במשך קרוב לארבעה שבועות שלמים, נבחרת מרוקו בכדורגל הצליחה להשכיח כמעט את כל המחלוקות והצרות של העולם הערבי. לאורך החודש האחרון דגלה האדום-ירוק של מרוקו נופף בגאווה בחלקים גדולים של המזרח התיכון וצפון אפריקה, ואפילו במערב אירופה, שבהן חיות קהילות מרוקאיות גדולות.
הנבחרת של מרוקו הביאה גאווה ועשתה שם טוב לאזור שהפך לשם נרדף למלחמות וסכסוכי דת, ולרגע קט הכול התגמד מול ההישגים של אריות האטלס. אפילו הפלסטינים, שזעמו על הנורמליזציה של מרוקו עם ישראל, התעטפו בדגליה וחגגו ברחובות את ניצחונותיה ההיסטוריים על מעצמות אירופה, שהתקשו להתגבר על האווירה הביתית שממנה נהנתה הנבחרת המרוקאית.
אך אז הגיעה צרפת, השליטה הקולוניאלית לשעבר של מרוקו, ועצרה את החלום הערבי להעפיל לגמר מונדיאל ואולי אף להביא גביע היסטורי הביתה. ובעוד כמה ימים, כשאור הזרקורים המפוארים בקטאר יתפוגג סופית וזיכרון הביצועים על הדשא ידהה, המציאות תטפח בחזרה על פני העולם הערבי.
מלבד מדינות המפרץ, שהזינוק במחירי האנרגיה מאז פרוץ המלחמה באוקראינה ריפד את כיסיהן התפוחים ממילא, יתר העולם הערבי מתמודד עם משבר כלכלי חריף. האינפלציה העולמית והמכות שספגו ענפי התיירות בתקופת מגיפת הקורונה אילצו מדינות רבות לקצץ בהוצאות הממשלתיות ובסבסוד מוצרי יסוד, והייאוש והזעם בקרב האזרחים הולך ומתעצם.
בירדן החלו בימים האחרונים מחאות נגד עליית מחירי הדלק, במצרים יש מחסור בחיטה בשל הפלישה הרוסית לאוקראינה והלירה הסורית בשפל של כל הזמנים. בעיראק מתקשים להשתחרר מצלה של איראן, ואת תימן, לוב וסודאן המצויות בסכסוכים פנימיים אין מה להזכיר. תוניסיה, פעם התקווה של העולם הערבי, חוזרת אט-אט לשלטון דיקטטורי.
ולאכזבתם של הפלסטינים, שדגלם הונף על ידי שחקני נבחרת מרוקו אחרי ניצחונות ועל ידי אוהדים רבים בעולם הערבי, הם שוב יגלו כי הם לא במרכז סדר היום של מנהיגי האזור. תחושות הרחוב לחוד, ומעשי ההנהגה לחוד. למרבית השליטים אין שום כוונה כרגע לוותר על הקשרים, הגלויים או החשאיים, עם ישראל - אפילו אם הממשלה הקרובה צפויה לכלול גורמים שדוחים בכל תוקף את הרעיון שתוקם מדינה פלסטינית עצמאית.
כך, על אף הרומנטיקה שנלווית למחשבה שכדורגל יכול להביא שינוי - חיובי - לעולם, ההיסטוריה מוכיחה אחרת. צרפת, למשל, לא הפכה למקוטבת פחות רק כי זכתה בשני גביעי עולם ברבע המאה האחרונה, וגם אם תזכה בגביע שלישי בסך הכול ושני ברציפות השסעים החברתיים לא יתאחו רק בזכותו. גם ארגנטינה, יריבתה, מכירה זאת מקרוב. זכייתה במונדיאל המפוקפק שאירחה החונטה הצבאית ב-1978 לא עצר את המשך פשעי המשטר, וגם אם ליאונל מסי יגשים חלום ויחזור עם גביע עולמי ראשון הביתה, הצרות הכלכליות הנוכחיות של ארגנטינה לא ילכו לשום מקום.
השבועות האחרונים היו אסקפיזם מענג עבור העולם הערבי, במיוחד עבור הדור הצעיר שמתקשה להגשים את חלומותיו. אבל מה שיישאר אחרי שהאצטדיונים המפוארים בקטאר ינוקו, או יפורקו, על ידי עובדים זרים הוא לא יותר מניצחון תדמיתי עבור שליטי האמירות העשירה. הם הצליחו לכסות בבטון את הביקורת שהושמעה כלפי מצב זכויות האדם במדינה וזכו אף לביקור ביציע של נשיא צרפת עמנואל מקרון, שהגיע לצפות בשלב חצי הגמר והגמר.
ביום ראשון בערב, כשהכול ייגמר, האזרח הערבי הפשוט ימצא את עצמו באותו מקום שבו היה באמצע נובמבר, עם מעט מאוד תקווה לשיפור המצב בעתיד הנראה לעין.