הדפיקות על הדלת עצרו את דבריהם הנרגשים של המתכנסים. "אל תפתחו לו" סינן אחד מהם בכעס, ישוב על הרצפה באבל בפינת החדר. "זה הרצל...", לחש אחר. "בוגד" קרא שלישי עיניו אדומות מבכי. לאחר המולה קצרה וויכוח מתוח הוחלט לפתוח. הרצל נכנס, בשחיחות זקופה, מביט בצער בנציגי יהודי רוסיה שהתגודדו בחדר ממררים בבכי וכאובים, מבקשים לפרוש מן התנועה הציונית אחת ולתמיד לאחר שהוחלט לבחון את הצעת אוגנדה על אף התנגדותם הנחרצת.
הקונגרס השישי שזכה לכינוי קונגרס הבוכים, הסתיים לבסוף ללא פירוק התנועה הציונית, שאך זה מכבר הוקמה. הרצל המותש מימי הדיונים הארוכים נחרד לשמוע על תגובת הנציגים שהפסידו בהצבעה וחזר באמצע הלילה לחדר הישיבות שבו התכנסו כדי לדבר איתם פנים אל פנים, דמעה אל דמעה. למחרת קרא הרצל בנאום האחרון בחייו כשדמעות מבצבצות בעיניו וידו מונחת על ליבו "אם אשכחך ירושלים, תשכח ימיני".
מעט מאוד דמעות נצפו בשבועות האחרונים במחוזותינו. העיניים יבשות, הלב מתקשח. המשוב החיובי בקבוצות התהודה הנפרדות לטיעונים המתנצחים רק גורם להחרפתם. אין דפיקות על הדלת והיא נותרת נעולה.
איני פונה כאן לבעלי האמת בעיני עצמם - מובילי הרפורמה ומתנגדיה החריפים. אתם עושים את מלאכתכם נאמנה ובלהט. אך יש תפקיד נוסף, חשוב גם אם נקלה, שמופקר לאחרונה על ידי בעליו. תפקיד שמוטל על החוששים, המוטרדים והמודאגים מהצד. אלו שתופי מלחמת היהודים ההיסטורית מהדהדים בראשם בטרם השינה, שריח האסמים השרופים עולה באפם כשיקיצו. אלו שמעדיפים לוותר על הרבה ולא להפסיד את הכול. אלו שמבינים היטב ובאימה את הקללה הנושנה המוטלת על כתפינו אך לוחשים לעצמם שדבר לא יכול לעצור את מסלול ההתנגשות המוצדקת, בטח לא הם.
אני פונה אליכם ומבקשת, אולי אתם צודקים, אולי נדונו לנצח לחזור על היסטורית האחים המפולגים, אבל דבר זה לא פוטר אותנו מלמלא את תפקידנו הממתן. לכל הפחות בואו נקרא בקול קטן - לא במשמרת שלנו.
עוד בדעות ופרשנויות
תאמרו לפוליטיקאים שלכם מימין - נכון, אנחנו עכשיו בשלטון, נכון נעשה לנו עוול, אך מנהיגים מגיעים לפשרות כואבות ולא פועלים במהירות וללא כל רסן. תאמרו לפוליטיקאים משמאל - תרגיעו את הדיבורים על מרי אזרחי ומלחמת אחים, הרי שינויים חייבים להתרחש, אחרת הצד השני יאבד את האמון במערכת המשפט באופן סופי ואיך נקיים ככה מדינה? תקראו לגורמי התקשורת מחרחרי היצרים משני הצדדים להוריד את הווליום.
אולי יקראו לכם אידיוטים שימושיים של הצד השני. אולי יזלזלו בכם כאנשי אמצע נאיבים. אולי. זה לא צריך להסיט אתכם מלהקשיב ללב ולאינטואציה הבסיסית - תקראו למנהיגים לדפוק על הדלת, לפתוח את המנעול, לדמוע ביחד.
פירוק ושבירה - לא במשמרת שלנו. זה יכול להיות פוסט קטן ברשתות החברתיות, אמירה במהלך דיון משפחתי, זה יכול להיות הכי קטן שיש אבל התנועה הזו חייבת להיות נוכחת יותר במרחב הציבורי. זה התפקיד שלכם והוא עשוי להיות גדול וחשוב בהרבה ממה שנדמה לכם.
ליאת קושיצקי היא סגנית עורך כתב עת "השילוח"