כשהגיע הנער עודד מרקוספלד לגיל בית ספר תיכון, שלחו אותו הוריו ללמוד בבית הספר החקלאי בפרדס חנה, אלא שמהר מאד המשיכה שלו לשוטט בטבע הרחיקה אותו מספסל הלימודים והוחלט להשעותו. מכתב נשלח להורים שגרו בחיפה. הנער בן ה-15 החליט שעליו להגיע לתיבת הדואר של הוריו, לפני שהם ימצאו בה את מכתב ההשעיה. הוא יצא במסע רגלי מפרדס חנה לחיפה, צעד צפונה במשך שלושה ימים, ישן על האדמה ואכל פירות מבוסתנים בהם עבר בדרכו. הדואר באותם ימים עבד ביעילות וכשהגיע לחיפה התברר לו שהמכתב השיג אותו. לימים סיפר שמצא את הוריו על סף התקף לב. ניתן להניח שההורים, שרגשותיהם נעו ודאי בין כעס לדאגה, לא שיערו אז שבנם יהיה בעתיד הרופא הוטרינר הבכיר בישראל ובמקביל יגיע בצבא לדרגת תת-אלוף ויפקד על אוגדה. לפני שבועיים הלך עודד ניר לעולמו והוא בן 87.
הוא נולד בחיפה בשנת 1936 להוריו משה ובלומה. בלומה כסטודנטית למשפטים ופעילה בארגון ה-"צ"ס" (ציונים סוציאליסטים) נאסרה וישבה בבית הכלא באודסה. הוריו הגיעו לארץ ישראל בסוף העליה השלישית, לפני כמאה שנה, ונפגשו בזמן שסללו את כביש טבריה-צמח. הכביש שנסלל בתחילת שנות העשרים של המאה הקודמת על ידי חברי גדוד העבודה, נחשב כאחד מסמלי המפעל הציוני. היה זה כביש ראשון שנסלל במסגרת עבודה מאורגנת. בני הזוג הקימו את ביתם בשכונת הדר בחיפה. האב היה סוכן ביטוח נציג חברת "לוידס" והאם היתה פעילה בארגוני נשים ובשנות ה-70' התנדבה בפעילות קליטת העולים מברית המועצות. בחיפה נולדה בתם הבכורה כרמלה וכעבור חמש שנים בנם עודד.
עודד למד בבית הספר הריאלי בעיר והיה ספורטאי מצטיין. מסגרת בית הספר היתה אהובה עליו פחות מהטבע שמסביב וכך קרה שפעמים רבות לאחר שהיה יוצא בבוקר מהבית, היה מחביא את הילקוט ויוצא לטייל בהרי הכרמל. עם סיום כתה ח' הובהר לו ולהוריו שלא יוכל להמשיך ללמוד ב"ריאלי" והוא עבר ללמוד בבית הספר החקלאי בפרדס חנה. אחרי משבר ההשעיה מבית הספר החדש, החליט לשנות את דרכו. לימים אמר שהאירוע "ניער" אותו והוא חזר ללימודים אדם בוגר ואחראי. בית הספר החקלאי פרדס חנה היקנה לתלמידיו לימודים עיוניים לצד לימודי חקלאות והכשיר אותם למבחני בגרות. החניכים למדו מגוון רחב של מקצועות חקלאות ובין השאר פעלו במקום רפת, דיר, לול, מטעים ועוד. מדובר היה בחמש שנות לימודים במהלכן נדרשו התלמידים לעבוד יומיים בשבוע בענפי החקלאות. באותן שנים נקשרה נפשו של עודד לרפת ולפרות.
אל תפספס
עם סיום לימודיו התנדב עודד לצנחנים, שנחשבו אז חוד החנית של צה"ל. מדובר היה בגדוד 890 שעליו פיקד בזמנו אריאל שרון. באוגוסט 1955 התגייס ועבר טירונות תחת מרסל טוביאס, מהדמויות המיתולוגיות של הצנחנים.
קצת יותר משנה אחר כך, באוקטובר 1956, בהיותו בקורס קצינים, הגיעה שמועה ש"מתבשלת" פעולה צבאית. יחד עם שלושה מחבריו ברח מהקורס, התייצב עמם בבסיס הצנחנים כשהם מודיעים למפקד הגדוד, רפאל "רפול" איתן, שהם מצטרפים למבצע ויהי מה. תחת פיקודו של "רפול", הוצנחו לוחמי 890 מזרחית למעבר המיתלה בסיני ונלחמו בקרב לכיבוש המיתלה. זה היה קרב עקוב מדם שבו נהרגו 38 לוחמים ובסיומו המעבר נכבש.
באותם ימים דרמטיים כתב הצנחן הצעיר יומן אישי על מספר דפים שהיו לו. היומן הוא תיאור של מציאות מותחת וקשה, בלי מליצות וסיפורי גבורה כפי שנצרב קרב המיתלה בזיכרון הישראלי. "היום הוא היום הראשון לאחר מבצע הצניחה הקרבית הראשון בארץ ולמרבית הצער ההרגשה איננה של רוממות רוח וגאות-לבב המתאימים ליום כזה", הוא פתח את היומן. הוא מתאר את הפחד שמלווה צנחן לקראת הקפיצה מהמטוס ו"מכה רצינית באגן" עם הנחיתה על הקרקע. אחר כך מתאר "נוף רגיל לנגב. אין כל הרגשה של 200 ק"מ בתוך מצרים" ובהמשך "ברכת שלום של מיג רוסי-מצרי".
אחרי הלחימה הקשה בתוך המיתלה מול החיילים המצריים שהתבצרו משני צדי המעבר כתב עודד: "אם היו בי אי פעם ניצנים של התלהבות לקרב ומלחמה, הרי אחרי יום אתמול אזלו לחלוטין - חשתי אתמול את מוראות המלחמה האמיתית. לא הרגשה של פעולה יזומה בלילה על אויב מופתע, אלא ממש טביחת דמים שלא תמיד אתה היוזם, לא תמיד אתה המנצח ולא תמיד בידך לעשות משהו כדי להגן על עצמך".
בהמשך תיאר ביומן את הלחימה הקשה מול הלוחמים המצרים שהיו מבוצרים בעמדות. "הרבה מאלה שעשו שמח ביום הצניחה אינם עוד", כותב על סופו של אותו יום. את עשרה דפי היומן מסיים עודד בנסיעה צפונה שבה ראה "תמונה נוגעת אל הלב". הוא מתאר קבוצת הרוגים מצרים בתוך בור ו"ליד הבור רובץ כלב שלא מש מבעליו כבר ארבעה ימים. איזו נאמנות של בעל חיים. מעל לכל מלחמות, מעל לכל תחומים של חיים ומוות- אכן נגע אל הלב".
כשהשתחרר מהצבא יצא לחמש שנות לימודי וטרינריה באוניברסיטת ליברפול, אנגליה. במהלך חופשת מולדת נישא לעפרה מלכוב, ידידתו מימי בית הספר החקלאי. כששבו ארצה עם תום לימודיהם, החל עודד לעבוד כרופא ב"חקלאית" ברפתות קיבוצי ומושבי הגליל המערבי. הם בנו את ביתם בנהריה ושם גידלו את שלושת ילדיהם - עינת עמרי ועדילי.
עם הזמן היה לרופא הראשי של האגודה שבה עבד כשלושים שנה. עודד פיתח וייסד את תכנית רפואת העדר המתקדמת אשר החליפה את שיטת הפרה הבודדת שהונהגה עד אז בחקלאות הבקר בארץ. זאביק עדיני, שהיה מנהל הרפת בקיבוץ לוחמי הגיטאות אמר ש"עודד הציב סטנדרטים חדשים בענף הרפת. הוא דאג שתהיה בידיו תמונה מדעית מבוססת נתונים ובנה מודל שהציף את הבעיות שיש בעדר וכך ידע להציע פתרונות".
"הרפתנים היו משקשקים מפחד כשהיה מגיע לרפת, כי הם ידעו שהוא הולך להעמיד אותם במקום. הוא היה סמכות מקצועית שאי אפשר היה לערער עליה. תמיד העריכו אותו על הניתוח המקצועי שלו, כי בסופו של דבר זה התבטא בהעלאת הרף ובשיפור תוצאות הרפת. עודד נתן דוגמא אישית ועבד ללא הפסקה. מעבר לדימוי הקשוח שלו היה אדם רגיש, בעל חוש הומור ציני ואוהב אדם". בפי אנשי המקצוע, וטרינרים ורפתנים, כונה "האדמו"ר מנהריה". במקביל לעבודתו ובמהלך השנים פרסם מחקרים ועבודות מדעיות שעליהם קיבל פרסים בארץ ובחו"ל. ב-1994 קיבל את "פרס קפלן" להתייעלות והעלאת פריון העבודה.
ב-1999 מונה למנהל השירותים הווטרינריים במשרד החקלאות, תפקיד אותו מילא במשך חמש שנים. בתקופתו השתוללה במדינות רבות המחלה שכונתה "הפרה המשוגעת" והמדיניות שהוביל מנעה את חדירת המחלה לישראל.
במקביל לשנות עבודתו כרופא וטרינר שרת עודד תקופות ארוכות כקצין קבע ובעיקר מילואים. בין תפקידיו - מפקד חטמ"ר 228 (צמח - בשירות קבע), מפקד חטיבת אלכסנדרוני, בוגר המכללה לביטחון לאומי ובתפקידו האחרון מפקד אוגדה 85 בדרגת תת-אלוף.
אחרי שיצא לגימלאות עבד כיועץ ל"חקלאית" ולחברת "אפימילק" שמפתחת ומייצרת מערכות חליבה ממוחשבות. בשנת 2016 פקד את המשפחה אסון כבד. עמרי ועילי, בנם ונכדם של עודד ועפרה, נהרגו כשהידרדרו מגובה בטיול כתתי בנחל צאלים. כמה שנים לאחר מכן ולאחר יותר מחמישים שנה, עזבו עודד ועפרה את נהריה ועברו לגור ליד בנותיהן ומשפחתן במרכז הארץ.