רב או שטן? ספרו של בכיר לשעבר במערכת הביטחון לא מדייק בפרטים

לפני חודשים ספורים השיק עמי אילון ספר חדש פרי עטו, "אש כוחותינו - איך נהפכה ישראל לאויבת של עצמה והתקווה לעתידה". אילון - אלוף במילואים, שר לשעבר, ראש השב"כ לשעבר ואחד ממתי מעט בהיסטוריה שלנו שעוטרו בעיטור הגבורה - פורס בו את תפיסת עולמו הנעוצה עמוק בפינה השמאלית של המפה הפוליטית, ועושה את זה אגב ניסיון חייו, אגב זיכרונותיו מאירועים שונים ואגב פגישות שקיים עם אישים שונים בעלי דעות שונות, יהודים וערבים, החל בג'יבריל רג'וב וחליל שקאקי, עבור דרך מאיר שלו, וכלה בפנחס ולרשטיין וברב יצחק שפירא, ממחברי הספר "תורת המלך".

אילון ישב בביתו של הרב שפירא בירושלים כשעתיים וחצי. הוא שוחח איתו, החליף איתו דעות, האזין לעמדותיו והקדיש למפגש ביניהם פרק בספרו. השיחה הזו הוקלטה על ידי שני המשתתפים בה, אולם נוכח הדברים שתקראו כאן בהמשך, אי אפשר להוציא מכלל אפשרות שאילון, בהתיישבו לכתוב את הספר, לא זכר שהוא לא היחיד שתיעד את הדברים.

כך או כך, עם צאת הספר לאור, השווה אלחנן גרונר מאתר הקול היהודי, תלמידו של הרב שפירא, בין הקלטת השיחה לבין הספר שהתבסס עליה, ונדהם. בימים האחרונים ביליתי גם אני שעות ארוכות בהאזנה לדברים ולהשוואה מדוקדקת בין מה שנאמר על ידי השניים בפועל, לבין מה שכתב אילון בספר. אין דרך אחרת לומר את זה. עמי אילון, בניסיון מגושם וגמלוני להציג את הרב שפירא כנאצי, כפי שתיאר לאחרונה בריאיון עיתונאי, פברק באופן גס חלקים נכבדים מהשיחה.

מה זאת אומרת פברק? בחלק מהמקרים מצטט אילון במירכאות, מפיו של הרב שפירא, דברים שכלל לא אמר. בחלק אחר הוא בודה מליבו נושאים שאפילו לא עלו במפגש, ומצטט בהקשר אליהם דברים שאמר לו, כביכול, הרב שפירא, ודברים שהוא עצמו, כביכול, השיב לו. בכמה נקודות מרכזיות שכן עלו בשיחה, הוא מסלף בבוטות את עמדותיו של הרב, והופך אותן בכמעט 180 מעלות, כדי לצייר את הרב כשטן.

כך ממש עושה אילון גם בתיאור האווירה במפגש הזה. כפי שעוד יפורט בהמשך, כל מי שיאזין לשיחה, יתרשם כי היא התקיימה באווירה נינוחה, מכבדת, ולא פעם גם מחויכת מאוד. מי שיקרא את הספר, מנגד, ישתכנע שאילון ישב בביתה של מפלצת, ספר את הדקות לסיום ה"פגישה המזעזעת", כפי שהגדיר אותה בספר, וחיפש כל העת חלון שדרכו יוכל להימלט אל הרחוב.

הייתי צריך להאזין לשיחה שלוש פעמים, ולתמלל אותה מילה במילה, כדי להאמין שאיש כמו אילון, עם רקורד ציבורי כמו שלו, יהין לעשות דבר שכזה. לפרוס בפני הקורא אוסף ציטוטים שהמציא ממוחו ושכלל לא נאמרו. להציג כסוגיות מרכזיות בשיחה, נושאים שאפילו לא עלו בה. ובעיקר לקבוע שהרב תומך ברצח חפים מפשע, כשהרב מסביר לו באריכות ובסבלנות את ההיפך הגמור.

אילון קרא את מה שנכתב בעיתונות על הרב שפירא ועל "תורת המלך" וניסה להבין, משך כל השיחה, האם הרב שפירא תומך בהרג סתמי של גויים, ובכלל זה של תינוקות שלא חטאו. וכך הוא מתאר את קטע השיחה ביניהם בספרו:
"יש כמה דברים שאני לא מבין", פותח אילון. "בקטע שבו אתה מתיר הרג תינוקות ערבים, אתה מונה את ההצדקות לכך וטוען שאף שהם לא חטאו הם עלולים לגדול ולהיות רשעים כמו הוריהם".
הרב שפירא: "מה אתה לא מבין?".
אילון: "כמו שאמרתי, איך אתה מיישב את ההיתר להרוג תינוקות עם 'לא תרצח'?".
הרב שפירא: "אין מה ליישב".
אילון: "נשמע לי שיש".
הרב שפירא: "אין, כי לפי התורה והקונצנזוס בקרב חכמינו, האיסור המוחלט על רצח חל רק על יהודים, הוא לא חל על גויים".
אילון: "אז אתה טוען שרצח גויים הוא לא בעיה?".
הרב שפירא: "לפי התורה לא. הדיבר 'לא תרצח' מתייחס לבני ישראל".
ואילון מסכם את ההלם שלו מהדברים. "אפילו בחלומותיי הפרועים ביותר לא חשבתי שהיהדות, שהציגה לראשונה את התפיסה שכל אדם נברא בצלם, תתיר רצח בדם קר על פי קריטריונים אתניים. הייתי המום מכדי לענות".

בהמשך, אחרי שאילון מספר שהרב הסביר לו עוד ש"אם הגויים קמים עלינו להורגנו, חובתנו המוסרית - לפי הכללים שלהם - היא להשכים להורגם, ולא רק מחבלים או חיילים, אלא גם נשים, זקנים וטף", הוא מסכם: "באיזה עולם הפוך ומטורף אתה חי, חשבתי".

ובכן, באמת דברים קשים, אילו נאמרו, אלא שהם לא נאמרו. יתרה מזאת, מה שעשה אילון בקטע הזה, שאותו המציא, היה מעשה נבלה של ממש. למה? כי השאלות הללו, שמציף אילון בספרו, אכן נדונו בשיחה שלו עם הרב שפירא שוב ושוב. אילון הקשה, הרב שפירא הקדיש זמן רב כדי להסביר לו ולהשיב לו בנינוחות, ואפילו לרגע אחד לא ניתן היה לדמיין קשר כלשהו בין העמדה שהציג הרב לבין האופן שבו הציג אותה אילון בספרו. אילון, צריך לומר, הודה פעם אחר פעם בשיחה שהוא איננו מבין גדול בטקסטים יהודיים מורכבים. "קראתי את תורת המלך, אמרתי שאני רוצה להבין, וקראתי והבנתי שאני לא מבין", אמר פעם אחת. "כל מה שקשור ליהדות, אתה תלמד אותי", אמר במקום אחר.

לקראת סוף הפגישה, רגע לפני שביקש לסכם את הדברים, הוסיף: "אני אומר את זה במידה גדולה של ענווה, מתוך חוסר ידע". אלא שבורות וענווה לא יכולות להיות תירוץ לשקרים בוטים כל כך. שכן, הרב שפירא חזר והסביר לאילון מפורשות שאסור להרוג סתם ככה יהודי ואסור להרוג סתם ככה גוי, אלא שהאיסור להרוג יהודי נשען על פסוק אחד והאיסור להרוג גוי נשען על פסוק אחר.

"המילים שבהם יש את האיסור להרוג גוי זה לא 'לא תרצח', שם זה רק על יהודים", מסביר הרב, "והמילים 'שופך דם האדם, באדם דמו יישפך', זה המילים שמהם יש את האיסור להרוג גוי". שפירא השקיע זמן רב כדי להסביר לאילון את הניואנסים ההלכתיים שנובעים מכל פסוק, אבל השורה התחתונה שהציג אילון, לפיה הרב שפירא מתיר ואף מחייב להרוג גויים ובכלל זה נשים, זקנים וטף, איננה אלא המצאה פרועה ההפוכה לחלוטין מההסבר שקיבל. "...כמו שלגוי אסור להרוג גוי, גם ליהודי אסור להרוג גוי", אמר לו הרב.

וממש כך גם בעיסוק של אילון בעניין הריגת תינוקות. אילון ממציא ומייחס לרב שפירא עמדה הפוכה מזו שהוא עצמו הציג בפניו, רק כדי שיוכל להגיד אחר כך בראיון ל"גלובס": "הרב שפירא אמר בעצם אמירה נאצית, כמו גדולי הנאצים. הם הסבירו שהיהודים הם האויב ורצחו אותם כתינוקות כי ברור שכשיגדלו יהיו האויב. כך הרב שפירא".

צריך להאזין לשיחה כדי להבין שאילון אומנם לוחץ על הרב שפירא במטרה להוציא ממנו את המשפט הזה, אלא ששפירא מתעקש להסביר לו את ההיפך. שאין היתר לפגוע סתם ככה בתינוקות של האויב, שהם חפים מפשע גמורים, שהם לא ברי דעת ושלא ניתן לייחס להם זדון, אלא במקרים קיצוניים של אין ברירה, כאשר למשל מדובר במי שמהווים "מגן אנושי" המסכן חיי חיילים או אזרחים. "שפירא מרחיק לכת", כותב אילון, "כשהוא מפרט שיש המפרשים שמותר ואף צריך להרוג תינוק פלסטיני שינק חלב אם, שכן ברור שיגדל להיות חוטא כהוריו".

העובדות: מעבר לזה ששפירא כלל לא דיבר על פלסטינים, הוא לא הרחיק לכת לשום מקום. נהפוך הוא בן בנו של נהפוך הוא. הוא אכן מסביר שיש פרשנים שניתן להבין מהם כך (ומצטט אחד מהם שחי לפני כאלף שנה), אבל מבהיר וחוזר ומבהיר שהוא עצמו מבין מדבריהם אחרת לגמרי.

יש לרב, אגב, ביקורת מוסרית מעניינת על החוק הישראלי הנוהג היום, שהוא משמיע בקטע אחר בשיחה. "אם אומרים לאדם 'תרצח את פלוני, אחרת - נהרוג אותך', (לפי היהדות - ק"ל) אסור לו להרוג את פלוני. לפי החוק הנוכחי במדינת ישראל, מותר לו. זה נקרא הגנת הצורך. זה הומני? הרי זה בא ממקום שבו אני קודם. זה מה שהולידו זכויות הפרט. הם הולידו את זה שאתה לא מחויב לשני". "אוקיי", עונה אילון, "שאלה". "אימצנו את חוקי הגויים וזה בא לידי ביטוי בנקודה הזו", מסכם הרב.

אבל בואו נחזור לספר. "שיתפתי את שפירא באמונתי שתהליך השלום שהחל במדריד והמשיך באוסלו, למרות כל הטעויות שנעשו במהלכו", מספר אילון בספרו, "הוא הדרך לשמר את זהותה היהודית והדמוקרטית של מדינת ישראל". בשורה הבאה הוא מתאר את תגובת הרב לדברים. "באמצע המונולוג שלי החיוך נמחה מפניו והוא סקר אותי כאילו הייתי פושע". זה בסדר גמור אם אילון רוצה להתאמץ לצייר את הרב שפירא כאיש גס רוח, אלא שכל הקטע הזה לא היה ולא נברא. אילון לא סיפר על מדריד ולא דיבר על אוסלו ולא הזכיר טעויות שנעשו, ולכן גם תיאור תגובתו הקשה של הרב לדברים, שאילון כאמור כלל לא אמר, לא הייתה ולא נבראה.

כך גם כשאילון מזכיר בספר, בציטוט מדויק, בתוך מירכאות, כיצד סיפר לרב שפירא על הרב יונתן זקס, הרב בנימין לאו והפרופ' משה הלברטל, שמגדירים את היהדות, לטעמו, בדומה לדרך שהוא מגדיר אותה. גם הקטע הזה הוא המצאה מוחלטת. איש מהשלושה אפילו לא הוזכר בשיחה.
בהמשך מנסה שוב אילון להציג את הרב כקיצוני, ומספר מפיו, שוב בציטוט מדויק, בין גרשיים, את מה שלכאורה אמר לו הרב: "בהסכמי אוסלו לא מסרנו חלקים מארץ ישראל לערפאת ככובשים, כי אתה לא יכול לכבוש את מה ששייך לך בזכות. מסרנו שטחים תמורת שלום וביטחון, והפלסטינים הגיבו ברצח, בהרס ובפוגרומים".

וזה כבר מגוחך. כי לא רק שהדברים הללו כלל לא נאמרו בשיחה, גם הנושא שהם עוסקים בו לא עלה בה, וכל כולו פרי דמיונו של אילון. זה לא הפריע לאילון להוסיף בסוף הדברים, אלה שכאמור כלל לא נאמרו, את מסקנתו מהם: "חשבתי שהרב מעוות את ההיסטוריה, אבל לא עניתי כי לא רציתי שהוויכוח יסיח את דעתנו".

ואילון ממשיך ומצטט בתוך מירכאות, מילה במילה, את המשך הדברים, שכאמור לא נאמרו. "יש עוד סיבה לכך שמה שאמרת הוא לא הומניזם", אמר הרב, "הומניזם קשור לצדק, נכון?". "הנהנתי", מתאר אילון, "אף שהייתי שקוע באי היכולת הצדקנית שלו להבין את מניעיהם של הפלסטינים".

גם כאן, אין לדעת מה חושב הרב על מניעיהם של הפלסטינים, ועד כמה הוא צדקן בעניינם, משום שהנושא הזה לא עלה ולו לרגע אחד בכל השיחה בינו לבין אילון. המצאה מהתחלה ועד הסוף. ואילון ממשיך הלאה, בדרכו אל עוד ציטוט שנאמר כביכול מפי הרב, ושבמציאות לא היה ולא נברא. "כולנו יודעים שלא תיתכן סתירה בין הצדק לבין התורה. אם כך, איך ייתכן שהצדק דורש מעם ישראל לבגוד בארץ ישראל, ובכך לפנות נגד התורה". ואילון מסכם: "הוא לא אמר זאת בנימה פנאטית, ועם זאת הציג את עמדתו כאמת בלתי מעורערת".

כאמור, כל הקטע היה בדיה של אילון, שום דבר מהדברים שהובאו בתוך מירכאות לא נאמר על ידי הרב, ומשכך, התיאור של "הנימה הפנאטית" שבה נאמרו הדברים, איננה אלא פאתטית ומביכה. ממש כמו הקטע שבו מסביר אילון על אודות סיפור שסיפר לרב שפירא "על הילד הפצוע במחנה הפליטים ועל ההחלטה להציל את חייו תוך שאני מסכן את חיי אנשיי". גם הסיפור המעניין הזה לא סופר בשיחה בין השניים. כולו פיברוק והמצאה.

והפיברוקים של אילון לא נעצרים כאן. בשלב מסוים בשיחה הוא מספר לרב שפירא ששמע מאחיו, הרב יהושע שפירא, שהוא, בן שיחו, מנסה לכתוב חוקה. "אני רוצה לשמוע על זה קצת", הוא מבקש. והרב שפירא משתף אותו בשמחה ומסביר לו שהדבר נובע מתוך צורך לעסוק בשאלה "איך נראית היהדות כשיש עם מסודר במדינה" או כפי שהסביר בהמשך: "איך אנחנו מגשרים על הפער בין השפה ההלכתית לשפה המשפטית היום". במילים פשוטות יותר, אלפי שנים היה עם יהודי בלי מדינה, ועכשיו נשאלת השאלה איך מתנהגים כשהיא קיימת. אילון שואל אם מדובר בעניין פרקטי ושפירא מספר שהוא עצמו היה שותף בניסוח "חוק המשילות", "שטוען שבג"ץ לא יכול לפסול חוקים של הכנסת". כן, זה שגם היום, חמש שנים אחרי שהתקיימה השיחה בין השניים, אנחנו עוסקים בו.

ובכן, לא תאמינו מה עשה אילון בספרו מהקטע הזה בשיחה. קודם הוא סיפר לקוראיו ששאל את שפירא על החוקה ובתגובה "הוא אמר שאף שאינו יכול לחשוף בפניי את הפרטים הסודיים של תוכניתו, הוא והרב גינזבורג וחברי מפלגת הבית היהודי אכן מחפשים דרך להציע שיטת משפט שתתבסס על הדין העברי ותציג פתרון ארוך טווח למימוש זכויות היהודים בארץ ישראל".

ובכן, בואו נמנה יחד את השקרים: ראשית, הרב שפירא לא אמר שמדובר בתוכנית סודית שאיננו יכול לחשוף. נהפוך הוא. הוא שיתף את אילון בכל מה ששאל אותו בנושא. שנית, בשום מקום לא אמר הרב שפירא שהחוקה קשורה למימוש זכויות היהודים או משהו דומה לזה. זו המצאה של אילון.

אבל זה עוד כלום, כי בשורה הבאה מספק אילון את המסקנה המקושקשת שלו מהדברים: "במילים אחרות, הרב וחבריו שואפים לייסד שלטון תיאוקרטי. מבחינת הערבים הישראלים והפלסטינים הכבושים, זו תהיה השלמה של תהליך האפרטהייד והפיכת ישראל למדינת הלכה שתעורר תיעוב עולמי, ובצדק". שום דבר מהדברים האלה לא נאמר ואפילו לא נרמז על ידי הרב. הוא לא התייחס, ולו במילה אחת, לערבים בכל הקשור לחוקה המדוברת. הוא לא דיבר על שלטון הלכה כזה או אחר. ולבד מחוק המשילות שיאפשר להתגבר על בג"ץ, הוא לא נשאל על ידי עמי אילון כלום, ולא אמר שום דבר נוסף. לא אפרטהייד ולא נעליים. ומכול הפיברוק הזה, שמספר לעצמו עמי אילון, הייתה לו בספרו גם מסקנה שמגיעה בשורה המסכמת של הפסקה המומצאת הזו: "מימיי לא פגשתי אויב מסוכן יותר לדמוקרטיה ולהגדרה העצמית של העם היהודי מאשר 'איש האלוהים' הזה".

לא נכחתי כמובן בפגישה של השניים, ולא ראיתי אותם ואת הבעות פניהם במהלכה. ובכל זאת, האזנה מרוכזת לשיחה הזו יכולה בהחלט לספק רושם על מה שהתחולל בה. וההאזנה הזו מספרת את סיפורה של שיחה טובה, נעימה וקולחת.

מי שלא היה קורא את הטקסטים המכוערים שכתב אילון אחריה - והיה מסתפק בהקשבה לאיש הקצה השמאלי מזה ולאיש הקצה הימני מזה - היה יכול אפילו להתעודד ולהוכיח לעצמו שהינה, הקצוות יכולים לשבת ולדבר בניחותא ולשמוע בחביבות זה את זה.

למה אני מתכוון ב"חביבות"? ובכן, אילון מתעניין ושואל את הרב כמה ילדים יש לו וכמה נכדים (בספר הוא מעוות ומתאר כאילו הרב הוא שהמטיר עליו את הנתונים הללו ביוזמתו), הוא שואל אותו על אשתו, על הרקע שלה ועל העבודה שלה כגננת, וגם מחמיא: "אני מבין שהזוגיות שלך מושלמת, במושגים שלי".

אילון מספר לרב על חוויותיו ותובנותיו כמאמן מקצועי מוסמך של יונקים ימיים, מתלהב כשהוא מגלה שאחיו של הרב ובנו שלו שירתו בצה"ל באותה יחידה מובחרת, ואף עוצר את השיחה כדי לצלצל אל הבן ולספר לו. הרבה חיוכים והרבה צחקוקים נשמעים בחדר, ובכלל, כאמור, האווירה נחמדה וטובה.

למה חשוב לי להדגיש את זה? משום האופן שבו מציג אילון את האירוח הזה שלו בבית הרב, בספרו. הרב שפירא, שאיתו ישב בנועם, מוצג על ידו כאיש מפחיד ממש. כשאילון מספר על הרגע שבו פרס בפני שפירא את תפיסותיו המדיניות, הוא מוסיף "להפתעתי, הוא לא התאבן ולא הפך תוקפני".

את השעות שהעביר בחברת הרב הוא מתאר בספר, כאמור, כ"פגישה מזעזעת". ואחרי שהוא מכנה את המארח "נוכל תיאולוגי", הוא מסכם: "רציתי לשאול אותו עוד שאלה אחת... לפני שאברח הביתה במורדות הרי ירושלים". כאמור, הפער בין האווירה שהתקיימה בשיחה, לבין האופן שאילון מתאר אותה בספרו, בלתי נסבל.

ועוד שתי נקודות מעניינות: האחת, אפרופו השיח על קיצוניות ועל מוסר לחימה ואפרופו העובדה שאילון היה מפקד בכיר בצה"ל וגם ראש שירות הביטחון הכללי, מעניין ללמוד כמה רחוק הוא מוכן ללכת כדי לשמור על חיי אזרחי האויב, וכמה הוא מוכן לסכן לשם כך את חייהם של חיילי צה"ל.

אילון מסביר בדבריו שיש לו מחלוקת בסוגיה הזו עם הפרופ' אסא כשר. "...הוא אומר 'על מנת להגן על החיילים שלנו, מותר להרוג אזרחים'. ואני אומר 'רבותיי, הסיכון המוסרי במלחמה זה השלב שבו אני לוקח סיכון על חיי, על מנת לא להרוג אזרחים. לא על מנת לא להרוג אנשים עם נשק, על מנת לא להרוג אזרחים. על מנת לא להרוג אזרחי אויב אני חייב לקחת סיכון על חיי ועל חיי לוחמיי'".

ולסיום, על רקע השיח על אודות תפיסת היהדות בקשר לחוקי מלחמה ובכלל, הינה דברים יפים שאמר הרב יצחק שפירא לאילון, בהקשר הזה, ושלא מופיעים בספר: "בשבילי 'עם נבחר' זה אומר שאני לא מחויב רק לשבע מצוות בני נוח, אלא מחויב בתרי"ג מצוות. וכל מה שהוא (הגוי, ק"ל) מחויב, גם אני מחויב. לא פחות. וזה נקרא שאני נבחר. נבחר, הכוונה שמישהו, הקב"ה, רוצה ממני יותר מאשר מאחרים".

שלחתי לעמי אילון רשימה ארוכה של עיוותים, המצאות ופיברוקים של דברים שלא היו ונבראו בשיחה שלו עם הרב שפירא, וביקשתי את תגובתו. אילון בחר שלא להתייחס לאף אחת מהדוגמאות, ותחת זאת שלח את התגובה הבאה: "הפרק אינו מתיימר להיות סטנוגרמה של השיחה, אך משקף את הדברים שנאמרו על ידי הרב".

מה צריך לחשוב, נוכח הדברים שנפרסו פה, על המחויבות לאמת ועל הנכונות לבדות דברים, מצידו של מי שישב בישיבות המטה הכללי, שפיקד על שירות הביטחון הכללי, ושכיהן בממשלת ישראל? את זה כל אחד ישאיר לעצמו.