אחרי יותר מעשרים שנות עבודה בהוראה, שושנה רון לא הסכימה להשלים עוד עם מעמדם של המורים בישראל, ובעיקר לא עם מעמדן של המורות. כוחם היה חלש ולדעתה הם לא זכו ליחס לו היו ראויים. היא החליטה לפעול לשינוי המצב והקימה רשימה שהתמודדה בבחירות להסתדרות המורים. "המורות נגד השליטה הגברית", נכתב אז באחד העיתונים. היא וחברותיה הצליחו להכניס נציגות להסתדרות המורים והיו שותפות לשיפור תנאי ההעסקה של המורה בישראל.
פרק זה מסמל את חייה של שושנה רון שמנעוריה הציבה מטרות ונאבקה להשגתן, תוך מאבק במוסכמות החברה השמרנית בה גדלה ותוך דאגה לחלשים. לפני שבועיים הלכה לעולמה והיא בת 90.
רון נולדה בשנת 1933 בטשקנט, בירת אוזבקיסטן. משפחות הוריה, מיכאל ורינה אהרונוב, נמנו על הקהילה בת מאות השנים של יהדות בוכרה. המהפיכה הבולשביקית ב-1917 פגעה במעמדם של יהודי בוכרה והמשטר הטיל הגבלות חמורות על המסחר שהיה הענף הכלכלי המרכזי בו עסקו ונאסר עליהם להמשיך לקיים מערכות עצמאיות של תרבות וחינוך.
המשפחות של הוריה נפגעו גם הן, אביה נאסר למשך שלוש שנים בשל פעילותו הציונית ומשפחת האם, שנמנתה על האריסטוקרטיה המקומית ושבבעלותה היה מפעל משגשג לייצור סוכריות, נפגעה כלכלית והאב נרצח על ידי אנשי המשטר הסובייטי לעיני משפחתו.
עוד בוואלה!
הוריה של שושנה נישאו לאחר שאביה השתחרר ממאסר. אימה כבר היתה אחרי לימודים אקדמאיים והיתה מהנדסת בניין בהכשרתה ואביה היה מומחה בייצור מודלים של נעליים. בני הזוג החליטו כי עליהם לברוח מחוץ לגבולות ברית המועצות, כפי שעשו רבים מיהודי בוכרה, בהם גם בני משפחותיהם.
כשהיתה שושנה בת שנתיים, יצאה יחד עם משפחתה למסע הארוך והמסוכן יחד עם אנשים נוספים. כשיעדם - ארץ ישראל. המשפחה הגיעה לטורקמניסטן, שם שכרו מבריחי גבול כורדיים והמשיכו דרך שבילים נסתרים, כדי להימלט מפני החיילים הסובייטים, כששושנה נישאת על כתפי אביה.
לאחר ארבעה ימים הגיעו לגבול עם איראן. בטרם הספיקו לעבור את הגבול נשדדו על ידי כנופיה, שקרוב לודאי קיבלה מהמבריחים מידע מוקדם על בואם. אחרי שנה בה חיו בטהרן, קיבלה המשפחה אשרות כניסה לארץ ישראל ובאוגוסט 1936 הגיעה לתל אביב.
בארץ החדשה הוריה לא הצליחו למצוא עבודה במקצועות שלהם - לאביה לא היה הון עצמי כדי להקים עסק לעיצוב מודלים לנעליים והאם לא מצאה עבודה כמהנדסת בניין. הם שכרו חנות למכירת פירות וירקות ועבדו בה.
כשהיתה בת שבע חוותה שושנה ארוע קשה במיוחד: הפצצת תל אביב על ידי מטוסים איטלקים שאירעה בספטמבר 1940, ארוע בו נהרגו מעל מאה בני אדם. רחוב חברון, בו גרה המשפחה, נפגע קשה ושושנה סיפרה כי פגז נפל מטרים ספורים ממנה.
לאחר מכן עברו לשכונת פלורנטין. השכונה הורכבה בעיקר מיוצאי בוכרה וסלוניקי ומעט אשכנזים. את תקופת המגורים בפלורנטין היא תיארה כ"אידליה משפחתית מורחבת. המשפחות חיו בצפיפות שקשה להעלות היום על הדעת, ולמרות זאת החיים התנהלו באוירה של רעות אמיתית, בעיקר בין הנשים". היא תיארה תקופה של מצב כלכלי קשה והסתפקות במועט וביחד עם זאת אוירה מיוחדת של קדושה בסופי שבוע וחגים שנחגגו ברוב פאר והדר, תוך שמירה על המנהגים שהביאו מבוכרה.
בילדותה ונעוריה חוותה אירועים היסטוריים רבים; היא זכרה את היום שבו רצחו שוטרים אנגלים את מנהיג לח"י, אברהם "יאיר" שטרן, בדירה בה הסתתר בשכונת מגוריה. כילדה היתה עובדת אחרי שעות הלימודים בבית ספר ביאליק, במפעל הממתקים "פלוטוס" שברחוב מזרחי ב'. באחת הדירות בבניין הסמוך התחבא שטרן. "יצאה אשה בחלוק בית וצעקה: 'הם יהרגו את יאיר, הם יהרגו את יאיר', ואכן שמענו מיד צרור יריות שבעקבותיהן ירדו הבריטים עם אלונקה עליה גווית אדם מכוסה בשמיכה", סיפרה שושנה.
בגיל 15 עמדה עם אלפי אנשים בשדרות רוטשילד מול מוזיאון תל אביב, ברגעים בהם הוכרזה עצמאותה של מדינת ישראל. "מודה אני על מזלי שאפשר לי לחיות רגעים נדירים וגורליים בחיי המדינה. וכזה היה רגע ההכרזה על הקמת המדינה על ידי דוד בן גוריון", כתבה לימים. כשבן גוריון הגיע לבקר את השכן של משפחת אהרונוב, ארתור בן נתן, שהיה מנכ"ל משרד הביטחון, פגשו אותו שושנה ואמה פנים אל פנים, ואמה אף הביאה לאורח מתבשיליה. "אמא כמעט התעלפה מהתרגשות", סיפרה שושנה. אחר כך ראש הממשלה שוחח איתה במשך חצי שעה. "אם הייתן פוגשות את סטאלין הוא היה נוהג איתכן באותה דרך?", חייך אביה כשסיפרו לו על המפגש.
במלחמת העצמאות היתה השכונה בקו החזית, ורון זכרה מראה קשה של שכנה שנהרגה אחרי שדירתה נפגעה בהפגזה.
בנעוריה חלמה להיות זמרת, אבל משפחתה התנגדה לכך, מטעמי מסורת. היא למדה בסתר פיתוח קול ורפרטואר ווקאלי. בגיל 17 זכתה במילגת לימודי מוסיקה בניו יורק, אבל משפחתה אסרה עליה לנסוע אליהם. "מרגע זה ואילך הבטחתי לעצמי שכשאגיע לגיל 18 ואעמוד ברשות עצמי - אני ורק אני אסלול את מסילת חיי, וכך עשיתי", סיפרה.
היא התגייסה לצה"ל, בניגוד למקובל אז בעדה הבוכרית, ובמהלך שירותה השלימה את מבחני הבגרות ועם שחרורה התקבלה לאוניברסיטה העברית, ללימודי מדע המדינה ויחסים בינלאומיים. אחר כך למדה לתואר גם לימודי היסטוריה כללית ויהודית והוסמכה להוראה.
ב-1958 נישאה לאמנון רון והזוג הקים את ביתו בירושלים. במהלך השנים נולדו להם ארבעה ילדים: עופר, עינת, תמר ואורן.
שושנה החלה לעבוד בהוראה, בתחילה בעבודת ערב, כמורה של נוער שנפלט ממערכת החינוך, וכעבור שנה כמחנכת כתות ז' ו-ח'. בשנות השבעים נמנתה על המורים שהשתתפו בפיילוט שהתבסס על תורת "ההוראה המשקמת," שפיתח איש החינוך וחתן פרס ישראל, הפרופסור קרל פרנקנשטיין. משנתו החינוכית שמה למטרה התמקדות בתלמידים שנפגעו מלידתם ושולבו במסגרות שונות של החינוך המיוחד, ובמקרים רבים גם לקו בחסך וחולשה קוגניטיבית-לימודית בעקבות סביבה שאינה מאתגרת למידה. התלמידים נקראו בפי פרנקנשטיין תלמידים "טעוני טיפוח" והוא סבר כי קיים פוטנציאל בכל ילד, ותמיד ניתן לשקמו. שושנה האמינה במשנתו החינוכית של פרנקנשטיין, יישמה אותה ואמרה כי ראתה ברכה בעמלה.
בראשית שנות השמונים נכנסה לעשיה הציבורית והחלה לפעול לשיפור מעמד המורה ותנאי העסקתו, והתמקדה בעיקר בציבור המורות. לאחר שתי קדנציות בהסתדרות המורים הבינה כי מיצתה את עצמה בעבודת ההוראה ויצאה לפנסיה מוקדמת.
בטרם הספיקה לנוח פנו אליה מההסתדרות בבקשה כי תסייע בקליטת עליה. היתה זו שנת 1990 ולישראל הגיעו גלי עליה גדולים מברית המועצות. שושנה, שהיתה דוברת רוסית, נענתה ברצון ומונתה לתפקיד אחראית רכזות קליטה במועצות הפועלים ברחבי הארץ. היא דאגה שהעולה יקבל ליווי מהרגע שירד מהמטוס, דרך הרישום לקופת החולים, בנק, משרד החינוך ועד לדאגה לתעסוקה ולחינוך. בתום חמש שנים עברה לעבוד במחלקה לפניות הציבור של ההסתדרות ואחרי חמש שנים בתפקיד זה יצאה לפנסיה.
אבל גם הפעם, בטרם הספיקה לנוח, קיבלה פניה לנהל את עמותת ברית יוצאי בוכרה. עד אז לא הייתה מעורה בחיי הקהילה, ומלבד המנהגים שהיו נהוגים בבית הוריה, לא ידעה דבר על הקהילה. בתור התחלה למדה שושנה את סיפורה ההיסטורי של העדה הבוכרית, תרומתה לציונות ואת תחילת עלייתם של הבוכרים לארץ ישראל בסוף המאה ה-19 במה שכונה עליית "שבי ציון". היא התגאתה במורשת של אותה עליה; השכונה שהקימו בירושלים, ניהולה הדמוקרטי, תוך ניהול מוסדות רווחה ורשת של סולידריות שכללו חינוך ובריאות חינם לנזקקים ופנסיה למורים. "הקדמנו את הרצל ב-11 שנה, מאחר שהוא פירסם את תפיסתו החברתית בספרו 'אלטנוילנד ב-1902", הסבירה. היא התגאתה בחלוקת מילגות לחינוך גבוה לצעירי העדה ובקורס אקדמי שנלמד באוניברסיטת בר-אילן ללימוד תולדות יהודי בוכרה ומורשתה התרבותית והציונית.
הברית בניהולה ליוותה עולים חדשים וסייעה להם בתהליכי הקליטה. היא הדגישה כי אף פעם לא דווח על משברי עליה של עולי בוכרה "ולא נשמעו מפיהם טענות של 'מגיע לי'".
העמותה הקימה בית תמחוי לנזקקים ויזמה טיפול לנוער בסיכון ובמצוקה. בנוסף הפעילה הברית ליוצאי בוכרה מיזם לחיבור בין עולים ותיקים וחדשים, על ידי קיום מפגשים של בודדים וקבוצות. במקביל ערכה שושנה את העיתון ליוצאי בוכרה.
בשנת 2013 הוענק לה תואר יקירת העיר תל אביב-יפו על שורת הפרוייקטים שהובילה לקליטת העולים בדרום העיר ודאגתה לשילוב מובטלים בשוק העבודה.
אחרי 17 שנים בתפקיד יצאה סוף סוף לפנסיה, בגיל 84. "ביום האחרון לעבודתי בברית, יצאתי משם בראש מורם ובגב זקוף. לבי גאה בהרגשת אושר עילאי, סוף סוף גיליתי היכן שורשי - אני בת לעדה ותיקה שזכתה לתחיה ולה חלק לא מבוטל בתולדות הציונות של ארץ ישראל", כתבה.