רוב חבריי הם ימנים. רוב שכניי והקרובים אליי הצביעו לממשלת ה"ימין על מלא-מלא". אני מוצא את עצמי בימים האחרונים מנסה להסביר לחבריי אלו מה בדיוק הבעיה במהפכה המשפטית של יריב לוין. אז הנה, בקצרה. עבור אלו שלא הצביעו לממשלה הנוכחית, המהפכה המשפטית של לוין היא D-9 שעולה על הדמוקרטיה הישראלית. לא פחות. תחשבו אוסלו. תחשבו גוש קטיף. תחשבו סזון. הכול ביחד. בריבוע. זה האירוע מבחינת 2.3 מיליון אזרחים המיוצגים כיום על ידי האופוזיציה.
מינוי יועמ"שים מטעם, פסקת התגברות של 61, מינוי שופטים על פי מפתח פוליטי, כל אלו ישנו את ישראל הדמוקרטית כפי שהכרנו אותה. מערכת המשפט לא תעמוד לצד המיעוט הדמוקרטי, בין אם יהיו אלו חרדים, שמאלנים, להט"בים או ערבים.
ובמבט רחב יותר. ארבע פעמים מקום המדינה עמדה ישראל בסכנת מלחמת אזרחים. ארבע פעמים היא שרדה כי צד אחד ויתר ולא השיב אש, למרות שלתחושתו (ואף בפועל) ירו עליו מהצד השני.
הפעם הראשונה הייתה אלטלנה. מנחם בגין מנהיג האצ"ל הכתיב קו של הבלגה למרות ניסיון החיסול האישי, למרות שהוא ואנשיו היו על האונייה ונפגעו, למרות 'התותח הקדוש' בפיקודו של יצחק רבין שירה בכינון ישיר על אוניית הנשק של האצ"ל. הימין עמד בניסיון.
הפעם השנייה הייתה מהפך 77'. באותם ימים, 29 שנות שלטון מפא"י באו אל סיומם באופן שרבים לא יכלו לשער. בשמאל הרדיקלי היו שהשתעשעו ברעיון של אי העברת השלטון. האם באמת ידע הימין לשלוט? האם בגין 'הטרוריסט' יוביל את המדינה בשיקול דעת? השמאל העביר את השלטון. השמאל עמד בניסיון.
הפעם השלישית הייתה ברצח רבין ב-95'. מתנקש דתי וימני קם לעצור את הסכמי אוסלו. הוא הצליח. רבין נרצח. ההסכמים נרצחו עימו. השמאל הפסיד בבחירות לנתניהו בפעם הראשונה ולא האחרונה. אבל הדמוקרטיה המשיכה. השמאל עמד שוב בניסיון.
הפעם הרביעית והאחרונה הייתה בהתנתקות מגוש קטיף ב-2005. עשרות אלפים התקבצו בכפר מימון. מחנה הימין הרגיש ששרון בגד בו. מתפקדי הליכוד הצביעו נגד. ובכל זאת 8,000 מתיישבים פונו מביתם בכוח. והימין נצר את נשקו. הימין עמד שוב בניסיון.
ארבעה ניסיונות ב-74 שנים של מדינה צעירה וחסרת ניסיון דמוקרטי. הגענו לניסיון החמישי. יש כאלו שמתאבלים מרה על המערכון המצוין של אסי כהן וליאת הר לב בארץ נהדרת, מערכון הידוע בכינויו 'מלחמת אזרחים'. המתאבלים טוענים שמרגע ששלפת את האקדח במערכה הראשונה, אקדח 'מלחמת האזרחים', בוודאות יירה מתישהו.
אבל אני טוען שהדבר בידינו. ממשלות ישראל הנבחרות מימין ומשמאל נקטו לאורך השנים צעדים משמעותיים ואף אלימים כדי לממש את מדיניותם. זו הייתה זכותם ואף חובתם. לעיתים, כמו במקרה של בגין ושל שרון, הם פעלו בניגוד לדברים שהן אמרו כשנבחרו. לעיתים הם מימשו את צו הבוחר באופן ישיר. בכל המקרים, הצד המפסיד קיבל את הדין, לאחר מאבק דמוקרטי לגיטימי.
אין זה מקרי שבפתח הדור הרביעי לקום מדינת ישראל אנו נמצאים בניסיון החמישי ולטעמי הניסיון המסוכן ביותר. דור המייסדים הולך ונפרד מאיתנו. דור המבססים פרש לפנסיה. דור המפתחים מוביל אותנו אבל הדור הרביעי מחפש תשובה. מחפש דרך. מחפש רעיון מלכד. ואנו איננו נותנים לו שום כיוון.
המהפכה המשפטית של יריב לוין היא ניסיון להטות את הברזל החם של המשילות בישראל מצד אחד לצד שני. ייתכן שהמטרה היא הגעה לדרך האמצע. כרגע הברזל מוסט במכה אחת מהירה לכיוון השני. הפיזיקה פשוטה. הברזל עלול להישבר. זה הזמן לעצור. לנשום עמוק. לנהל שיח פתוח. להגיע להסכמות. ובשום אופן לא לתת לברזל להישבר. אין לנו מדינה אחרת.
הממשלה הנוכחית נבחרה למשול. זה בסדר גמור. 64 מנדטים מובילים דרך מסוימת. יש להם את כל היכולת לעשות זאת, בלי לדרוס את המיעוטים, בלי לחולל שינויים חסרי תקדים במערכת המשפט ובלי לגרום למיליוני אזרחים לייאוש. דווקא ברגע זה, ערב שנתנו ה-75, חייבים להצהיר ולדאוג. לא תהיה מלחמת אזרחים.
משה (קינלי) טור-פז הוא חבר כנסת מטעם יש עתיד.