לפני שבוע וחצי הגיע מפקד חטיבת הצנחנים, אל"מ יואב ברונר, לבית השיטה, לדירה של עוזי אילת, כדי להדליק איתו נר חמישי של חנוכה. היה זה מפגש בין-דורי של חובשי הכומתות האדומות - אילת, מקציני מלחמות ששת הימים, ההתשה ויום כיפור, וברונר שמוביל את החטיבה היום. "אני גאה בכם. ההגה נמצא בידיים הכי טובות שיכולות להיות", אמר אילת לברונר. "אתם ממשיכים את דרכה של החטיבה המפוארת", הוסיף. היה זה מפגש פרידה. כעבור יומיים הלך אילת לעולמו אחרי מחלה קשה. בן 82 היה במותו.
עוזי אילת נולד בשנת 1940 בבית השיטה, חמש שנים לאחר שמייסדי הקיבוץ עלו לנקודת הקבע שבעמק חרוד, אחרי נדודים ברחבי הארץ כקבוצות עבודה. הוריו, שושנה ואברהם, הכירו זה את זו בעתלית, שם עבד אברהם בקבוצת עבודה של חברי בית השיטה. אברהם, עלה מגרמניה אחרי עליית המפלגה הנאצית לשילטון ובארץ ישראל הפך מארנסט אימן לאברהם אילת. שושנה נולדה במושבה עתלית למשפחה שעלתה מעירק לארץ ישראל בסוף המאה ה-19. אביה התנגד להחלטתה לעבור לקיבוץ, צעד שנחשב כפריצת גדר, ומחק אותה מרשימת ילדיו. כעבור שלוש שנים, כשנישאה וילדה את עוזי, חודש הקשר בין שושנה ומשפחתה.
לאברהם היה בן מנישואיו הראשונים ובמהלך השנים הצטרפו למשפחה רמי, מיכל ואלון. עוזי התחנך בבית הספר בקיבוצו עם טובי המחנכים, בהם עזריה אלון, לימים חתן פרס ישראל, אריה בן גוריון, הדסה צמרת, ארנסט הורביץ ונוספים. את הארץ הכירו דרך הרגליים; בכתבה ז' צעדו עם תרמילים עמוסים מצפת עד הכנרת. כשהיו בני 12 עבר הקיבוץ טלטלה בעקבות הפילוג בין תומכי מפ"ם ומפ"אי. משפחות רבות עזבו לקיבוץ אילת השחר וביום אחד חצי מילדי הכתה עזבו. כבר בילדותו התמסר לחקלאות והקדיש לה חלק משמעותי מזמנו. הדס שצ'ופקביץ, בת כיתתו, סיפרה כי מגיל 12 עוזי היה משכים ב-4 בבוקר לעבודה בדיר. לאחר מכן היה חוזר לבית הילדים, מתקלח והולך עם כולם ללמוד.
עם סיום לימודיהם בבית הספר התיכון החליטו כל עשרים בני ובנות הכיתה לדחות בשנה את גיוסם לצה"ל ולצאת לשנת עבודה בקיבוץ בית-גוברין, שהיה אז ישוב ספר שסבל ממצב ביטחוני וחברתי רעוע ועמד בפני חשש מוחשי של פירוק. קבוצת הנערים מבית השיטה הגיעה לשם וחיזקה את הישוב. הם תפסו תפקידים חשובים במשק ובחברה והשתלבו בעבודה בגני הילדים, במטבח ובענפים החקלאיים. עוזי היה לעובד משמעותי בענף הדיר שבו כבר היה בעל ניסיון.
בסוף אותה שנה התגייס לגדוד 890 של הצנחנים, יעד שהיה אז משאת נפשם של נערים רבים. "היינו שבעה בנים מתוך שנים עשר בכתה שהלכו לצנחנים. הכשלנו את עצמנו בכוונה בבחינות לטיס, כי הצנחנים היו חוד החנית של ישראל", אמר. "הוא היה בבואה של הדור", כתבה עליו כלתו, עדי אילת, "דור בני המייסדים שגדל על ערכי הרעות והערבות של הפלמחניקים. דור הבנים שהתייצב בעוז ולקח את המושכות בלי לשאול שאלות",
אחרי שירות הקבע שב לבית השיטה ונישא לחנה, גם היא בת המקום. במהלך השנים נולדו להם חמישה ילדים - אסף, גלי, תומר, דרור ועומרי וה"שבט" מונה 15 נכדים. עוזי וחנה אהבו לטייל לבד ועם חברים ברחבי ישראל ובמקומות שונים בעולם. לאורך השנים מילא תפקידים רבים בבית השיטה - הענף המרכזי עבורו היה משק הבקר ובנוסף עבד גם כמרכז ענף הכותנה, ולאחר מכן כמרכז המשק. בהמשך הפך למנהל המנפטה במפעלים האיזוריים ולאחר עשור נבחר להיות מזכיר הקיבוץ.
"עוזי נראה אדם קשוח וסמכותי ויחד עם זאת היה אדם רך ותמיד מושיט יד לעזרה", אמרה שצ'ופקביץ. לדבריה, "הוא תמיד הקשיב ונתן עצות. בשנים שבהן עבד בענף הבקר הוא גידל נערים שלא מצאו את עצמם במסגרות של בתי הספר. אצלו הם מצאו מקום ומישהו שמקשיב להם". לאורך השנים נקרא לתקופות ארוכות לשירות צבאי בחטיבת המילואים של הצנחנים. כך היה במלחמת ששת הימים, 1967. באותה מלחמה היה מפקד פלוגה ולחם בקרבות לכיבוש העיר העתיקה של ירושלים. במלחמת ההתשה שרת תקופות ממושכות כקצין מבצעים בבקעת הירדן. ב-1973, במלחמת יום כיפור, כבר היה בתפקיד סגן מפקד גדוד המילואים של הצנחנים.
בליל 15 באוקטובר 1973 עמד להוביל את חייליו לחציית תעלת סואץ. תשעה ימים קודם לכן אחיו הצעיר, אלון, שהיה קצין שיריון, נהרג סמוך לשם ודבר האסון עדיין לא נמסר לו. "ישבנו בחולות של טאסה במערב סיני. אני זוכר שניגש החובש של הגדוד ואמר שאני עולה מיד למעלה, כי אלון נהרג. ידעתי שאני צריך להחליט בדקה מה אני הולך לעשות עם הידיעה הזאת והחלטתי להמשיך עם הגדוד. מפקד, אמרתי לעצמי, לא עוזב חיילים כדי להתעסק בענייניו, ואלון היה ענייני ולא עניינו של גדוד 7", סיפר לימים אילת.
"הלכתי עשרים צעדים הצידה, ישבתי לבד, מכונס בתוך עצמי, הפנים של אלון השתלטו לי על המחשבות. אפילו לא עלה לי בראש להתקשר הביתה אל ההורים", הוא סיפר, "עברתי הרבה מלחמות והרבה הרוגים, אבל זה הרוג מסוג אחר. זה הבשר שלך. אני זוכר רק את העיניים של הבחורים. המבטים שלהם חוררו אותי. באותו לילה חצינו את התעלה" .
כשחצו את התעלה נקלעו לקרב עקוב מדם בעיירה המצרית סרפיאום. הוא איבד שם את טובי חבריו. מדי שנה היה מגיע עם חבריו לאפיקים, לקברו של בארי חזק, קצין המודיעין שלהם. השנה, בפעם הראשונה, לא היה מסוגל לקום ממיטת חוליו ולהשתתף באזכרה. בדרכם לקברו של חזק, עברו חבריו של אילת בביתו וציינו את יום השנה בצורה שונה.
כשהסתיימו הקרבות הוא יצא לחופשה. "חזרתי הביתה עם מדים מלוכלכים וזיפי זקן של שבועות. רצתי לראות את הילד הקטן שלי ואחר כך, בלי להחליף בגדים או להתקלח, ישר לחדר של ההורים. אני זוכר שלא דיברנו על שום דבר, רק התחבקנו ושתקנו. אחר כך לאורך השנים, בחגים, אני זוכר איך אמא היתה משאירה כסא ריק לידה בחדר האוכל, כאילו כל דקה הילד שלה עומד להיכנס", סיפר לימים לבילי מוסקונה לרמן מעיתון "מעריב". הדס שצ'ופקביץ, חברתו הקרובה מאז שנולדו, איבדה במלחמה את בעלה, בנימין שצ'ופקביץ, שנפל בחזית רמת הגולן. "מאז המלחמה החיבור בינינו התחזק. היתה בינינו ידידות והבנה גדולה", אמרה. באותה מלחמה איבד קיבוץ בית השיטה 11 מבניו.
גם במלחמת לבנון הראשונה, כשהוא כבר בן 61, עוד שרת כסגן מפקד חטיבת המילואים של הצנחנים. "מנהיג וחקלאי", הגדירה אותו שצ'ופקביץ.
לפני שנה חלה ו"התמודד עם אויב שפרץ לגופו, הוא גייס את מלוא כוחותיו עד כלותו", כתבה עדי אילת, כלתו. ב-17 בדצמבר, תאריך הולדתו, הגיעו חבריו וקרוביו לציין איתו את יום ההולדת שלו ולהגיד לו עד כמה הם אוהבים אותו ועד כמה היה משמעותי בחייהם. באירוע הוא אמר להם כי הם מרכיבים את מסכת חייו. כעבור שבוע הלך לעולמו.
"עוזי נאסף היום אל חבריו הרבים ליד הברושים הזקופים, להיות איתם באהבה בדומיה הגדולה. מעשי ידיו וחותמו של עוזי טבועים בממשיכיו ובאדמת המקום והארץ שכה אהב", הספידה כלתו עדי.