השבוע הופנתה שאלה לווטרינר ד"ר דורון טיומקין, בנושא גידול פרות מרעה. טיומקין הוא מוותיקי רופאי פרות המרעה בישראל, ובכל זאת הוא מודה ש"בכל פעם הייתי מתייעץ עם מורי ורבי, משה תמיר. הפעם נאלצתי לנהל את ההתייעצות בראשי, כאילו משה מדבר איתי, ושיערתי מה היה אומר לי. כך קיבלתי את ההחלטה". בשבוע שעבר הלך משה תמיר לעולמו בגיל 86, בקיבוץ מרום גולן שברמת הגולן. תמיר היה הבוקר הראשון בהתיישבות היהודית שקמה ברמת הגולן אחרי מלחמת ששת הימים, ונחשב לאורים ותומים בתחום גידול פרות מרעה.
הוא נולד בשנת 1937 בעיירה ליד בודפשט בירת הונגריה, בשם לזלו (משה) וז'וני. הוא היה השני מקרב שבעה ילדים של הוריו, אפרים וחנה. לפני מלחמת העולם השניה עברה המשפחה לבודפשט. חייהם של היהודים הלכו ונהיו קשים מאז החלו לחוקק בהונגריה חוקים מפלים בשנת 1938. האב אפרים נשלח לעבודות כפייה והמשפחה הייתה רואה אותו לעתים רחוקות ביותר.
היהודים חיו בביטחון יחסי עד מרץ 1944, אז נכבשה הונגריה על ידי צבא גרמניה הנאצית. לקראת סוף אותה שנה החלו להילקח יהודים לעבודות כפייה שבמהלכן רבים מתו. רבים נוספים הוצאו לצעדות מוות. במקביל, הוקמו בעיר שני גטאות שאליהם הוכנסו היהודים. המצב בגטאות היה קשה והתושבים סבלו מרעב, תנאי היגיינה ירודים וחוסר בשירותי בריאות. רבים מתו מרעב וממחלות ובשלב מסויים לא היה אפילו מקום לקבור את המתים. כמחצית מקרב 200 אלף היהודים שחיו בבודפשט מתו או נרצחו.
אחותו הבכורה של משה מתה בימים האחרונים של המלחמה, דווקא בהפצצות הצבא האדום ששחרר את העיר מידי הגרמנים. הלית, בתו של משה, אמרה כי אביה מיעט לדבר על תקופת ילדותו בגטו ואמר כי אינו זוכר הרבה מאותן שנים. עם זאת, חוויית הרעב נצרבה בו והוא זכר את המצוקה הגדולה נוכח המחסור באוכל.
עם סיום המלחמה, עברו משה ואחיו דב לגרמניה, למחנה עקורים של עליית הנוער. אחרי שנתיים הגיעו לארץ ישראל, אחרי שקיבלו אשרות כניסה מידי השלטון הבריטי. בישראל נשלחו שני הנערים לקיבוץ מעוז חיים שעל גבול ירדן בבקעת בית שאן. השניים אומצו על ידי משפחות בקיבוץ. שנות נעוריו במעוז חיים היו עבורו שנים בהן זכה סוף סוף לתחושת ביטחון וחופש. הקשר שלו עם המשפחה המאמצת היה קרוב. כבני גילו, קיבל אחריות על פינת החי, התמסר לתחביב קריאת ספרים ואף הקים אגודת קוראי ספרים. המורים שלימדו אותו היו עבורו דמויות משמעותיות והוא זכר אותם לאורך כל ימי חייו.
הבת, הלית, אמרה כי היה לו חשוב להפוך ל"צבר" - להיראות ולהתנהג כמו בני גילו, ילידי הארץ. עם הגיע מועד גיוסו התנדב לצנחנים. לקראת סוף השירות הצבאי שלו, עלו הוריו לישראל עם שתי אחיות ואח צעירים ממנו. את האח הקטן הוא פגש אז לראשונה, משום שהוא נולד בהונגריה אחרי שמשה כבר עלה לישראל. משה שינה את שם המשפחה מוז'וני לתמיר, ובעקבותיו עיברתו את השם כל שאר בני המשפחה.
לקראת שחרורו מצה"ל, בזמן שהיה בחופשה, קפץ משה למי הסחנה, נפגע מסלע והפך משותק. הרופאים בישרו לו כי לא יוכל ללכת יותר וישאר משותק מהצוואר ומטה לכל חייו. הוא סרב לקבל את הגזירה וסיפר כי כל הזמן דמיין בראשו כיצד הוא מניע שוב את ידיו ואת רגליו. כעבור שלושה חודשים הבחינה אחות בבית החולים כי הוא מזיז אצבע בכף ידו. הוא הועבר לשיקום וכעבור שנה וחצי הצליח לצעוד ולתפקד בכוחות עצמו, כשיד ורגל נותרו משותקות.
"עבד כשווה בין שווים, למרות המגבלות הגופניות"
הוא שב למעוז חיים, השתלב בענף הבקר והפך לאיש צוות, מבלי שהמגבלות הגופניות ימנעו ממנו לעבוד ולהיות כמו כולם. אחד האנשים שתמכו בו אז היה מורה שלו משנות נעוריו, שבעצמו היה נכה. משפחתו, שששרדה את השואה ואת קשיי החיים בגטו והתאחדה מחדש בישראל, ספגה דווקא כעת שתי מכות נוראות. אחיו הצעיר של משה נהרג בעת טיול, כשנפל מגובה. האם לא היתה מסוגלת לשאת את הכאב והתאבדה.
לאחר כיבוש רמת הגולן במלחמת ששת הימים פנו למשה בבקשה כי יעלה לרמת הגולן וידריך את המתיישבים הצעירים בגידול פרות במרעה. במקום לצאת ללימודי אגרונומיה, כפי שחלם, הוא הגיע לקוניטרה, בסיס צבא סוריה שנכבש על ידי צה"ל, והצטרף לקבוצת בחורים ובחורות צעירים ממנו שהגיעו לשם כדי להקים את קיבוץ גולן שבהמשך יהפוך למרום גולן - היישוב הראשון שקם ברמת הגולן אחרי המלחמה.
"בהתחלה הוא נקרא לדגל כדי לעזור באיסוף פרות הבלדי הסוריות", סיפר טיומקין. "מהר מאד הוא הפך לאוטוריטה והוא דאג להעביר לנו את הידע שלו. הוא תמך בנו, לימד אותנו הכל ועבד כשווה בין שווים, בלי שהמגבלות הגופניות שלו ימנעו ממנו לעשות עבודות שאנחנו עשינו. הוא קפץ על הסוס, רץ אחרי פרות וכיבה שריפות במרעה כמו כל אחד". הבת הלית אמרה כי "הוא דרש מעצמו להיות כמו כולם והיה קשוח כלפי עצמו. זה גבה ממנו מאמצים גדולים, אבל הוא לא הראה את זה. אם הוא נפל מסוס, אסור היה לעזור לו. גם עבורנו, בני המשפחה, הוא לא היה אבא נכה. הוא עשה הכל ומעולם לא הייתה בבית חוויה של נכות".
משה החליט אז כי נוכח הצורך להגדיל את העדר ולנהל ענף בקר רציני באופן מקצועי, יש צורך שעל הצוות ימונה רופא וטרינר. הוא הודיע לטיומקין כי הוא מתאים לכך. באסיפת קיבוץ שנערכה במבנה בקוניטרה שכנע תמיר כי הבחור הצעיר טיומקין צריך להישלח על ידי המשק להולנד ללימודי רפואה וטרינרית. "איזה קיבוצניק יצא ללמוד אז רפואה, ועוד מקיבוץ קטן וצעיר שרק עכשיו קם בגולן. ועוד ללמוד בחו"ל?", נזכר טיומקין באותה אסיפה. החברים השתכנעו מדבריו של משה, וטיומקין נשלח להולנד ושב למשק כרופא וטרינר. "הוא כל הזמן עודד, חיזק ודחף אותי ואחרים ללמוד, להתקדם, להתפתח", אמר טיומקין.
גם נערים צעירים, בני קיבוץ או ילדי חוץ שגדלו במרום גולן, ביקשו לעבוד איתו בענף הבקר וזכו ממנו לתמיכה וחיזוק. הוא יצר קשר טוב עם בני הנוער והתבקש להיות גם המדריך שלהם. אז התעורר בו גם הרצון ללמוד הוראה, אבל הוא הבין כי חשוב שיישאר בענף הבקר וראה בעבודתו עם בני נוער גם מילוי של משימה חינוכית. כשהגיע לגיל 50 ולא היה יכול יותר להניף חבילות חציר, הבין כי עליו לפרוש מהעבודה בבקר, והוא עבר לעבוד במחלקת הרכש של מפעל "בנטל" של מרום הגולן, שבו מייצרים מנועים.
במרום גולן הכיר את גילה והשניים נישאו ב-1969 בטקס חופה צנוע בחדר שבו גרו בקוניטרה. ב-1992 פקד את המשפחה אסון כבד; בנם הבכור, שרון, שהיה בן 21, נהרג בתאונת אימונים של סיירת מטכ"ל, המוכרת כ"אסון צאלים", שבה נהרגו עוד ארבעה חיילים מהיחידה. הוא היה לחלל צה"ל הראשון במרום גולן.
אחרי האסון החליט משה לממש את חלומו ללימודים אקדמאיים ויצא ללמוד בסמינר אפעל ובמכללת אורנים. כששב הביתה, החליטו במרום גולן לעבור לדגם חיים של קיבוץ מופרט-מתחדש. עבור משה זה היה שבר קשה שיצר קרע עם קיבוצו. הוא האמין במסגרת החיים של הקיבוץ השיתופי שבו גדל מאז שהגיע לישראל. הוא הפסיק את חברותו בקיבוץ, והמשיך לחיות במקום עם משפחתו.
הפציעה הקשה שעבר ארבעים שנה קודם החלה להכביד עליו ומצבו הבריאותי הלך והדרדר. למרות זאת שמר על חיוניות ואופטימיות, והיה אבא וסבא מסור. ליד ביתו טיפח בוסתן של עצי דובדבן ופירות יער, ובילה בו שעות ארוכות, מביט בציפורים ובפרחים ונהנה. הבת הלית אמרה שהוא "תמיד שמר על אופטימיות, לא התלונן על קשיים או כאבים". היא אמרה כי אביה "היה איש שיחה ואפשר היה לדבר איתו על הכל ולהתייעץ איתו על דברים משמעותיים. הוא דיבר הרבה על מהלך חייו ועשה חשבון נפש. מצבו הגופני הלך והחמיר וכשרצה ללכת ולהיפרד אמר: 'זהו, עשיתי את שלי, הגעתי למקום שבו רציתי להיות. אני שמח על חיי ורוצה לסיים אותם'. וכך היה".
השבוע נקבר משה תמיר במרום גולן, הקיבוץ שהיה ממקימיו, שבו טיפח את ענף הבקר ושבו קבור בנו, שרון. הוא השאיר אחריו אישה - גילה, בן - הד, שתי בנות - הלית וקרן ושבעה נכדים.