רצתי בכיוון קודמיי. שוב ניצבו אנשי ס.ס. משני צידי הדרך, הפעם כשסמל גולגולת אדם תקוע בכובעיהם. סמל זה העביר צמרמורת בעצמותי. לאחר ריצה של כמה מאות מטרים הגעתי לשער של מחנה ועליו מתנוססת כתובת מוזרה: "arbeit macht frei" (העבודה משחררת). לפני השער סידרו אותנו בחמישיות, ממתינים ליתר החברים. בעומדי כך נזכרתי במה שעבר עליי במשך אותן השעות מאתמול בבוקר, עת הייתי עוד חופשי, ועד לרגע זה, בהיותי פצוע, רצוץ ומחכה לבלתי ידוע.
לאחר סקירת השורות ולאחר שנוכחו לדעת שהכל מתאים, הושמעה פקודה: "מארש!" מלוכדים בשורות צעדנו פנימה ל'גן־העדן' החדש, כשבמוחי מתרוצצים הרהורים אין־ספור. בהיכנסי פנימה, נתגלה לנגד עיניי מראה של בתים בני קומתיים, שורות שורות, כשפה ושם מתרוצצים יצורים מוזרים, לבושים פיג'מות בפסים כחולים־לבנים, עסוקים בעבודת בניין של בתים חדשים ועבודות אחרות. הוכנסנו למסדרון ארוך של אחד הבתים, או כפי שנקרא פה בלוק, וכבר חיכו לנו הפולנים מגרבטקה, שבאו איתנו יחד. הם כנראה לא עברו את כל 'תרגילי הסדר' וההרצות כמונו, ונדהמו קצת בראותם אותנו פצועים וזבי דם. בהסתכלי כך בפרצופי הפולנים הבחנתי לתמהוני, שביניהם נמצאים אנשים חשובים מבין מנהיגי גרבטקה לשעבר. הנה הקומנדנט קראבצ'יק, שרק אתמול־שלשום השמיע לנו נאום יפה בכיכר שעל־יד ה'יודנראט' בגטו; שלושת בניו, שאחד היה בשירות הגרמנים ובחופשה בבית, והיה נוהג לקבל 'דמי לא־יחרץ' מבן דודי חיים בעד ייצור הסבון; אנשי משטרה, מנהל תחנת הרכבת ועוד ועוד - משמנה ומסלתה של גרבטקה, שרק לפני יומיים־שלושה עוד משלו בכיפה. אם כן אינני בודד במערכה, ניחמתי את עצמי: "צרת רבים חצי נחמה".
לא עברו רגעים אחדים, ולמסדרון נכנס אדם בגיל העמידה, בעל פנים רציניים מאוד, לבוש בבגדי המחנה ולשרוולו צמוד סרט עם כתובת: 'לאגער־קאפו'. אך עבר את המפתן וכבר הוציא זעקת אימים "רוהע!" (שקט). מיד נשתתקנו כולנו והתחלנו להסתדר שוב בשורות. לאחר שנוכח לדעת שהכל בסדר התקרב, נעצר, שילב את ידיו אחורנית והחל נואם, בגרמנית מאנפפת, את סדרי המחנה ותפקידנו. "אתם" - זעק הוא, עד שקשה היה לתפוס את דבריו - "עם הגיעכם למחנה הריכוז אושוויץ, נכנסתם לעולם אחר, ומהיום והלאה חדלתם להיות אנשים. אל תחשבו שבעבודה כנה ומסורה תמנעו את אסונכם שבוא יבוא, לא ולא! אינכם שווים אפילו פעניג, מטבע קטן. אצלנו מתחשבים יותר בסוס אחד מאשר באלף אסירים. לכן עצתי לכם: התאימו עצמכם לא רק לעבודה ולמשמעת, שהינן הסעיף העיקרי במחנה, כי אם גם למסירות נפש עזה למשטר הגרמני, אחרת אוי ואבוי לזה שלא יציית לדבריי, כי אז יחכה לו אותו דין כמו לאלה שניתלו היום בכיכר ליד המטבח". מישהו שניסה להסתכל לעבר החלון קיבל סנוקרת רצחנית מדממת בפנים. הוא סיים את נאומו הראשון ויצא החוצה.
זה אך יצא, והתחלנו שוב לשוחח בינינו על דא ועל הא. ואכן, ליד כיכר מרכזית עמד גרדום מוארך ועליו תלויות מספר דמויות. היינו כל כך מדוכאים, שלא הרגשנו כלל ברעב שתקף אותנו, לאחר שביומיים לא באו לפינו לא אוכל ולא מים. למראה זוועה זה הרגשנו מיואשים. אחדים מבינינו הרגישו עצמם ברע והיו זקוקים לטיפול רפואי. היתר ובתוכם אני, היינו חלשים מאוד. השמש נטתה לשקוע ואיתה יום נוסף גדוש צרות. שוב נפתחה הדלת החיצונית וה'לאגער־קאפו נכנם שוב. חיש מהר הסתדרנו בשורות ניצבים דום, והוא השמיע לנו הוראות נוספות: ראשית - עלינו להיכנס לחדרים הסמוכים ולשכב בשקט, מבלי לעורר כל רעש. שנית - מי שיתקרב לחלון יירה במקום והיתר ייענשו בחומרת הדין. לבסוף הסתלק ואנו השתטחנו על הרצפה הקרה. כנראה שהאבן הקרה לא הפריעה לי כלל וכלל, וחיש מהר שקעתי בשינה עמוקה.
14.7.1942
לקול צלצול חזק של 'גונג' התעוררתי. בחוץ עוד שררה אפילה ולכן השתוממתי על הצלצול באמצע הלילה. אחדים ניחשו שאולי פרצה דליקה או משהו אחר בלתי צפוי. תוך כדי הוויכוחים פרץ פנימה אסיר והודיע לנו לצאת מיד ולהסתדר בחוץ ע"י הבלוק, ולהיות מוכנים למסדר בוקר.
לאחר שעלה בידי להתיישר קצת אחרי השינה על הרצפה הקרה והקשה, יצאתי עם כל החבר'ה החוצה. אפילה מעורפלת אפפה את המחנה כולו. לאט לאט התרגלו עיניי לחשיכה, ובאמצעות פנסי הרחוב המועטים שמסביב יכולתי להבחין בנעשה סביבי. מרחוק ראיתי גדרות־תיל כפולים. זקן־הבלוק הסמוך נטל לידיו את התפקיד לפקח גם עלינו. הוא סידר אותנו עשרה עשרה בתור, הנמוך ראשון והגבוה בסוף. כשהתקרב אליי ראיתי על שרוולו סרט: 'בלוק־אלטסטה' (זקן־הבלוק), וכך הייתה לי הזכות להיווכח בסדר הגרמני המופלא שכה הירבו לדבר עליו בכל מקום... בהתקרב לבלוק הסמוך חייל גרמני במדי ס.ס. נשמעה פקודת 'הזקן' שלו: "הקשב!" ואחריה: "אסירים דום!" אח"כ: "כובעים הורד!". בקריאת "כובעים", היה על כל אחד להצמיד את ידו הימנית לכובע, כעין ברט, וב"הורד" -להורידו בבת־אחת ובמכה אחת. לאחר זאת ניגש ה־ס.ס. סמוך לשורות, ובצעדו לאט עבר לפניהן כשהוא סופר אותן בקפדנות, משל, אדם סופר פנינים או תכשיטים... עיקר תפקידו היה לראות שכל השורות תהיינה 'מכוסות' ולא יחסר אף אחד חס וחלילה. לבסוף נשמעה קריאה: "עמוד נוח!" והוא הסתלק.
לכשהתקרב ה־ס.ס. לעברנו ניבא לי ליבי, שלא במהרה נזכה לסיים את המיפקד ללא כל סיבוכים. אך היה לנו מזל שהרוב היה ללא כובעים כלל, ונפטרנו ממנו ללא תרגיל ממושך. לאחר זמן נוכחתי לדעת, שתרגיל מעין זה, אינו מן הדברים הקלים וכי לא פעם הוא נגמר בתוצאות רציניות מאוד. בתום המיפקד הוחזרנו לבלוק. לאט לאט עלה השחר והיום החל מראה אותותיו. קרני השמש הראשונות פיזזו בשובבות בינות לבלוקים האפורים ואף חדרו דרך החלון לחדרנו. אם כי אסור היה לנו להתקרב לחלון, לא יכולתי להתאפק והצצתי החוצה, אומנם ממרחק מה, אך בכל זאת עלה בידי לראות משהו. הנה ראיתי פלוגת אסירים מסודרת כמו צבא, צועדת לכיוון השער. ה'קאפו', שסרט צהוב עם המילה 'קאפו' על זרועו, צעד בצד הפלוגה מבלי להפסיק לצווח: "לינקס, צוויי, דריי, פיער, לינקס...", "שמאל, שתיים, שלוש, ארבע, שמאל!"
הרעב החל להציק לי. כל הזמן הייתי עסוק בנסיעה, מיפקדים וצרות אחרות, אך כעת שהונח לי קמעא, הרגשתיו ביתר שאת. וכי פלא הדבר? שלושה ימים עברו מיום שהוצאתי מביתי, מטולטל עם נפש רעבה ובטן שוקקה, שאפילו טיפת מים לא ניתנה לנו. הייאוש, שכה ניסיתיו להחניק, החל בכל זאת חודר לליבי ומכרסם. התחלתי לפקפק אם בכלל אוכל להתגבר במצב הנוכחי. מרוב חולשה התיישבתי בודד בפינה, כמו יתר החברים, ונמנמתי. לגרש את המחשבות הטורדניות באיזה שיחה אי אפשר היה, כי לא יכולתי לפתוח אפילו את הפה. השעות נתמשכו כנצח ללא אפשרות של פעולה כלשהי.
"אלעס אאוף!" (כולם לקום!). לשמע קריאה זו נתעוררתי וראיתי את זקן־הבלוק עומד ומצווה עלינו לקום ולהסתדר. שוב מיפקד, חשבתי לעצמי. אך כשנמסרה הידיעה שעומדים לחלק אוכל לא האמנתי, בהיותי בטוח שגם זהו חלק מעינוי מתוכנן. התמהמהתי קצת על הרצפה, אך עם קבלת מכה במקל מידי האחראי נוכחתי לדעת שאין זה חלום. עודנו מסתדרים בתור ארוך, נפתחה הדלת ושלושה אסירים לבושי 'פיג'מות' נושאים שתי חביות מעלות הבל נכנסו פנימה. אכן, חלוקת האוכל החלה במלוא הקצב: אחד מהשלושה חילק בתרווד מרק שהכיל מים ומין ירק משונה, השני חילק תפוחי אדמה אחדים מבושלים ומעוכים בקליפות, שנאלצתי לקחתם בכנף הבגד, כי לא היה לי כובע כדי לשים בו את המנה, השלישי שמר על חוק וסדר לבל יקח מישהו פעמיים חס וחלילה...
בגמר האוכל הובהלנו פתאום להסתדר מחדש, חמישה־חמישה בשורה. זקן־הבלוק הוליכנו לעבר בלוק שעל דלתו התנוסס שלט ועליו כתוב: "פוליטישע אפטיילונג" (המחלקה הפוליטית). הוכנסנו חמישה־חמישה פנימה, ושם נפגשנו עם הפולנים מגרבטקה. בחדר גדול ישבו פקידים גרמנים על־יד שולחנות ארוכים, ורשמו פרטים שונים ומשונים לגבי כל אחד מאיתנו, כגון: כמה זמן אני כבר במפלגה הקומוניסטית... מה נפל בחלקי אחרי ההתנפלות על הרכבת, ועוד שאלות שונות חסרות־שחר. לבסוף, צוויתי למסור את הכסף וחפצי הערך שברשותי. אני מסרתי 446 זהובים, 46 משלי ו־400 של אחד מתושבי יאבלונוב בשם יצחק, שחשש למסור סכום כה גדול (כעבור זמן הוא ביקש ממני להחזירם לו...). חתמתי על קבלה שנשארה במשרד, מי יודע עד מתי.
לאחר שנתרוקנתי מהכסף, הוכנסנו אחד־אחד לחדר שני באותו בניין. כאן לא הייתה כל כתובת ולא ידעתי לשם מה כניסה זו. עוד יותר גדלה השתוממותי כשראיתי באיזה מעמד יוצאים חברי מחדר זה. אחד צולע, שני זב דם ושלישי סתם מרוגז, עם ראש מורכן, מבלי שיכלו לענות לנו על שאלותינו. בכליון עיניים ובקוצר־רוח 'זכיתי' סוף־סוף להיכנס פנימה (אני לא הייתי בין הראשונים). בפנים החדר הבחנתי במכונה גדולה, שברגעים הראשונים לא יכולתי לקבוע את מהותה. ב"בוקר טוב" מנומס הקביל את פני אסיר אחד, שכנראה היה הטכנאי של אותה מכונה. אחרי שרשם את שמי ביקשני לעלות במדרגות מספר ולשבת למעלה.
בהתקרבי למכונה פג פחדי: לפני ניצבה מכונת צילום ענקית, ולמה כל הפחד? הצלם גם דיבר בלשון בני אדם, ולכן התפלאתי למה חבריי יצאו מכאן בפנים כה זועמים ובהתפתלות של כאב.
כשעליתי למעלה התיישבתי על כיסא, כיוונתי את פניי ישר כפי שנצטוויתי. ולאחר שלחץ על כפתור ביקשני לא לזוז מן המקום, סובב את המכונה וצילם אותי מהצד. לאחר שגמר את צילום שתי הפוזות ציווני לרדת. בלי לחשוש קמתי מהכיסא והתחלתי יורד, אולם באותו רגע לחץ הוא על אותו כפתור, והמכונה בסיבובה אל מקומה הקודם נתנה לי דחיפה כזו שנפלתי מהמדרגות וקיבלתי מכה הגונה ברגליים. חיש מהר עזבתי את החדר כדי להצטרף לחבריי שחיכו לי בחוץ.
בחוץ, מרוב צרות התחלנו כולם לצחוק, בהיזכרנו בצלם ובשיטותיו המשונות, בקבלת הפנים המנומסת שלו ובדחיפה כשעוזבים את חדר עבודתו. והבינונו איש את רעהו למה לא ענה כשנשאל בפרוזדור מה עושים שם בפנים. עברו כמה רגעים נוספים עד שהאחרון יצא, ואז בפקודתו של זקן־הבלוק חזרנו לבלוק שלנו.
אסיר 46794
לא עברה שעה קלה, וכבר נצטווינו להסתדר מחדש. צעדנו בחמישיות ל'ענטוועזונגס־קאמער', אולם טיהור לשם חיטוי. ליד הבניין קיבל כל אחד שקית. הכנסתי לתוכה את בגדיי, חוץ מהחגורה - שהורשינו להשאירה כזכר לימים טובים יותר - ולאחר שקשרתי את השקית זרקתיה על ערימה ונכנסתי פנימה עירום כביום היוולדי. בפרוזדור חיכיתי בתור ארוך, כי הוכנסנו אחד־אחד לחדר, שעל דלתו התנוססה כתובת: "וואש־ראום" (חדר רחצה). בינתיים הגיעו מספר סַפָרים ועבודת התספורת התנהלה במלוא הקיטור. כלי הספרים לא היו כנראה במצב תקין, ולכן לא הייתה התספורת נעימה כל־כך. אלה שהתלוננו קיבלו 'מנות' כאלה ששכחו את תלונתם, אחרים התלוצצו על לידתנו מחדש - שהרי גילחו אותנו מכף רגל ועד ראש...
בעומדי כך בתור לתספורת, נכנס אסיר שעל חזהו התנוסס מספר ומשולש אדום ובמרכזו האות 'פ', כנראה אסיר בעל תפקיד. בן־רגע הושלך הס בפרוזדור הארוך והכל קפא על מקומו. לפי שמותינו בגיליון נייר אשר בידו הוא חילק פתקאות עם מספרים. אני קיבלתי את המספר 46794. הוא התרה בנו לבל נשכח את המספר, כי רק זה יהיה מעכשיו שמנו. "יפה מאוד', התלחשנו,"זהו השלב הראשון".
לא רחוק ממני עמד יהודה פלמנבאום, בחור ענק, כבן עשרים וכמה, והנה בהתבוננו באסיר ההוא המחלק פתקאות הכיר בו את אחד מחבריו בגרבטקה, מקום מגוריו הקודם. הוא לא היסס הרבה, יצא מהתור וקרא: "הי, סטפאן!" בשומעו זאת, במקום לגשת ולשמוח העמיד פנים זועפים, ולאחר דומייה של שניות מספר יצא הלה החוצה, הביא מקל גומי וניגש למלאכה. ראשית כל שאלו מניין שאב חוצפה לדבר ככה לאסיר ותיק (בא לאושוויץ שבועות מספר קודם לכן), ושנית - איך הוא, יהודי ארור, מעיז ומהין לדבר אל פולני בלי לקבל רשות. סוף דבר, הוא קרא לעוד שני ברנשים, אסירים פולנים כמוהו, וביחד השכיבוהו על ספסל שעמד בפרוזדור, הרביצו לו כעשרים חבטות הגונות עד שהלה כמעט התעלף, לבסוף עזבוהו לנפשו.
תור המסתפרים התקדם בעצלתיים, עד שהתקרבתי לאותה דלת ששם נעלמו אחד־אחד קודמיי לתור. אך מי יכול היה להעלות על דעתו, שגם בחדר החיטוי ימשיכו להתעלל בנו. כנראה שהמשלוח הראשון המאורגן של יהודי פולניה הפיח בהם, בפולנים, רוח של שמחה ועליצות. סוף־סוף נפתחה הדלת ונכנסתי לחדר קטן שבו נפגשתי פנים אל פנים עם אסיר, פולני גם הוא. הוא ביקשני באדיבות מעושה לטבול את ראשי המגולח במי אמבטיה אשר בפינה, אך בטרם סיימתי את המבצע דחפני בכל כוחו, כך שראשי, עיניי, פי ואוזניי מלאו בנוזלים חריפים, שכמות כלור הגונה היו מהולים בהם. מרוב חריפות כמעט והתעלפתי. בסיום תפקידו נתן לי בעיטה בישבן, פתח דלת שנייה ודחפני לחדר המקלחת. המים הקרים שעמדתי תחתם מספר רגעים, החזירו לי את רוחי. לאחר ה'רחיצה', שהייתה בלי סבון ובלי מגבת יצאתי החוצה.
עירומים כביום היוולדנו (מזל שזה קרה בקיץ) ניגשנו ל'בעקליידונגס־קאמער' (מחסן הלבשה), כל אחד קיבל: כותונת, תחתונים, מקטורן, מכנסיים וכובע עגול - הכל בפסים כחולים־לבנים, וקבקבי־עץ. מכל הדברים שקיבלתי רק דבר אחד מצא חן בעיניי: הצבע הכחול־לבן, "הרי זה סמל עברי טהור" טענתי לפני חבריי, אך הצחוק והבדיחות שהחלו עוברים מפה לפה נעלמו חיש מהר - למרות שחלוקת הלבוש ניתנה כדי להשפילנו: נמוכי הקומה קיבלו מידות גדולות והגבוהים - מידות קטנות, כך שנראינו כליצני פורים רחמנא ליצלן - כי הפקידים הפולנים, שעקבו אחרינו עת לבשנו את הציוד החדש, פשטו עלינו במקלות ובמגלבים והחלו להרביץ על ימין ועל שמאל. החלה בריחה מבוהלת כשלא כולם הספיקו להתלבש, והרוב רץ כשמחצית בגדים בידיו. משם הובהלנו למקום אחר, שם קעקעו בנו את המספרים על הזרוע השמאלית, בהשתמשם במחט הטבולה בצבע כחול־כהה. הדקירות המרובות הסבו לי כאב חד וצורב עד מאוד. הכל נעשה כמובן במחט אחת.
בבואנו לבלוק, שם ישנתי בלילה שעבר, לא נתנו לנו להיכנס. "אתם לא שייכים יותר אלינו", טענו האחראים, ובמקום זה הוכנסנו למרתף של בלוק מס' 18. היה זה אולם ענק, והמקום הספיק לכולנו. רק עכשיו היה לנו זמן ויכולנו להתבונן אחד בשני ולראות עד כמה שינו אותנו הבגדים המשונים. החבר'ה נראו כלהקת שחקנים מקרקס זול...
במעמד זה היו הרבה שיכלו לנקום באנשי הוועד מגרבטקה לשעבר.
כאן לא הייתה לאף אחד מהם שום מעמד ושום פרוטקציה. כשפנה אליי נשיא הוועד לשעבר, יעקב חאחלער שאחליף לו את קבקביו בשלי, שהיו להם במקרה צורה ומידה מתאימה, שלחתיו לסגנו יצחק ושאלתיו האם היה מוכן לעשות חילופין כלשהם גם לפני ימים מספר, וההוא נאלץ לסחוב את רגליו בקבקבים שאחד מהם הספיק לו לשתי רגליו.
היום השני במחנה, שאף הוא היה גדוש בחוויות שונות ומשונות, חלף בסופו של דבר, והלילה המיוחל התקרב בצעדים מהירים. דרך האשנבים הזעירים שבמרומי הקירות בסמוך לתקרה נצנצו כוכבים זעירים, אי שם במרחבי השמים האינסופיים. "היודעים הם מה צופן בחובו יום המחרת המפחיד במחנה־מוות זה?" עייף ורצוץ מבחינה פיסית ורוחנית גם יחד צנחתי על הרצפה, שטחתי את גופי החלוש על מצע האבן הקר והקשה. אי אלה מחשבות שונות ריצדו לנגד עיני, אך כנראה מלאך השינה חזק מכולם, כשזרועי משמשת לי כר שקעתי בתרדמה עמוקה. מה טוב הלילה באולם שאפשר לשכוח בו לזמן מה את הכל.
יום רביעי - 15.7.1942
שוב הקריאה המוכרת: "אאוף!" (- לקום!) קמנו מהר, להתלבש לא היה צריך, כי פשוט לא התפשטנו, והגענו כמעט הראשונים למיפקד. זקן־הבלוק כבר נמצא בחוץ, מסדר אותנו בשורות־שורות לאור פנס־כיס. השחר טרם עלה ואפילה אפפה את כל המחנה. כמו אתמול, גם היום עבר המיפקד ללא תקלות, ובסיומו נשמעה הפקודה: "ארבייטס־קומאנדוס פארמירן!" (פלוגות עבודה להסתדר). חזרנו למרתף, ויתר האסירים הסתדרו איש־איש ליד פלוגתו כדי לצאת לעבודה.
ישיבתנו במרתף באפס־מעשה וללא עבודה כלשהי הולידה בנו מחשבות שונות. אחדים סברו שכלל לא זקוקים לעבודתנו ורק לגזר־דין מצפים אנו, אחרים שוב סברו שישנם אולי סיכויים שנשתחרר מכאן, הראיה: לא הוצבנו לשום עבודה. כך או אחרת, מצבנו היה מעורפל מאוד. רק בהישמע צפירת הצהריים התאוששנו קמעא מהשעמום ומההזיות, לאכול הרי צריכים אם עובדים או לא עובדים. אחרי האוכל, שהיה מורכב מקליפות תפוחי־אדמה במי־מדמנה שעוררו בנו גם גועל, חזרנו למקום מרבצנו - למרתף, שקענו הלאה בהרהורים והמשכנו לחשוב על עתידנו.
כנראה שמן השמים שמעו לבקשתנו, וכדי לסיים את השעמום הופיע לפתע פולני אחד, רחב כתפיים, כבן 25 'לשמח' אותנו. עם היכנסו למרתף נראה שהוא מחייך אלינו חיוך רחב וזה הפתיענו במקצת. לאחר שהתיישב על דרגש שהיה מוטל לו באחת הפינות, ושנעזב על ידי מישהו עם בואו של הלזה, ריכז אותנו סביבו. כנראה הייתה כוונתו למסור משהו. חיש מהר התיישבנו על הרצפה במעגל וכולנו אוזן קשבת. "אני", התחיל הוא את נאומו, "משמש בבלוק זה בתור 'שטובענדינסט' (חדרן), נשלחתי מזקן הבלוק להכין אתכם לחיי מחנה. הערב תיכנסו, כל אחד מכם, לתוך מסגרת הבלוק".
אחר־כך הוא שאל מי מאיתנו חייט. שלושה התייצבו לפניו. הוא לקחם, וכעבור רגעים מספר חזרו והביאו מחטים, חוטים וחתיכות בד. על כל אחת היו שני משולשים: אחד אדום ואחד צהוב - שיצרו במשולב מגן דוד. הצבע האדום ציין את הפוליטיות, כלומר: התנגדות היהודים לשלטון הנאצים, והצבע הצהוב - אות גנאי עבורנו, ועל הבד מספר. בתוך מגן הדוד הייתה טבועה אות p, כלומר יהודי מפולניה.
החדרן הפולני הסביר איך עלינו לתפור את המספרים. הוא גם הוסיף שעלינו לשמור על המספרים יותר מאשר על חיינו אנו. מספר אחד עלינו לתפור על המעיל בגובה הלב, ומספר שני על המכנסיים מצד ימין, עשרה סנטימטרים מהכיס למטה. לבסוף אמר, שבמשך שעה הוא רוצה לראותנו כולם עם המספרים התפורים, אחרת יקבלו החייטים מנת מכות הגונה.
למזלנו, היו יותר משלושה בינינו שידעו להחזיק מחט, וכאשר הוא הופיע לאחר שעה קלה מצא את כולנו בסדר. כנראה שהדבר הפתיעו. לאמיתו של דבר הוא התכונן למצב הפוך והראיה: הוא הביא עימו מגלב אימתני. הוא נראה מרוגז, צעד אנה ואנה, התבונן לכל עבר, ולבסוף מצא משהו: תרגילי־סדר, אך לא רגילים. ראשית, ציווה שכולם יסתדרו בשורה, אחר־כך רעם קולו עלינו שנראה לו רצינות בהבעתנו. כמובן, כל אחד חש ברעה מתחוללת, ועמדנו כמו לפני גזר־דין מוות. כאמור, למגלב שהיה בידו ביקש למצוא עבודה. באצבעו רמז למישהו לצאת מהשורה, כי הלה צחק, השכיבו על הדרגש והחל להלקות בו. לאחר עשר מלקות עזבו לנפשו. הפרשה חזרה ונשנתה פעמים מספר, כמה מהחבר'ה ספגו הלקאות הגונות. לאחר שהתעייף ממעשהו והשביע את רצונו הסדיסטי, עזב את המרתף.
לאחר הביקורים של החדרן הזה נעשה העניין ברור כשמש. הסברות והניחושים אודות אי־הכנסתנו לעבודת המחנה ועל אפשרות שיחרור נעשו למגוחכות ביותר. נוכחנו לדעת, שגורלנו נחתך, ורק בדרך נס נוכל להתגבר על הקשיים ועל המכשולים המרובים העומדים כעת לפנינו.
לעת ערב, חזר הפולני והוציאנו למעלה. הסתדרנו בתור ארוך בפרוזדור. גם זקן־הבלוק הגיע והחלו לאכסן אותנו. מחציתנו סודרה בבלוק 18-a הנמצא בקומה השנייה של אותו בניין, והמחצית השנייה, שאני הייתי ביניהם, צורפה לבלוק 18, הנמצא בקומה הראשונה. שמונה־עשרה מאיתנו צורפו לחדר אחד (שטובה).
בהיכנסי לשטובה הייתה כבר השעה מאוחרת. הכל ישנו שינה עמוקה וכבדה, נראה שיום קשה עבר עליהם. על בהונות רגלינו התקרבנו לשולחן של השטובנדינסט, כל אחד קיבל מנת לחם זעומה, מרוחה במרגרינה וכפית ריבה כתוספת.
לאחר שבלענו בנשימה אחת את ארוחת הערב (הארוחה הראשונה באותו יום), אמר לנו החדרן, שהיה אגב אותו גוי שביקר אצלנו במרתף, שאנו עשרה אסירים חדשים בחדרו, וטרם מכירים אותו כהוגן, לכן מתרה הוא בנו לבל נחרוג מהמשמעת הכללית, ובפרט מהמשמעת הפרטית, שהיא מפורסמת במחנה. אחר־כך אמר לנו, שנזכור שאנו דיירי חדר מס' 3 בלוק 18, הכניס כל אחד למיטה שישנו שם כבר 2 אסירים אחרים, והסתלק.
לאחר שנעזבתי לנפשי, החילותי להסתגל לאורו הקלוש של החדר, במטרה להכיר את מקום מגוריי החדש. מסביב לקירות ובאמצע החדר עמדו מיני מבנים בני שלוש קומות, ששימשו מיטות לדיירים, והיו נראים כסמטאות צרות בעיירה קטנה. חיש מהר התפשטתי ועליתי לקומה השנייה, השניים ששכבו היו בעלי כרס לא מבוטלים, תפסו את רובו של שטח המחייה המשותף, כך שעברו רגעים מספר עד שהצלחתי להכניס את איברי השחוקים למיטת־סדום מודרנית זו. נלחצתי כדג כבוש בקופסת סרדינים, ניסיתי לעצום עין אחרי הכל, אך לא עלה בידי. החום ששרר באותו ערב גבר פי שבעה עם רדת הלילה וצפיפות האסירים. רק אחרי זמן מה גברה חולשתי על הכל, ושקעתי בשינה.
יום ה' - 16.7.1942
לקול צפירה מחרישת אוזניים וקריאות זירוז התעוררתי יחד עם שני חבריי למיטה. החשמל נדלק מיד בחדר ואז הבחינו בי. הם השתוממו לראות אורח חדש. באותו זמן החל החדרן מראה את נחת זרועו במגלב הגומי שלו, על אלה שטרם הצליחו להידחק החוצה ממיטותיהם ולרדת מטה. לשאלתי מה עליי לעשות, יעצו לי חבריי לקחת את בגדיי, לצאת לפרוזדור והם יסדרו כבר הפעם את המיטה בלעדי. בפרוזדור שררה מהומה לא קטנה מזו שבחדרים, כל אחד לחם לתפוס פיסת מקום כדי שיוכל להתלבש. במאמצים מרובים עלה בידי להתלבש בתוך המערבולת המשגעת הזו. חיש מהר נוצר תור. מבלי לשאול שאלות הצטרפתי אליו, ותוך כדי עמידה נודע לי שכאן יחלקו תה.
פה ושם, יכולתי להבחין רק באחדים מבין חבריי למשלוח. רבים מבין העומדים לפני ואחרי הקיפוני בשאלות שונות. לשאלתי מאין הם, הצביעו על האות שבתוך מגן־הדוד. הבחנתי באותיות, כגון: F ו-S. "אנו מצרפת, ואנו מסלובקיה" הסבירו לי. תוך כדי השאלות והתשובות, התקרב התור לחבית מהבילה שהכילה תה. אסיר יהודי שסיים את השתייה הושיט לי קערה שחורה וחדרן פולני חילק לי כחצי תרווד מהנוזלים שבחבית. התקרבתי לעבר קיר הפרוזדור במטרה לשתות את התה, אומר ולא אבוש: גועל נפש אחזני בראותי את הקערה המלוכלכת ואת ה'תה', שהיו בסך־הכול מים בצבע משונה ודמו אולי למים המאוררים שבתורה... אחרי לגימות אחדות לא יכולתי להמשיך, רציתי לשפוך אותם, אך משאיל הקערה לקחם מידי, הֵרִיק את תוכנה בבת אחת לפיו, כנראה לא לחינם השאיל את הכלי...
רק מספר אנשים אחרי בתור הספיקו לקבל מנת השתייה שלהם וכבר נשמעה צפירה. זהו סימן למיפקד, 'אפל', הסבירו לי הוותיקים. החלה ריצה מבוהלת לעבר דלת היציאה, הכל השאירו את התור, פרט לקערות, כמובן, שזהו רכושו הפרטי של האסיר. בחוץ, כבכל יום בשעה זו, שררה עדיין אפלה מוחלטת. הודות לפנסי החשמל שבפינות הרחובות במחנה יכולנו להסתדר בשורות. רק עכשיו הרגשתי שחדלנו להיות חדשים. הסתדרנו עם הוותיקים, ויהיה עליי להקפיד על התרגילים שלגביהם הוזהרנו עוד שלשום.
הגיעה שעת הורדת הכובעים בזמן ספירת השורות והטורים. התבוננתי באסיר הוותיק וחיקיתי את תנועותיו, אולם איך שהוא איחרתי קמעא. למזלי לא הבחינו בזה הממונים, וכך ניצלתי ממכות
שחבריי קיבלו בעין יפה בגמר המיפקד.
עם השמעת הפקודה: "פלוגות עבודה, הסתדר!" הסתדרו כולם ועזבו את השטח, פרט לקבוצתנו, שנשארה במקום. זקן־הבלוק ציווה עלינו להסתדר מחדש, והחל ללמדנו הלכות מיפקד חדש. שוב תרגלנו הורדה וחבישה של הכובע, וכרגיל: אלה הקדימו ואלה פיגרו, ושוב ניתכו מכות טריות. סוף־סוף נסתיים 'קונצרט' זה בהודעת זקן הבלוק שזהו שיעורנו האחרון, ומעכשיו עלינו לזכור אותו כהלכה.
ושוב הוכנסנו למרתף הבלוק. האווירה מסביבנו רתחה מהוויכוחים ומהשיחות שהתנהלו בינינו. לאחר ישיבה של שלושה ימים ללא מעש התחילו להישמע שוב סברות, כי טרם הוחלט מה לעשות איתנו, וישנם עוד סיכויים שנשוחרר - לטענת 'יודעי דבר', הרי לא אנחנו היהודים ניתקנו את קרון הרכבת ושדדנו את תוכנו בגרבטקה...
בשעה 10:00, הופתענו כשנכנס הלאגער־קאפו בעל הקול הצרוד, שאת נאום 'קבלת הפנים' שלו עודני זוכר היטב. "מה אתם עושים פה? ראוס מארש!" צווח הוא, כשעיניו נוצצות מרוב כעם ותאווה רצחנית על פרצופו. באין ברירה קמנו מהר, והתחלנו להידחף דרך הדלת הצרה, שעל ידה הוא עמד ו'עזר' לנו לצאת.
בחוץ חיכה לנו קאפו שני. הסתדרנו בשורה בחמישיות, ובפיקודו של הצרוד צעדנו קדימה. עברנו־חלפנו ליד כמה בלוקים ליד השער שהיו בתהליך בנייה. והגענו למחסן כלי עבודה גדול. כל אחד קיבל מריצה גדולה, כדי שיהיה 'מרוצה' ודאי, והוצעדנו לאתר הבנייה. שם העמיסו פולנים את המריצות באבנים, שברי לבנים ופסולת בניין ויצאנו עם המטען לדרך.
אך יצאנו את המחנה החוצה לדרך הראשית, נתגלה לעינינו מחזה 'מרהיב' מיוחד במינו: משני עברי הדרך ניצבו אנשי ס.ס. מצוידים בידיהם באמצעי הלקאה, ומרביצים לאסירים העוברים עם מריצותיהם. כמובן, לא היינו מיוחסים יותר מאחרים, וגם קבוצתי צורפה עד מהרה ל'מעגל קסמים' זה. בעוברי עם מריצתי הבחנתי שעל כובעי ה־ס.ס. מחובר סמל בצורת גולגולת (טוטנקופ), שאכן התאימו להם כסמל. זמן להרהר לא היה לי, כי המכות המכוונות היטב ניתכו כגשם זלעפות מהשמים. טרם שכחתי מכה אחת וכבר נתכבדתי בשנייה, משורותיהם של ה־ס.ס. שלא היו קלושות. לאחר 'טיול' כזה של כ־10 רגעים הגענו אל מאחורי בלוק 24. במקום זה הייתה פעם בריכה או סתם בור, ושם שפכנו־הרקנו את מטעננו. עשינו סיבוב וה'טיול' התחיל מחדש. לא פעם קרה, שמישהו נדחף לבור ע"י איש ס.ס. בגלל שהייה יתרה בשעת הרקת המריצה. האסיר המסכן הזה טרח לא מעט עד שעלה בידו לצאת מהבור, וכשהגיע כבר למעלה ציווה עליו ה־ס.ס. לרדת ולצאת מהעבר השני. כשסוף־סוף הצליח הלה לטפס החוצה, היה מכוסה באדמה ובפסולת בניין וקשה היה להכירו.
למזלנו נלקחנו ל'עבודה' זו עד הצהריים, ולאחריה הוצאנו אל מחוץ לשטח המחנה לעבודה אחרת: סידור לבנים ערימות־ערימות. כמובן, עבודה זו הייתה בעינינו כמוצא שלל רב לעומת מה שעבר עלינו עד הצהריים.
בערב, אחרי קבלת מנת הלחם, התיישבתי עם חברי, יהודי מסלובקיה, שאיתו ישנתי, והתחלנו לשוחח על ענייני המחנה, עבודה וכדומה. הוא סיפר לי שמחנה זה מונה קרוב ל־40 אלף איש. מספר היהודים בו הוא לא רב, כי אך לפני חודשים מספר התחילו להגיע משלוחים מצרפת וסלובקיה. היהודים שוכנים בבלוקים לחוד ורובם עובדים במפעלי בונה (buna-werke), הנמצאים כ־40 ק"מ ממחנה אושוויץ, לשם מוסעים הם יום־יום ברכבת.
החדרן הראשי (stuben-altester) אסף אותנו והודיע, שהוקצתה לנו פינה בחדר, שם נישן. כמו־כן, ציווה עלינו שנהיה לדוגמה בהצעת המיטה ובשמירת הסדר והניקיון. קיבלנו מיטה לשניים והתפלאתי שאמש לא היה מקום וכעת חולקנו רק שניים למיטה. אולם עד מהרה התברר לי שהבוקר הוצאו כעשרה אסירים־חולים מחדר זה, שכולו מנה כ־70 אסיר, וכך פונה המקום בשבילנו. נשמע צלצול ואיתו קולו של החדרן המכריז על מנוחה בבלוק (block-ruhe). מיד שכבתי לישון ונרדמתי.
יום ו' - 16.7.1942
בבוקר, בשעת המיפקד, הבחנתי בלאגר־קאפו שמצביע עלינו ולוחש משהו באוזני זקן־הבלוק שלנו. בתחילה לא הבינותי מה פשר הדבר, אולם חבריי, הוותיקים, הסבירו לי שוודאי נתחיל היום לעבוד בעבודה סדירה. ואכן נתאמת הדבר, כי בגמר המיפקד הוליך אותנו זקן־הבלוק עד לבלוק מס' 17, ושם צירף אותנו לקבוצת מאה (hundertshaft) מס' 13. הקאפו היה פולני ואסיר ותיק במחנה. הוא שמח מאוד בראותו בפעם הראשונה יהודים מפולין בתוככי אושוויץ. כל מאה אסירים נחלקו ל־5 קבוצות בנות 20 איש כל אחת, ובראשה הועמד עובד־בכיר (vorarbeiter), שגם הוא היה אסיר כמונו. הוזהרנו לבל נשכח את מספר המאה שלנו - מס' 13 - אח"כ נרשמו מספרינו ואנו צורפנו לפלוגה הרביעית בפיקודו של פורארבייטר צ'כי.
לאחר שהכול סודר כהלכה נשמעה הפקודה "מארש!", והשורות החלו לזוז. על־יד שער היציאה ניגנה תזמורת מורכבת מכמה עשרות נגנים־אסירים מארשים שונים. הקאפוס השמיעו כל העת: "לינקס, לינקס, לינקס אונד לינקס!" ("שמאל, שמאל, שמאל ושמאל!") לקצב שירי הלכת, וכל קאפו הכריז את שם הפלוגה (kommando) שלו, כגון: מאה מס' 13, 100 אסיר. אחר־כך ניגש קצין ס.ס., ספר את שורת היוצאים ורק אז עזבנו את המחנה.
אחרי ישיבה של מספר ימים במרתף, מצאה חן בעיניי דווקא ההליכה הזאת, אולם מיד חזרתי בי ממחשבותי, באומרי אל ליבי: את הסיכום נראה לעת ערב, בגמר העבודה, כי כעת טרם התחלתי אפילו לעבוד. אחרי הליכה של כ־20 דקות הגענו למסילת ברזל, שם חיכו לנו כבר קרונות משא. המקום היה מוכר לי במקצת, כי לכאן הגעתי מגרבטקה רק לפני זמן־מה. פלוגות המאה נחלקו במקום לפי סדר כזה: כל מאה אסירים קיבלו שני קרונות, ובין ה־50 בקרוננו היו כמה חברים מגרבטקה, כך שנמצאתי בין אסירים משלנו והרגשתי את עצמי 'בטוח' יותר.
עם צפירת הרכבת נכנסו לקרונות אנשי ס.ס., השומרים שלנו לכל אותו יום. הארבעה תפסו כמחצית הקרון ולנו נשאר להצטופף בחצי השני. לפי פקודתם, אסור היה לנו לעשן, לדבר, לאכול (מה שממילא לא היה בנמצא), במילה אחת: אסור לנו לעשות שום דבר. לאור השמש שהחלה לצאת מנרתיקה זזה הרכבת והמסע הראשון שלנו התחיל.
למרות האיסור החמור לא שקטנו על שמרינו. התנהלו אומנם שיחות, אך בלחש־רחש, על עניינים שונים, כגון: חילופי אוכל, מקומות עבודה וכדומה. אנשי ה־ס.ס. היו שקועים באיזו שיחה ולא שמו כלל לב למפירי האיסור. היו בין האסירים חלשים כאלו שבקושי עמדו על רגליהם, ומפעם לפעם נאלצו לשבת על הרצפה, אחרים התחלפו ע"י האשנב המסורג היחידי, כדי שיוכלו קצת לנשום אוויר צח, והיו שנימנמו קמעא מחוסר שינה בלילות. ככה עברה חלפה הנסיעה שנתמשכה כשעה.
בתחנה קטנה בשם דבורי (dwory - אחוזות) נעצרה הרכבת. הדלתות נפתחו ברעש ונצטווינו לצאת במהירות ולהתייצב למיפקד. לא עברה רבע שעה וכולנו עמדנו מוכנים ומזומנים. הספירה החלה מחדש, ובסיומה צעדנו שוב מספר קילומטרים עד שהגענו לשדה רחב ידיים, שפה ושם נראו בו סימני בנייה וכבישים שטרם נסללו. הקומנדות נעמדו והחלה ספירה מחדש וחלוקת האסירים לעבודות שונות.
לאחר שהאסירים הוותיקים התפזרו, כל אחד למקום העבודה שלו, נשארנו אנו החדשים על המגרש הגדול - מחוסרי עבודה בינתיים, אך מיד התקרבו מספר קבלנים גרמנים לבושי אזרחית וחילקו אותנו לארבע קבוצות, בנות 25 אסיר. כל אחת קיבלה פורארבייטר ובראש כולן קאפו גרמני. לבסוף יצאנו לעבודה.
קבוצתנו כללה כ־20 איש ובראשה עמד אסיר צ'כי כבן 40 שנה. רגזן מטבעו ומקלל כל היום קללות נמרצות בשפתו הצ'כית, שלמזלי לא הבנתיה... עוד בדרך למקום העבודה החל כבר ב'מלאכתו' - זה קיבל מטר קללות בצירוף מכה על שדיבר, וזה שוב על שצחק לדבריו. אליי נטפל על שהחלפתי רגל ימין בשמאל בשעת ההליכה. יצאתי מעסק זה בזול, כי הוא רק קיללני. בטוח הייתי שכשם שאינני מבין את קללותיו השוטפות כך הן לא יקוימו בי...
התקרבנו למגרש רחב־ידיים שנערמו בו לבנים, שקי מלט, סיד, מרצפות, אמבטיות, צינורות ביוב וחומרי בניין אחרים. הרעש וההמולה היו גדולים בסביבה זו, ונראה היה שבונים כאן עיר חדשה. בטרם התחלנו לעבוד, בהתבוננו מסביב, הגיעו משאיות ענק עמוסי חומרי בניין, כמו אלה שהיו מונחים במקום.
ארבעה־ארבעה נצטווינו על פריקת המטען. בחלקי עם עוד שלושה נפל לפרוק אמבטיות ברזל, שלכל אחת מהן משקל הגון. כנראה שהקבלנים לא שבעו נחת מעבודתנו, כי התחילו להריץ אותנו בשוטים ובמקלות. הם גם הזהירונו, כי במקרה שיישבר משהו - דמנו בראשנו! לכן הזענו כהוגן עד שסוף־סוף הגיעה הגאולה ונשמעה צפירה עזה המודיעה על שעת הפסקת הצהריים.
שוב הוקהלנו במאות, כמו בקר, וצעדנו למקום האכילה, שנמצא כשלושה ק"מ ממקום העבודה. בצריפי עץ שעמדו בחצר מוקפת זקיפי ס.ס. היה המטבח וחדרי האוכל. ליד המטבח הזדנב טור אינסופי של אסירים שהקדימו לבוא עם קערות בידיהם, שניתנו להם כאן. לאחר ציפייה קצרה בתור קיבלתי כ־3/4 ליטר מרק ירקות, שלעומת מרק המחנה אושוויץ היה ממש 'לוקסוס'. לא לחינם כינוהו אחר־כך בשם המהולל 'בונה־סופ'. בדרך לצריף האכילה שתיתיו, כי לא יכולתי להתאפק עד שאגיע פנימה. כמו־כן, הייתה סכנה שמשהו עלול להישפך בשעת ההליכה. בתוך הצריף לא נשאר לי מה לעשות אלא לשבת על הרצפה עם חבריי לעבודה וכמה ותיקים ולשוחח על דא ועל הא. ככה נודע לי, שמקום זה נקרא 'בונה־וורקה' (buna-werke), מפעלי בונה, וקבוצתנו נקראת 'אייזן־לאגער' (EISEN-LAGER) מחסן ברזל, ושכאן מקימים עיר חרושתית של תעשייה מלחמתית, בחסות המחנות שבסביבה.
זמן רב לשוחח לא נשאר לנו. הפסקת הצהריים ארכה בערך שעה, וההליכה והחזרה לקחו לנו כשעה נוספת. חזרנו והמשכנו בפריקה עד שעה 6:00 אחר־הצהריים. לקול הצפירה שוב רוכזנו, ובבהמות הוצעדנו לתחנת הרכבת, ולאחר ספירה, הוסענו 'הביתה' בשעה 9:00 בערך.
שפר גורלם של עובדי 'מפעלי בונה' שמיפקדי המחנה־האם לא חלו עליהם. לפנות בוקר יצאנו לפני המיפקד ובערב חזרו אחריו. אך גם בלי אלה האחרונים נשארו לנו מיפקדים למכביר: בצאתנו מהמחנה; בכניסה לרכבת וביציאה; בבואנו למקום העבודה; בלכתנו לאכול ובחזרה; בזמן סיום העבודה; בנסיעה ברכבת בחזרה ובצאתנו ממנה, ומעל כולם -המיפקד במיטות...
בבואנו חזרה לבלוק נתבשרנו שהגיע טרנספורט (משלוח) של יהודי הולנד, ובוודאי יחלקום גם לחדרנו. לקחתי את ה'מנה', ארוחת הערב -פרוסת לחם קלוקל וחתיכת גבינה מתולעת, וחילקתיה לשניים, למרות שקיבתי 'ניגנה מארש', כי משלוש לפנות בוקר ועד 12:00 בצהריים קשה פי־שבעה להחזיק מעמד בלי כל אוכל. זמן השינה הקרוב ועייפות הנסיעה יעזרו לי בוודאי להירדם על אף רעבוני... דרך אגב, עליי לציין, כי שיטת החלוקה למדתי כאן מפי מספר ותיקים, שאכן הסתגלו ל'סידור אוכל' כזה, ולכן ניסיתיה גם אני.
עודנו משוחחים בינינו נפתחה הדלת ונכנס החדרן עם קבוצת אנשים, שלפי מגיני־הדוד שעל חזיהם הכרנום מיד, כי הם אחינו בני ישראל. בעיית השיכון במחנה לא הייתה מן הקשות ביותר, כי ה"ייצוא" עלה על ה"ייבוא", ולכן שוכנו אלה בקלות במיטותיהם של אלה שרק אתמול בוודאי רקמו עוד חלומות שונים, והיום מי יודע היכן נמצאות עצמותיהם.
לאחר שהשתכנו, ניגשתי לאחד מהם ושאלתיו באידיש מאין הוא, אך הוא ענה לי בשפה שלא הבנתיה כלל. ניגשתי לאחר, שסביבו עמדו מספר אסירים ושוחחו איתו בגרמנית. מתשובתו נודע לי שאכן יהודי הולנד הם כפי שחשבתי. כמו־כן סיפר לי, שבהולנד רוכזו אלפי יהודים במחנה מעבר בשם וועסטערבורג. הגרמנים הוציאו מבתיהם כמה אלפים, רובם בעלי משפחות, ואמרו להם שנוסעים הם לעבוד בפולניה. הרשו להם גם לקחת עימם מטען במשקל 30 ק"ג לנפש. הנסיעה בקרונות נוסעים של מחלקה שנייה ושלישית, בליווי משמרות, עברה בשקט, עד שהגיעו מקץ מספר ימים לסיום הנסיעה. כאן עלו אנשי ס.ס. והיכום על ימין ועל שמאל ללא כל סיבה. מבין כולם בחרו כמה מאות גברים ונשים, ואת היתר העלו על מכוניות משא. הראשונים הגיעו לכאן, אולם מה קרה לאחרונים ולמטען - את זה הם לא יודעים.
כמובן, הרגענו אותם ודיברנו על ליבם, שעליהם להחזיק מעמד ולהסתגל לחיי המחנה כמו יתר היהודים שהקדימו אותם. לשמע סיפוריהם המזעזעים שוב נפתחו פצעינו, שהחלו אט־אט להגליד, ואובדן היקרים שלהם חדר עד לעומק ליבנו והזכיר לנו את כל קרובינו שאיבדנום לא מזמן. כך קלחה השיחה עד שנשמע קולו של החדרן המודיע שהגיעה שעת השינה. שכבנו לישון והחשמל כבה.