"אין שום סיבה שנמשיך לממן שידור ציבורי בכמעט מיליארד שקלים בשנה. התאגיד תחילה, גל"צ אחר כך. אפשר גם במקביל", כתב חבר הכנסת שלמה קרעי בדף הפייסבוק שלו כחודש לפני שמונה לתפקיד שר התקשורת. כבר בשנת 2020, הוא הגיש הצעת חוק שקראה "להפריט או לסגור" את תאגיד השידור הציבורי "כאן". מיד לאחר מינויו לתפקיד, הבטיח קרעי "ללמוד את הדברים". בימים אלה, דווקא הנשיא ג'ו ביידן מציע לו שיעור בחינם.
דווקא הדמוקרטיה המאמינה מאוד ביוזמה פרטית, בסחר חופשי, בתחרות שבה המוכר שורד, וושינגטון של ביידן - נוהגת באופן אחר לחלוטין בשידור הציבורי שלה (CPB). למרות התקשורת המסחרית הענפה והמצליחה בארצות הברית, המותירה לעיתים בצל את השידור הציבורי, בממשל לא חשבו לרגע לוותר עליו. על אף הפיתוי לאלף, למשטר או לסגור אותו - הנשיא ביידן החליט אחרת לחלוטין.
ממשל ביידן אישר בימים האחרונים תוספת תקציב לשידור הציבורי שיעמוד על לא פחות מ-535 מיליון דולר - תוספת של 10 מיליון דולר לתקציב העבר, כולל תקצוב לשיפור תשתיות. מדובר בתקציב גדול כפליים ויותר משיעור התקצוב של תאגיד השידור הישראלי. תקצוב כזה מבטא הכרה בחשיבות השידור הציבורי. בשליחות המיוחדת שלו כמערכת משוחררת מכל לחץ של הישרדות בתחרות שהולכת ונהיית קשה יותר - מערכת המקבלת את הכלים הדרושים לה לדיווח על הדברים כפי שהם. זכות הציבור לדעת, ממש כמו פעם, לפני התוכן השיווקי.
נכון, סיקור משוחרר כזה עלול להפוך לבומרנג לשלטון המספק את המימון ("מה שווה התאגיד אם אנחנו לא שולטים בו?", מ. רגב). תחקירים, עריכה שאינה מתפשרת עם הלחץ להגן על מי שמספק את ההון, אך מי שמאמין בדיווח עיתונאי ולא מטעם מבין שאת הכלי הזה צריך לקבל כמו שהוא - חופשי לספק מידע, כולל תחקירים שעלולים להביך מישהו בצמרת. גם גבוה מאוד.
לאמריקנים יש חוקה, לנו אין. כאן בינתיים נרקמת מהפכה משפטית-שיפוטית בשם הצורך הדמוקרטי כמובן. אך גם בלי חוקה, נוצרה בישראל לאורך השנים מסורת יקרה של דיווח אמיתי. כזה העומד בכל סעיפי תקנון האתיקה של מועצת העיתונות והתקשורת בישראל. יש להגן עליה.
מועצת העיתונות, בראשות הנשיא שופט בית המשפט העליון בדימוס חנן מלצר - נחושה להגן על המסורת הזאת. כך גם אגודת העיתונאים ירושלים המאגדת מאות מעיתונאי תאגיד השידור הישראלי.
זאת שעת מבחן: האם אנחנו בליגה האמריקנית לפחות או שאנחנו בליגת השידורים אומרי כן למי שנותן.
ואולי, מי צריך בכלל חדשות כשיש נטפליקס? מי צריך לתחזק את המערכות המתקדמות המאפשרות תקשורת און ליין בזמן אמת בערוצי התקשורת המסורתיים והחדשים, כאשר אפשר תמיד לצפות בדרמה האחרונה של נטפליקס ולברוח מן המציאות אל סדרות מתח או סתם ליו-טיוב או ספוטיפיי עם המוזיקה המועדפת.
אנחנו באגודת העיתונאים ירושלים מאמינים שצריך. לא רק לתחזק - להוסיף ולשפר. להוסיף ולהרחיב שורות של כתבים היודעים את מקצועם ורואים בו שליחות שבלעדיה אין דמוקרטיה בישראל. רבות ורבים מאיתנו עברו את משבר הסגירה בעבר. את הצלקות שהותירה ואת המאמץ להקים מחדש. ולא רק להקים, אלא גם לשפר, לבנות דור עתיד של עיתונאיות ועיתונאים ראויים לתוארם.
ובנימה אישית: הייתה לי זכות לצאת לארצות הברית אחרי לימודי המשפטים כדי ללמוד תקשורת לתואר שני באוניברסיטה אמריקנית במיזורי, במערב התיכון - אוניברסיטה הידועה בבית הספר לעיתונות שלה. המורה בשיעור הראשון היה עורך ותיק בעיתון יומי שפרש להוראה. על השולחנות, אז, היו מכונות כתיבה.
המורה שלנו תיאר בקצרה מצב של פריצה למשרד של חברת ענק וגניבת מסמכים. היינו אז לפני דור ההאקרים מסין. אחר כך הורה לכיתה לסכם את מה שאמר ב-300 מילה. הרמתי יד ואמרתי: אדוני המורה, אני לא יודע להקליד באנגלית. הוא השיב: יש לך 24 שעות ללמוד הקלדה. למדתי, למדתי גם להעריך את המסורת של דיווח עיתונאי נטול פניות. החרדים לדמותה של הדמוקרטיה הישראלית ישלבו ידיים כדי להגן עליו.
חיים שיבי חבר בהנהלת אגודת העיתונאים ירושלים ובנציגותה במועצת העיתונות והתקשורת