לפי הקריאות ברשתות החברתיות של המכונה גוש רל"ב, התחושה בשבועות האחרונים היא שישראל על סף התהום. בכל יום מגיעה בשורה נוספת. ידיעה רודפת ידיעה. פליטה רודפת פליטה, ונראה כי מדי שעה נחשף סעיף רדיקלי חדש בהסכמים הקואליציוניים ששולל זכויות בסיסיות מהמחנה הליברלי ומקבע את מעמדו כחמור המפרנס ובשר התותחים.
הסנטימנט מובן. לא מדובר כאן בעוד קנטרנות לוזרית של מחנה שלא מסוגל לקבל את תוצאות הבחירות. ברור שממשלה נבחרת אמורה לקדם מדיניות משלה - אבל היא לא יכולה לפעול כממשלה של בוחריה בלבד. תשתית קיום משותפת שנוצרה ב-75 שנות קיום המדינה היא לא משהו שניתן לסטות ממנו במחי הסכם קואליציוני, בוודא שלא תחת רוב מובהק אך דחוק של 4 מנדטים. דמיינו לעצמכם: גוש "השינוי" זוכה ברוב דומה ומחליט לבטל את הרבנות, או לקבוע כי במרחבים ציבוריים חבישת כיפה איננה לגיטימית. זה נשמע למישהו סביר?
אז זהו, שכן. המספר החשוב שנחשף בסוף השבוע האחרון הוא לא כמות הלהטב"ים באמצעי התקשורת ואפילו לא תקציב האברכים שיעלה על זה של חיילי צה"ל. המספר עולה דווקא מסקר של "אולפן שישי" לפיו 80% ממצביעי גוש הימין דווקא שבעי רצון מהממשלה המסתמנת. בניגוד לרושם שנוצר על התרככות/התפכחות מסוימת של משפיעני רשת ממה שנותר מהימין הליברלי ברשתות החברתיות, ובסתירה מוחלטת לאסטרטגיה של רה"מ לפיד "לפנות ללב החם" של הליכודניקים ש"מזועזעים" ממה שקיבלו כששמו מחל בקלפי - המציאות דווקא ברורה מאין כמוה, ומחייבת הגדרה ברורה של המצב.
במחנה השינוי מקפידים מתחילת המשבר הפוליטי להסביר כי הם לא מחרימים את הליכוד אלא את ביבי הנאשם בפלילים (ואחרי ממשלת האחדות עם גנץ גם אינו אמין כשותף פוליטי), ומכוונים את האש בעיקר לח"כים מהמגזר הדתי לאומי או לחרדים. אלא שהאמת היא שונה: הציונות הדתית היא מפלגה קטנה שמייצגת סקטור קטן יחסית. בנסיבות אחרות, ועם נתניהו פחות היסטרי, הם בקלות יכלו למצוא עצמם גם מחוץ לכנסת, כפי שהיה בסבבי הבחירות הקודמים. יש לומר בבירור: הקולניות, ההתנשאות, וכן גם הטרלול הדוגמטי, מבטא חלק שהוא עדיין קטן יחסית בעם. למזלנו.
אשר לחרדים, מדובר בסקטור משמעותי, שהולך וגדל על חשבון החמור החילוני שמפרנס אותם, ובמידת הצורך גם משמש בשר תותחים. אבל גם במקרה זה יש לשים לב לניואנסים: אין דין ש"ס כדין יהדות התורה. ש"ס, בסופו של דבר, היא מפלגה מתונה יותר, משתלבת יותר. ואילו יהדות התורה מעולם הסתכלה על המדינה הציונית כעל אינסטרומנט. מדובר בציבור בדלני שמעוניין בתקציבים. אם על הדרך אפשר לקבל יותר? למה לא: גנרטורים לייצור חשמל בשבתות, תקנים נוספים לחרדים בלבד בשירות הציבורי, ועוד - נותנים, לא ניקח?
מי שבאמת צריך להיות מטווח בקמפיין המחאה שיתעורר (והוא יתעורר), הם מצביעי הליכוד. חבר כנסת בקואליציה המסתמנת אומר שמבחינתו איסור לקבל זוג הומואים לבית מלון בשל נטייתם הוא משהו שעל המדינה לא להתערב בו; ח"כית מאותו סקטור מסבירה שאם יש ברירה - רופא יהודי יכול שלא לטפל בערבי - כל אלו תחת תחפושת מופשטת וחסרת גבולות ברורים של "פגיעה באמונה דתית" (ואם אמונתי הדתית גורסת שיש להקריב ילדים למען שלום עולמי, צריך להתחשב בי?).
ואף לא ח"כ אחד בליכוד קם ואומר בקולו - זה מוגזם. ממערכת המשפט, דרך שלילת התקציבים ועד הפגיעה בזכויות להט"בים. נהפוך הוא, מתוך איזו הבנה ילדותית ל"דילמה הערכית" בה הם מצויים, דווקא מצביעי הליכוד יוצאים בזול מהטרללת ומקבלים הנחות סלב נוסח "הם בטוח סולדים מכל זה אבל הביטחון האישי חשוב יותר". אז זהו, שלא: הסקר מוכיח למרבה הצער שחלק גדול מאד בעם תומך במהלכים האלו ולא מתנער מהם. הוא רוצה שככה תראה ישראל.
הגיע הזמן לדבר על הפיל שבחדר: החשש לתקוף ליכודניקים. במשך שנים מכונת התעמולה של נתניהו עבדה היטב בלהפוך כל ביקורת ל"התנשאות", כל מחלוקת ל"גזענות" וכל חלוקה לא מיטיבה ל"קיפוח".
אבל האמת היא שבניגוד גמור למה שגלית דיסטל ואחרים מספרים, "הליכודניקים" הם לא רק אנשים קשי יום משיכוני עמידר בפריפריה. מותר וכדאי להסתכל על תוצאות הקלפיות: מרכז הכוח של הליכוד מגיע מהמסות של הציבורים הענקיים בערי מרכז כמו ראשון לציון ופתח תקווה, נתניה וחולון. שם מתגורר מרכז הכובד של המעמד בינוני ובינוני-עליון - המהווה כיום את מרבית הציבור הישראלי.
בסדרה "משחקי הכס" נפתח כל פרק ופרק במפה טופוגרפית של הבתים היריבים, על רקע הנעימה המונומנטלית. למרות צפיית השיא וקהל המעריצים האדוק שבקי בכל פרט, סברו היוצרים שצריך שוב ושוב להזכיר לצופים מי הם השבטים הלוחמים והיכן הם ממוקמים. נראה לי שזה נכון גם בישראל של ימינו. אז הנה, במחילה מהנשיא לשעבר רובי רבלין: מדינה אחת, פעמיים ים וכמה הכללות לא מאד גסות.
שבט א': ציונים דתיים. כולל אליטה דתית שבעבר הצביעה למפד"ל, ברובם אשכנזים, משכילים ואמידים. יחד איתם: החרד"לים - יותר דתיים, יותר לאומניים, פחות אליטיסטיים. מעין קירוב לבבות בין רעננה ובת עין.
שבט ב': הליכודניקים. מפלגה שהיא קבוצה ולהיפך. מי הם? בעיקר מזרחים ומיעוט של יוצאי ברית המועצות. לכאורה גם מעט 'חירותניקים' של פעם, אבל ככל הנראה כיום מדובר בעיקר ביריב לוין ואשתו. מסורתיים לייט. לאומיים לייט. עובדים. משלמים מיסים. ובניגוד למה שמספרת גלית דיסטל - לא עשוקים ולא מסכנים.
שבט ג': החרדים. קבוצת מיעוט הומוגנית למדי, בדלנית למדי, שקרה לה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות למיעוט פריוולגי: היא כבר לא כל כך מיעוט.
שבט ד': ערבים, בתת ייצוג קבוע. למעט רע"ם מאז מנסור עבאס, הם לא חלק אמיתי מהשיח.
שבט ה': המחנה האחרון. מי הם? כל מי שברצף בין ישראל ביתנו לעבודה. ערב רב של אשכנזים ומזרחים, חילונים ומסורתיים, עשירים ועניים, לאומיים יותר ולאומיים פחות. ומה מאפיין אותם? ישראליות שפויה. הם המקופחים האמיתיים. שהם לא מבינים איפה הם חיים.
שבט ה' הוא לכאורה הרוב. הוא כולל את מה שפעם קראו לו שמאל והיום מתמצה ב-4 מנדטים של העבודה ועוד שלושה של מרצ ז"ל. מיעוט גדול מקרב מספר מיעוטים שלא עלה בידו לכרות ברית עם מיעוטים אחרים.
המאבק לא יתחיל עד שאותו ציבור יתעורר, יבין את מפת הדרכים של הבחירה הישראלית, ויקרא לילד בשמו: רוב הציבור הישראלי דווקא מרוצה מאד מהמתרחש - אלו נתניהו והתקשורת שנותרו מאחור.