המהפכה לא תשודר בטלוויזיה, כפי שכתב המשורר גיל סקוט-הרון על מאבק אחר. המהפכה לא תתחיל אחרי החדשות. המהפכה לא תתחפש לשפרירית ותזייף שירים מול העיניים הבוחנות של אופירה אסייג וצדי צרפתי. המהפכה לא תעלה סטורי אמיץ שיצוטט בוואלה! סלבס. המהפכה לא תפתח קופה בזאפה, לא תעשה את קיסריה ולא תמלא את מנורה. המהפכה לא תגיע אליכם בחסות קלאב הוטל לוטרקי יוון. המהפכה לא תשתמש באימוג'יז, לא תרטווט ולא תבקש מכם להוריד אפליקציה. לא תוכלו להקליט את המהפכה ביס מקס, ולא תוכלו לצפות בה ב-VOD באמצע הלילה כשהמצפון לא ייתן לכם לישון. המהפכה לא תשוב אחרי פרסומת אחת בלבד. המהפכה לא תזכה לחיקוי בארץ נהדרת. המהפכה לא תשודר.
המהפכה לא נרטבה אתמול במרכז תל אביב. כן היו שם עשרות אלפי אנשים שספגו תבוסה קשה בבחירות, שעשו סיבוב אחרון עם הדגל (ועוד דגל אחד שאף אחד לא ביקש) דווקא בכיכר על שם מנצח יהודי גדול. עשרות אלפי מטריות נפתחו יחד בכיכר התזמורת ע"ש ברנשטיין, ויצרו תמונה יפה במיוחד, בטח ממעוף הרחפנים שצילמו את השטיח האנושי הזה מלמעלה לכלי התקשורת. הגינה השקועה שעיצב דני קרוון בלב הכיכר נראתה בתמונות כמו מבנה קוביית הכעבה, סביבה מסתובבים המוני מוסלמים בטקס העלייה לרגל למכה. השוואה הולמת למקום שהחליף את כיכר רבין כמעוז הדמוקרטיה התל אביבית, בין התיאטרון הלאומי להיכל התרבות. המכה של התרבות החילונית.
מי שראה את התמונות בטלוויזיה עוד יכול היה לחשוב בטעות שמדובר בחבורה נחושה של אנשים שבאים להילחם על הצביון של המדינה. אלא שעל הקרקע, בכבישים מלאי הבורות והשלוליות של מרכז תל אביב, זו לא הייתה הפגנה אופטימית. למעשה, זו לא באמת הייתה הפגנה. יותר כמו מסיבת פרידה עצובה מהדמוקרטיה.
כולם כבר מבינים שה-D9 יצא לדרך, ובאים לחלוק כבוד אחרון לשאריות הדמוקרטיה. בסך הכל, הדמוקרטיה הייתה טובה אלינו 75 שנה, ואולי לקחנו אותה קצת כמובן מאליו מדי פעם - והנה הריקוד האחרון שלה - ומה יותר הולם מלעשות את זה עם הפגנת ענק בלב העיר העברית הראשונה? ככה נרצה לזכור אותה, עם 80 אלף איש שמריעים לנשיאת בית המשפט העליון מחוץ להופעה של עברי לידר, ועוד כמה אלפים שמנסים לפלס דרך כדי לרדת מערבה, לכיוון שער 2 של דיזנגוף סנטר, ולעמוד בתור למשקה עתיר סוכר בפיצוציה אמריקנית עם מחירים כחול-לבן.
בספטמבר האחרון סיקרתי את הלווית המלכה אליזבת השנייה מחוץ לארמון בקינגהאם בלונדון. לפי ההערכות של המשטרה המקומית, נכחו באירוע ההיסטורי כמיליון בני אדם, ששטפו את רחובות הבירה האנגלית. אני יודע שזה לא נכון, אבל אני יכול להישבע שאתמול במרכז תל אביב היו הרבה יותר אנשים. אם תעשו לי בדיקת פוליגרף אני אצא דובר אמת, אפילו שאני יודע שזה לא אפשרי. זו לא כמות האנשים כמו ההוויה הפיזית שלהם. הרחובות החסומים, התחבורה הציבורית שהפסיקה לתפקד במרכז העיר, ובעיקר הצפיפות המטורפת שבנס לא נגמרה באסון - הכל הצביעו על כמות משתתפים בלתי נתפסת.
גם בהשוואה להפגנות קודמות ברחבי הארץ, משהו בהפגנה אתמול הרגיש עמוס יותר, כועס יותר, מיואש יותר. כמו בהופעות רוק בישראל, גם הפעם כולם עמדו דחוסים מדי. אם בהופעת רוק עוד אפשר להבין את הרצון להתקרב לבמה גם במחיר של אובדן מרחב אישי מספק, מה גורם לאנשים להידחק כל כך בהפגנה, להרגיש את הבל הפה של הזר שלידך או להרגיש את רסיסי השיעול של שכנך במזג האוויר היבש, ללא כל הצדקה? אף אחד לא לקח אחריות על הסדר במקום, בטח שלא המשטרה שהפגינה נוכחות גדולה בשולי ההפגנה, כנראה בחיפוש אחר מפגינים עם שלטים לא מנומסים ודגלים בצבעים הלא נכונים - אך בתוך הכיכר עצמה יכלו אנשים בקלות להתעלף בלי שאף אחד יוכל להציע עזרה. בקלות זה יכול היה להיגמר עם נפגעים בנפש.
לעומת הפגנות הענק בבלפור לפני שנתיים, לא נרשמה במקום אופטימיות מיוחדת של שינוי. גם זעם, שמאפיין הרבה פעמים הפגנות שכאלה (משמאל ומימין), לא היה מנת חלקה של ההפגנה הזאת. הייתה שם בעיקר תחושת שליחות לא מוסברת, מעורבבת ב-FOMO תל אביב קלאסי של "אירוע שצריך להיות בו". משהו שנספר לנכדים שלנו עליו. בין לבין נסעו שליחים עצבניים של וולט, שהזכירו לנו שלמרות הכל, החיים ממשיכים להתקיים סביבנו.
ההשוואה לאירועי ענק בחו"ל מצחיקה תמיד, אבל כל מי שהיה במשחק כדורגל או הופעה בחו"ל מכיר את הנוהל. פקחים מגיעים לסייע בהכוונת התנועה, והתחבורה הציבורית זוכה לתגבור רציני. בישראל, משום מה, הפיתרון הוא תמיד הפוך. סוגרים את כל הכבישים, מדללים את התחבורה הציבורית ומתפללים שהכל יעבור בשלום כדי שחלילה המשטרה לא תצטרך לעסוק בתפקיד שלה: לשמור על הסדר הציבורי.
קחו לדוגמה את קו 25, שנוסע לכיוון מרכז תל אביב, שהיה מלא עד אפס מקום כבר באוניברסיטה, תחנת המוצא שלו. כשהאוטובוס העמוס הגיע לקניון רמת אביב הסמוך, הנהג פתח את הדלתות עבור עשרות האנשים בתחנה, אבל אף אחד לא יכול היה לעלות מרוב צפיפות. זה לא הפריע כמובן ללוח הזמנים הדליל ממילא של מוצאי שבת להפוך ליעיל אפילו פחות, כשמספר אוטובוסים שהיו אמורים לעבור באזור פשוט לא הגיעו מסיבה מסתורית. אולי זה מסביר את העובדה ששרת התחבורה נוסעת בנת"צים ולא רואה אוטובוסים?
לא ברור אם האנשים שחיכו לאוטובוסים שלא הגיעו הצליחו בסוף להגיע אל ההפגנה או לא, אבל אפשר לשער בוודאות די גבוהה שאלמלא מזג האוויר החורפי ובעיות טכניות פעוטות כמו "איך אפשר להגיע למרכז תל אביב אם חוסמים את מרכז תל אביב לתנועה והתחבורה הציבורית בישראל היא פיקציה", מניין המפגינים בכיכר התזמורת היה יכול להיות גבוה אף יותר.
בדרך כלל הפגנות הן אירוע משמח מעצם היותן. הירתמות של אנשים למען נושא מסוים, גם אם הנושא עצמו מדכא למדי. ההתגייסות הקולקטיבית הזאת של אנשים שמנצלים את זכותם הדמוקרטית כדי לתת דרור לקול שלהם ולדעה שלהם, יש בה משהו מזכך וטהור, גם אם המטרה שלמענה מפגינים חסרת סיכוי לחלוטין. אמש, למרות הנוכחות המרשימה, זו הייתה ההפגנה הכי עצובה שהייתי בה. הפעם זה נראה כאילו לכולם היה חשוב להגיע דווקא בגשם השוטף, שהוסיף דרמטיות הוליוודית לכל האירוע, כדי להביע לפחות פעם אחת את המיאוס והגועל שלהם מהסבוטז' שמבצעת ממשלת נתניהו הטריה למערכת הפרדת הרשויות בישראל. או לקהילה הגאה. או להפרדת דת ומדינה. או להפקרת תקציבי ענק בידי קיצוניים חשוכים. או להפקדת תיקים בכירים בידי עבריינים מורשעים. או שחלק עדיין תקועים עם הקטע הזה של ראש ממשלה עם שלושה כתבי אישום. לא באמת חסרות סיבות לצאת להפגין, כשחושבים על זה באמת.
המילה שחזרה שם יותר מכל היא "דמוקרטיה". בנאומים על הבמה, בקריאות בקהל ובשלטים שהחזיקו ילדים חמודים שנסחבו על כתפי הוריהם. המילה "בולען" אמנם ניצחה את המילה "משילות" על תואר מילת השנה של 2022 - אבל כבר באמצע ינואר די ברור ש"דמוקרטיה" תזכה להיות מילה השנה של 2023. שמאלנים מפגינים למען המילה הזאת, ימנים בטוחים שהם ראויים למשול בזכותה - אבל זו השנה בה אולי, סוף סוף, נבין מה זו דמוקרטיה באמת.
עוד הפגנה נחמדה של המחנה המנומס שיודע להתבטא יפה
ואולי קל יותר להבין מה איננה דמוקרטיה. דמוקרטיה היא שלטון הרוב, ולא עריצות הרוב. דמוקרטיה אינה שני חתולים ועכבר שמצביעים יחד על השאלה מה לאכול לארוחת צהריים. בשנת 1938, שנה לפני שפרצה באירופה מלחמת העולם השנייה, שלח נשיא ארה"ב ה-38 רווזוולט, מסר חריף לקונגרס האמריקני, עם עקיצה למה שכבר התחולל באותם ימים באירופה. "חירותה של דמוקרטיה אינה בטוחה אם העם יסבול את צמיחת הכוח הפרטי עד לנקודה שבה הוא הופך חזק יותר ממדינתם הדמוקרטית עצמה. זה, במהותו, הוא פשיזם - בעלות על הממשלה על ידי אדם, על ידי קבוצה או על ידי כל כוח פרטי שולט אחר". בישראל, כל צד של המפה הפוליטית בטוח שהצד השני רוצה לגזול ממנו את הדמוקרטיה. לרוב מדובר סתם בתחושות שווא. נראה שעכשיו, בפעם הראשונה, יש לצד אחד את הכוח לאיים על החירות הדמוקרטית של המדינה - והוא בהחלט מתכוון לנצל את הכח הזה.
מי שמצפה למרי אזרחי או מלחמת אחים עשוי להתאכזב. הצד שהפסיד את הבחירות אולי יצטרף פעם בשבוע לאיזו הפגנה כזאת או אחרת, אבל תחושת התבוסה ניכרת באוויר כבר עכשיו. בשביל להילחם בשלטון מושחת וכוחני יש להפעיל כוח דומה מהצד השני. לא בטוח שיש למחנה המפורר הזה את היכולת הזאת. מאה אלף איש יצאו אתמול לרחובות ברחבי הארץ, וזה מספר מרשים למדי - אבל אם מדובר באירוע חד פעמי, הוא לא יזיז כלום לאף אחד. בשביל להניע שינוי אמיתי, מאה אלף איש צריכים לצאת לרחוב כל יום, ולא רק במוצאי שבת. רצוי שהם גם יצאו להצביע בבחירות ולא יבזבזו את הקולות שלהם על פוליטיקאים חסרי עמוד שדרה.
ההפגנות צריכות להגיע אל מוקדי הכוח, ולא אל איזורי הנוחות התל אביביים. המרד צריך להיות ממוקד יותר, נחוש יותר ומכאיב יותר - בלי להיגרר לאלימות כמובן. בינתיים, זו הייתה עוד הפגנה נחמדה של המחנה המנומס שיודע להתבטא יפה. הפגנה של המחנה הצודק, אך לא החכם. היו כמה רגעים מעוררי השראה בקהל, כמו הורים עם ילדים שבאים להילחם על העתיד שלהם. אבל בגדול, זו הייתה הפגנת כוח של עשרות אלפי אנשים מיואשים שפשוט רצו להיות מיואשים יחד, במין תוגה חנוך לוינית, לפיה אפשר להסתפק בכך שהייאוש ייעשה יותר נוח.