"פרק חדש ברפואה", כך הגדירה העיתונות הישראלית הליך רפואי מהפכני שהתבצע בבית החולים רמב"ם בחיפה, בשנת 1966. בגופם של שלושה צעירים הושתלו כליות שהוצאו מגופות מתים, על פריצת הדרך היו חתומים ד"ר אורי בתר והד"ר דוד ארליק. אחר כך מונה בתר להקים ולנהל את מחלקת נפרולוגיה בבית החולים, השבוע הלך לעולמו פרופ' אורי בתר שהיה מחלוצי הנפרולוגיה בישראל ובעל שם עולמי בתחום, והותיר אחריו את רעייתו יעל, שתי בנות - לילך וניצן, חמישה נכדים ונינה.
הוא נולד ב-1930 בחיפה לזוג הורים רופאים - ד"ר תרזה וד"ר אדמונד יצחק בתר. בני הזוג עלו בשנת 1924 לארץ ישראל מגליציה ובשנת 1926 הקימו בחיפה בית חולים ליולדות. שם המוסד הרפואי, שהיה מוכר לכל תושבי חיפה היה "בית חולים ד"ר בתר". עם השנים הפך בית החולים שברחוב פבזנר בשכונת הדר הכרמל לבית חולים כללי. "לעובדה זו בוודאי השפעה על החלטתו של אורי לפנות ללימודי רפואה ולגיבוש תפיסת עולמו הרפואית שהינה שילוב תכונות הוריו", סבור הד"ר צבי בן-ישי שהיה סגן מנהל רמב"ם. בן ישי כתב בהספדו כי "האב היה קפדן, דוגל במשמעת תקיפה ואם אנושית ומלאת חמלה".
מאז שהיה בן 12 נמשך אורי לים והיה מבלה בשחייה ובהליכה על החוף. הוא זכר היטב את פעילות הבריטים לאורך החופים, במימוש המדיניות למנוע כניסה בלתי לגאלית על מעפילים יהודים לתוך תחומי ארץ ישראל שהייתה תחת שליטת המנדט הבריטי. לדבריו, מאז שנות ילדותו החלה בקירבו "ההתנגשות בין אהבתו לים לבין הלימודים", למרות זאת במשך עשרות שנים הצליח לשלב בין האהבות כסטודנט וכמרצה.
ב-1957 סיים את לימודי הרפואה באוניברסיטה העברית ובמשך שנתיים היה רופא כללי ביישובי הנגב, בכל המרחב שמסביבים ועד עין גדי. ב-1959 הגיע לרמב"ם כמתמחה במחלקה פנימית ג', שנה אחר כך התנדב להימנות על משלחת רפואית מישראל שיצאה לקונגו, בעקבות משבר הומניטרי חמור שפרץ במדינה נוכח מלחמת אזרחים. הצוות שהה שם חודשיים ומילא תפקיד חשוב בבתי חולים שהפסיקו לתפקד בעיירות מרוחקות.
"מבחינה מקצועית היה זה גן עדן", אמר בתר לעיתונאי ישראלי שהגיע לקונגו. "שום רופא צעיר בישראל לא היה זוכה לראות ולבצע דברים שנזדמנו לנו כאן, כי שיעור החולי ומספר המחלות בהן נתקלנו הוא מדהים. רובן מחלות שאפשר להתגבר עליהן בנקל, בעזרת התרופות המודרניות ובעיקר על ידי הרפואה המונעת שהייתה מוזנחת לחלוטין", הסביר. "בודדים בג'ונגל המיסתורי", תיאר הכתב עמי שמיר מעיתון "למרחב" את המציאות שבה פעלו ד"ר בתר ועמיתיו, ד"ר מני והאח מוריס לרוש, והוסיף: "לח, ירוק ומלא רחשושים וקולות, הקיפם מכל עבר. הלמות תופי הטאם-טאם ליוותה אותם יום ולילה, בלא שיידעו מה בשורה מביאים הם - אם רעה היא או טובה. הטאם-טאם הוא אמצעי הקשר הנפוץ ביותר בג'ונגל ותושבי האזור מעבירים באמצעותו ידיעות במהירות עצומה".
בסוף השליחות שב בתר לרמב"ם למחלקה פנימית והחל להתמקד בנושא הכליה, באותה תקופה החל ד"ר דוד ארליק לקדם אז את תחום השתלת כלי הדם. לאחר שנפתח בבית החולים עידן כירורגיית כלי הדם נסללה הדרך לתחום השתלות כליה, תחום חדש בעולם הרפואה של אותם ימים. בתר יצא לארצות הברית להתמחות בתחום החדש והיה תלמידו של ד"ר צ'אק קלימן, שהיה מהמובילים בעולם בתחום הנפרולוגיה וחקר המטבוליזם.
בראשית 1966 בוצעה ברמב"ם השתלת הכליה מן המת לראשונה בישראל, הניתוח בוצע באישה שהייתה במצב סופני והוא הסתיים במותה. זמן קצר לאחר מכן בוצעו שתי השתלות שנקלטו בהצלחה בגוף המטופלים. היו אלה השתלות כליה ראשונות בישראל ובשנתיים הבאות בוצעו עוד שמונה השתלות. באותה תקופה גם הוכנסו לבית החולים שני מכשירים מהפכניים: סם אייזנברג, תייר אמריקני שאושפז ברמב"ם, תרם שתי מכונות דיאליזה ראשונות בישראל. כעת, ניתן היה לשמור על חיי החולים עד למציאת כליה מתאימה.
בתר נבחר להקים ולנהל את היחידה לנפרולוגיה ואת מכון הדיאליזה. בית החולים פיתח את תחום הטיפול בחולי כליות סופניים והיחידה לנפרולוגיה ברמב"ם הייתה ליחידה העצמאית הראשונה בישראל.
למרות שהעורף הכלכלי היה דל וצוות המחלקה היה קטן, בתר וצוותו ביצעו בתחילת שנות ה-70 עשרות השתלות, ובמקביל עסקו בפעילות מדעית שזכתה לפרסומים בעיתונים מדעיים בעולם.
מכונת הדיאליזה דרשה אז פיקוח קבוע של אנשי צוות ונוכח מצוקת כוח האדם פנה בתר לחבריו מהטכניון עם חלום ל"משהו אוטומטי, כמו רובוט, שיעשה את עבודת הפיקוח על המכשיר". לבתר היה יתרון נוכח לימודים מקצועיים שרכש בבית הספר התיכון והוא ידע להסביר למהנדס, ד"ר אמנון פוקס, את כוונתו. "השניים מצאו שפה משותפת", נכתב ב"מעריב". שיתוף הפעולה ביניהם הוליד מתקן שחסך את עבודת הפיקוח האנושי, הקשה והממושכת. הפיתוח של פוקס אף התריע בעת מקרי חירום וחיי חולים ניצלו בזכות כך.
בנוסף לעבודתו בבית החולים נמנה בראשית שנות השבעים על מייסדי הפקולטה לרפואה של הטכניון והיה דיקן הפקולטה השלישי בין השנים 1983 ל-1984. בן-ישי ציין כי "אורי הקים דורות של נפרולוגים שרבים מהם היו למנהיגים בזכות עצמם ותפסו עמדות ניהול במרבית בתי החולים". בהודעה שפרסם בית החולים רמב"ם אחרי מותו נכתב כי "פרופ' בתר היה מורה דגול ועם פרישתו לגמלאות הפך לחבר סגל אמריטוס בפקולטה אשר סייע לסטודנטים בעלי מוגבלויות לנצח את הסטיגמות ולהצליח בלימודיהם".
במקביל, הוא היה חוקר בעל שם עולמי, והוענק לו פרס של האיגוד העולמי לנפרולוגיה, ה-ISN, בזכות תרומתו לחקר אי-ספיקת כליות חריפה ומנגנונים להגנה על שרירי השלד והכליה לאחר פגיעות מעיכה. הוא היה שותף פעיל ומוביל בקבוצת עבודה בינלאומית שכתבה את ההנחיות לטיפול בחולי כליה בעת אסונות טבע ומלחמה.
בנוסף לתרומתו המדעית בתחום החילוץ וההצלה, בתר גם שירת תקופות ממושכות כרופא בשירות מילואים, פעמים רבות במוצב החרמון. כשהיה שלג על ההר והיה לו זמן פנוי לכך, היה יוצא לגלוש ולממש את אהבתו למקצועות ספורט אקסטרים. במשך כמה שנים היה רוכב לעבודה על אופניו, אבל בעיקר אהב ספורט ימי. עם פיתוח גלשני הרוח, בסוף שנות ה-60, הוא נשבה באהבתו לספורט הזה. "הייתי יוצא לגלישות מהחוף השקט ומגיע עד עכו, זה היה קצת נועז כי הרוח יכולה להיגמר או להתפתח לסערה. נגיד שהרוח עוצרת ואתה נתקע ופתאום מגיעה מיכלית. אתה יבחוש לידה והיא תעלה עליך. אבל עם הזמן למדנו את משטר הרוחות וידענו מתי לצאת ומתי לחזור בזמן. היינו מגיעים לעכו, יורדים לחוף, נכנסים לעיר לחומוס ובירה וחוזרים לחיפה".
המיקום של בית החולים ושל בית הספר לרפואה, כמעט על שפת הים, היו נוחים לו. "הים נמצא מכל הצדדים ובמשך היום אני מביט עליו ויודע מה יהיה משטר הרוחות אחר הצהריים ויודע אם באותו יום אוכל לשחות, לגלוש או לשוטט על שפת הים", אמר. הוא התמיד בגלישת רוח עד גיל 80, ומרבית חבריו לגלישה היו צעירים ממנו בשנים רבות. "קסם לי מאוד שהידידים שלי הם צעירים ושיש לי דיאלוג איתם", סיפר. "אני משוחח איתם ומנסה להבין כיוונים של הדור החדש".
לפני 20 שנים, כשעיריית חיפה ביקשה להקים מרינה בחוף בת גלים, נמנה בתר עם קבוצת חיפאים שעסקו בספורט ימי שהתנגדו לתוכנית וחברו לגופים ירוקים. הוא אף הציג את התנגדותו בפני ועדת התכנון הארצית - לבסוף התוכנית ירדה מהפרק. "תוכנית המרינה נפלה ואנחנו, התמהונים אוהבי הים, ניצחנו את הביורוקרטיה הקשוחה. בדרך חזרה לחיפה חגגנו במסעדת חומוס", סיפר. "הים הוא מוצא - אדם לא יכול לתפוס בחושיו את האינסוף ואת הנצח. אם יש מקום שבו אתה יכול לחוש נצח אינסוף ואת איתני טבע, הים נותן את כל זה, את אותה תחושה. אני מרגיש שאני נכנס לתפקיד הזקן והים. הים הוא פורקן ללחצים שהחיים גורמים".
תחביבים נוספים שלו היו ספרות ומוזיקה, בתר היה בקיא בהיסטוריה ודתות וכיבד את האדם. "לא רק החולים עמדו בראש מעייניו", הספיד אותו בן-ישי. "אורי מעורב נפשית בגורלה של המדינה, אוהב את מולדתו ומחובר לכל האירועים והמאורעות הקשורים בה ולא קשה לנחש מה היה אומר נוכח הסכנות העומדות בפני דמותנו הדמוקרטית". הוא ציין כי אורי מעולם לא יצא מישראל מעבר לשנת שבתון אחת ו"כפטריוט אמיתי מיהר לחזור הביתה. בגישתו זו הוא הלך אחרי נשוא הערצתו הגדול - לואי פסטר. פסטר היה מעורב בתחומים רבים, אך בעיקר אהב את ארצו, צרפת. היה זה פסטר שאמר כי אמנם למדע אין גבולות אך למדען יש מולדת והוא חייב לשרת את מולדתו. תורה זו הייתה נר לרגליו של אורי כל השנים".