בלילה אחד בסוף אפריל 1942, התרסקו חייו של הנער מרדכי לוסטיג. קבוצת חיילים נאצים פרצה לדירת המשפחה שבגטו בנובי סונץ' ורצחה ביריות את הוריו ואת אחותו. אחר כך נכנסו לחדר בו ישנו ביחד מרדכי ואחיו, ירו בראשו של האח ועזבו בצהלות שמחה. "במיטה שלנו שכב אחי המת בתוך דמו החם", תיאר מרדכי את הזוועה.
"מחזות מחרידים אלה חבויים בתוך נפשי לנצח. אני נושא אותם ככוח המניע את חיי דווקא להצלחה, לגאווה, לחיים עשירים ומאושרים, לבניית משפחה מפוארת, המהווה בעצם קיומה את הניצחון ואת הנקמה באותו הרוע המוחלט", כתב לפני עשר שנים בספר שבו פרש את סיפור חייו, סיפור שקשה לעכל את התהומות והנפתולים שידע. לפני שבוע הלך לעולמו והוא בן 97.
מרדכי-מרקוס לוסטיג-קננגיסר נולד בשנת 1925 בפולין, בעיר נובי סונץ' המוכרת גם בשמה היידי צאנז. הוא היה בנם הבכור של איטה ויעקב ואחריו נולדו לזוג עוד בת ובן. משפחה דתית שהתגוררה ברחוב היהודי והתפרנסה מעבודת האב כעוזר לקצב ומחנות קטנה לממכר חוטי תפירה וכלי עבודה לחייטים. האם הייתה עקרת בית והתנדבה בבית תבשיל שסיפק ארוחות לנזקקים. מרדכי למד בבית מדרש ובהמשך בתלמוד תורה ובבית הספר "יסוד תורה", שבו למדו גם לימודי טבע ופולנית.
היהודים, 10,500 במספר, היוו שליש מתושבי העיר ערב מלחמת העולם השנייה, וקיימו בה חיי תרבות, חינוך ומערכת סעד ובריאות. הגרמנים כבשו את נובי סונץ' ב-6 בספטמבר 1939, ולמחרת היום החלו במאסר יהודים, בשוד רכושם ובחטיפתם לעבודת כפייה. כמו כן הם גבו תשלומי כופר והקימו יודנראט לניהול ענייני היהודים. מהר מאד הורגש מחסור במזון וגזירות הוטלו על היהודים: עסקיהם הופקעו או נסגרו, הם נאלצו לשאת סימן על זרועם ונאסר עליהם לצאת מהעיר ולנסוע ברכבת. מעשי ביזה והתעללות הפכו לשגרה. מרדכי בן ה-14 החל לעבוד והפך למפרנס יחיד במשפחה. הוא עבד בכל עבודה שמצא - שליח של מפעל גזוז וסחר בסיגריות, טבק, שמרים ועוד.
ביולי 1941 החלו בבניית חומות שתחמו את הגטו ולתוכו הובאו גם יהודים מיישובי הסביבה. ב-1942 החלו הגרמנים בהוצאות להורג ובהוצאת תושבים מהגטו למחנות עבודה. ליל 29 באפריל היה לילה שבו נטבחו 150 יהודים, ובהם גם הוריו, אחותו ואחיו של מרדכי. "כמו ברק הלמה בי ההכרה שנשארתי יתום, ללא אבא, ללא אמא, ללא אח וללא אחות. נותרתי יחידי בחיים מכל היקרים והקרובים לי... נשארתי לבד בעולם, ילד בן 17", כתב לפני עשר שנים בספר שלו קרא "נוצות אדומות", זכר למראה נוצות הפוך ספוגות הדם שנשרו אחרי הטבח.
נרצחי אותו לילה נקברו בקבר אחים. מרדכי ודודו, משה, ישבו שבעה לבדם, כי בעוד עשרות בתים משפחות ישבו שבעה ונאבקו על קיומן. כדי לשרוד, מכר מרדכי לפולנים מעט חפצים שנותרו בדירה. באוגוסט חוסל הגטו; מאות נשלחו למחנה ההשמדה בלז'ץ, רבים נורו למוות בבורות שנחפרו ליד העיר. מרדכי עצמו ניצל מגורל זה משום שחודש אחרי שמשפחתו נרצחה הוא נשלח למחנה עבודה שממנו הועבר אחר כך לשני מחנות עבודה אחרים. בהמשך הוכנס לגטו ז'שוב וממנו לגטו אוסט.
מרדכי נלקח לעבודות לבניית מחנה אימונים ענק לאס-אס בפוסטקוב שבדרום פולין. התנאים במחנה היו קשים מנשוא וכ-15,000 אסירי עבודה מתו בו, מחציתם יהודים. מסע התלאות המשיך כשהועבר למחנה הריכוז פלאשוב שליד העיר קראקוב. מדובר היה במחנה מזעזע שהשומרים ערכו בו מטווחי ירי על האסירים ורבים מתו בו מרעב וממחלות.
בוקר אחד הורו לו לעלות על משאית שתיקח אותו למפעל של אוסקר שינדלר. למזלו היתה בידו תעודה שהעידה כי הוא מסגר, תעודה שבה צייד אותו דוד שלו עוד כשהיו ביחד בגטו. הוא עבד בייצור רימוני יד וסיפר כי היחס במפעל היה טוב והיה לחם בשפע. אבל פרק זה הסתיים מהר ונוכח התקרבות הצבא האדום החלו לשלוח את העובדים למחנות ריכוז והשמדה.
באוגוסט 1944 נשלח מרדכי למחנה מאוטהאוזן, וכעבור כמה שבועות נשלח למלק - מקום שבו בנו הנאצים מפעל תת קרקעי ובו ייצרו את הטילים המתקדמים שפיתחו - 1V ו-2V. הנסיגה הגרמנית הואצה ובאפריל 1945 הוחלט לפנות את המחנה והאסירים נלקחו לדנובה, הועלו על מעבורת ללינץ ומשם החלה צעדת מוות.
"רחמים לא היו שם", סיפר מרדכי. רבים מתו או נרצחו בדרך. כעבור שלושה ימים הגיעו למחנה הריכוז אבנזה שבאוסטריה שגם בו נחצבו מנהרות שבהן היו מפעלים לתעשיית המלחמה של הנאצים. ב-6 במאי 1945 נכנס למחנה טנק אמריקני והמחנה שוחרר. שש שנים של גיהינום הסתיימו.
מרדכי הצטרף לצבא האמריקני כעוזר טבח וכעבור שנה וחצי החליט לנסוע לברזיל, אחרי שאיתר שם דוד שנותר בחיים. ב-29 בנובמבר 1947 הוא שמע ברדיו שבעצרת האומות החליטו על חלוקת ארץ ישראל וכעבור יום שהתחילו קרבות. "החלטתי לוותר על ברזיל ולעלות לארץ ישראל. הרגשתי שבארץ ישראל אני נחוץ", סיפר לימים.
הוא הגיע למינכן, והצטרף למחנה אימונים של גח"ל (גיוס חוץ לארץ) ליד העיר. ביום הכרזת העצמאות נערך במחנה טקס חגיגי. משם המשיך לצרפת, עבר בדיקות רפואיות ועלה על אוניה ששטה לחופי ישראל. ב-11 ביולי 1948 האונייה עגנה, הוא ירד בחיפה, נלקח למחנה המעבר אגרובנק שבחדרה, וכעבור יום חויל ונלקח לבסיס קליטה של הפלמ"ח. אחרי תקופת אימונים צורף לגדוד השישי של חטיבת "הראל", שובץ כמקלען מספר 2 והשתתף בקרבות בפרוזדור ירושלים. כינויו בפלמ"ח היה "חצי מנה" בגלל שהיה נמוך קומה.
עם פירוק הפלמ"ח עבר לגולני ולאורך השנים שרת תקופות ארוכות בשירות מילואים. לאחר שהשתחרר מהצבא מצא עבודה בסולל בונה, בתיקון מסלולי הטיסה בתל נוף. התגורר במעברה, למד רצפות ובנוסף למד בערבים עברית ואנגלית. בסולל בונה עבד עד גיל 60, כבנאי, רצף ומנהל עבודה. הוא עבד ברחבי המדינה והתגאה בבניינים הרבים שהיה שותף בהקמתם.
ב-1958 נישא לרבקה, שגם היא ומשפחתה שרדו את השואה. לחתונתם הכין הזוג כריכים וקרובי משפחה של רבקה הכינו עוגות. במהלך השנים נולדו להם בן ובת - משה ויהודית, חמישה נכדים ושני נינים. בגיל 60 יצא מרדכי לפנסיה, אחרי קרוב לארבעים שנות עבודה בבניין. אחר כך היה פעיל במשך שלושים שנה בוועד גמלאי סולל בונה ומדי שבוע נסע לישיבות במשרדי ההסתדרות.
יום אחד, כשישב על ספסל בפארק, שמע שמחפשים ניצבים לסרט. הוא הציע את עצמו ומאז השתתף כניצב ב-168 סרטים ופרסומות. בין הסרטים שבהם השתתף: "אבא גנוב", "רמבו", "לא בלי בתי", "המובטל בטיטו" ועוד רבים. "הזמן היה ברשותי, למה לא?", הסביר את התחביב החדש. מספר פעמים הופיעה גם רבקה, אשתו, כניצבת ביחד איתו. עם הבמאי דן וולמן קשרו קשרי חברות. ב-1993 השתתף בצילומי השלמה שערך בישראל הבמאי סטיבן שפילברג לסרטו "רשימת שינדלר". חמישים שנים אחרי שהיה פועל במפעל של שינדלר, הפעם היה ניצב בסרט אודות אותו פרק יוצא דופן על רקע אימי השואה.
על אף הזוועות שחווה והאובדן שידע בנעוריו, משפחתו סיפרה עליו כי היה "עם מאור עיניים, חיוך ושמחה בלב תמיד, טוב לב ורגישות עצומה". יהודית בתו כתבה עליו כי "היה אדם קטן מאוד בקומתו, אך ענק ביכולתו להתחבר עם אנשים בצורה מיידית. אבא, מתוך שהיה עד ממש לרוע המוחלט, הנובע מגזענות לשמה, חינך אותנו לאהבת האדם באשר הוא, ללא גזענות ממניע כלשהו".
משפחתו מעידה כי היה אדם אופטימי, עם שמחת חיים. ניגן על מפוחית ועל פסנתר ומדי שבוע הוא ורבקה, אשתו, היו רוקדים בבית גיל הזהב. "אבא תמיד הפגין את אהבתו לאמא בכל דרך שהיא, והמילים שתמיד שמענו ממנו היו מילים של אהבה והערכה רבה אליה", סיפרה הבת יהודית.
במשך עשרות שנים היה פעיל בוועד יוצאי נובי סונץ' ואף עמד בראשו. הוא עסק ללא הפסקה בהנחלת סיפורה של הקהילה. הוא נסע כעשר פעמים לפולין, דאג לשמר את זכר הנספים ולהעביר את סיפורו וסיפורם של יהודי נובי סונץ' גם לתושבי המקום והיה לאורח של כבוד בעיר. לוקאץ' פולומסקי, היסטוריון, תושב העיר, נעזר רבות במרדכי בתיעוד ההיסטוריה של יהודי נובי סונץ' והשניים קשרו קשר מיוחד. "כמו שאת יודעת ההיסטוריה של המשפחה שלכם היא יותר מייחודית עבורי, היא גם חלק ממני", כתב פולומסקי ליהודית, בתו של מרדכי.
בשבוע שעבר, אחרי מותו של מרדכי, התכנסו מספר תושבי העיר ברחבת אנדרטת הזיכרון שהוצבה בנובי סונץ' לפני חמישה חודשים, לזכר 12,000 היהודים שנרצחו בעיר בזמן השואה. למקום הגיעו פולומסקי ופעילים נוספים שמשמרים את זכר הקהילה היהודית בעירם. הגיעו גם נציגי העיריה והתושבת היהודייה האחרונה שנותרה בעיר. הם הדליקו נרות זיכרון, הניחו לצידם את תמונתו של מרדכי לוסטיג והקריאו את דברי ההספד שכתבה בתו. אחר כך כתב לה פולומסקי: "אבא שלך הוא הגיבור שלי".