הרפורמה המשפטית, מכל משימות הקמיקזה של ממשלת הימין, היא הפצע המדמם והדחוף ביותר שממנו תכלה הרעה למדינת ישראל. יש המון סיבות להתנגד לרפורמה המשפטית. דמוקרטיה היא הראשונה והחשובה בהן. מימושה, באמצעות עצירה מיידית של מהלכי הרפורמה המשפטית, תמנע את האיום הגורלי ביותר מכל הנזקים הנגרמים כרגע לקיום הדמוקרטי.
הפגיעה בצה"ל ובארגוני הביטחון מתחוללת על רקע לוחות זמנים שמתכנסים לאפשרות של סבב דמים. או מלחמה אזורית באדיבות בן גביר וסמוטריץ', או איום גרעיני מצד עלי חמינאי וחוסיין סלאמי. הדיווחים האחרונים על פצצה איראנית בדרך פוגשים את נתניהו שמחזיק בעשרים שנות מאבק בפצצה כולל אינספור התרעות ואיומים בסגנון כל האופציות על השולחן. זוהי תמצית חזונו האישי כמנהיג פוליטי ומצביא. כאשר ראש ה-CIA מעריך שבכמה סיבובי סרקזות האיראנים מגיעים להעשרה של 90% אין לנתניהו כרגע צבא וחיל אוויר שיממשו את איומיו.
בגדול מדובר בכניסה די ודאית של איראן למועדון הגרעיני גם בלא שהתמלאו כמה תנאי יסוד כמו מזעור קבוצת הנשק והבטחת פיצוץ גרעיני גם ללא ניסוי. בהנחה שנתניהו מפחיד לא רק את הבייס שלו אלא גם את עצמו הוא זקוק לצבא ולעם שיהיו מחויבים למעורבות צבאית מול איראן. תקיפה באיראן בימים כתיקונם היא עניין מופרך, אבל אלה אינם ימים כתיקונם. בבתי הקברות של מציאות חיינו שוכנת שורה מתארכת והולכת של מוסכמות כמו "לא יעלה על הדעת", "אין מצב", "אין דבר כזה", "מה השתגענו?"
חמישה מיליארד שקל מוקצבים למלחמה שלא תהיה באיראן. הבעיה האמיתית: כיום אנחנו ב"מצב נפיץ" (הגדרת אמ"ן) בחמש חזיתות. גדה, בייחוד ירושלים, רצועת עזה, חיזבאללה בלבנון, סוריה כבסיס סורי איראני רוסי וחיכוך פיזי עם איראן מעבר לעקיצות שלא מעלות ולא מורידות של המוסד, קול ישראל בפרסית וחיל האוויר.
סיבות להצטרפות איראן לחגיגת הדמים הרי סיפקנו לה בשפע. ועדיין, הסיכוי של עימות ישיר בין איראן לישראל הוא כמו הסיכוי לעימות ישיר בין סין לארה"ב. בשני המקרים, הנזק עולה על התועלת בסדרי גודל. אם נתניהו רוצה להציג אפילו פסאדה של איום על איראן הוא זקוק למערכת ביטחון והדרך היחידה לגבש אותה הוא להקפיא את הרפורמה המשפטית ולצנן את הפירומנים מבית.
ברגיל, איש לא יאמין לנתניהו אבל אם ההקפאה תיושם מהיום להיום תישמע אנחת רווחה מקצה הארץ ועד קצה וזה יהיה השימוש היעיל ביותר בנושא האיראני מאז נפילת השאה. מנהיג לא אמור להירתע מטענות על כניעה, הלא כן? פוטנציאל מלחמה ודאי, מיידי ומוחשי הרבה יותר מהגרעין האיראני היא שובה של המיסקלקולציה בשטחים.
ראשיתה בהידרדרות עקב פרובוקציות ופיגועים של מוסתים, הן יהודים והן פלסטינים, המשיכה במעורבות מסיבית מדי של צה"ל ושב"כ (בעברית, המון הרוגים), רקטות מכל עבר ויאללה אנחנו ב"מלחמת כל בכול" ובחמש חזיתות. גם את המלחמה הזו אנחנו ננצח. המחיר יהיה הפעלת "פרוטוקול דאחייה" של איזנקוט, הריסת תשתיות טוטאלית בלבנון כדוגמא בכל החזיתות ובכל מחיר, כולל זה שאיננו יכולים להרשות לעצמנו. וכאן המקום לראות נכוחה את המציאות.
בכל תרחיש עתידי נגזר עלינו שהממשלה הזו תחזיק מעמד ובראשה יעמוד בנימין נתניהו. מוכה מבית ומחוץ, אבל עדיין על הגלגל. את תחושת הערך העצמי שלו נתניהו לא יקבל מהקרקס שנודד אחריו מהפח אל הפחת. אקט מנהיגותי כמו עצירת מהלך הרפורמה, כזה שיעשה את הרושם הנכון על "השמאלנים הבוגדים והאנרכיסטים", יאפשר לו פסק זמן לצרכי שיקום הן שלו והן של המדינה.הוא חייב להכריע בין קטסטרופה ביטחונית מסתמנת ובין עצירת חקיקת האמוק שתרגיע את הרוחות ותייצב את מערכת הביטחון. עכשיו.