ילנה צ'ודונובסקי ובנה סרג' קורסקי מתו מוות נורא ואיבדו צלם אנוש. מה שנשאר מגופותיהם, שהיו מוטלות במשך ימים ארוכים בדירה בחיפה, היה זיכרון מצמרר לבני האדם שהיו פעם, כשלא גרו פה, אלא באוקראינה: בחור עם איי קיו גבוה במיוחד, אמו שעסקה רוב חייה בהוראה למחוננים, אנשים שחיו חיים מלאים, שהיו להם חלומות ותכניות לעתיד.
ואז הם הגיעו לישראל, בעליה הגדולה של שנות ה - 90', סבלו מקשיי קליטה, עברו מעיר לעיר, חיו בדוחק, ובכל שנה שחלפה דהו קצת, עד שהפכו לשקופים לגמרי. סרג' הפסיק לתפקד, ילנה טיפלה בו עד שהבעיות הבריאותיות הכריעו גם אותה. הם הסתגרו, נמנעו מחברה, ניתקו קשר עם מעט הקרובים שיש להם כאן. והמדינה שחלמו עליה ורצו כל כך להגיע אליה, התעלמה מהם והפקירה אותם לבדידותם ומכאוביהם, נטשה אותם בחייהם וגם במותם.
לאף אחד ממחלקת הרווחה של עיריית חיפה, לא היה אכפת מילנה וסרג'. אנשיה לא טרחו לבקר אותם ולטפל בהם, גם כשהביטוח הלאומי התריע, שלושה חודשים לפני מותם, שמצבם מתדרדר ויש צורך בהול לסייע להם. במקום לגלות חמלה ורגישות למצבם, העובדים הסוציאליים של העירייה סמכו על העובדת הסיעודית שהגיעה לביתם לכמה שעות בשבוע. כאילו היא יכולה להחליף את הטיפול המקצועי והליווי היום יומי שחובתם לתת.
האדם נברא בצלם האלוהים, כתוב בתורה, וכמי שנברא בצלמו של היושב במרומים, צריך להתייחס לכל אחת ואחד מבני האדם כאילו יש בהם חלק מהאלוהות, בכבוד ובחרדת קודש. היהדות לקחה את זה צעד קדימה וקבעה שכל מי שמציל נפש אחת, כאילו הציל עולם ומלואו. סרג' וילנה היו יהודים, אבל לא זכו לקבל את היחס שמגיע להם.
אפילו במותם, ולאחר שהמחדלים בטיפול בהם פורסמו בקול גדול, אף אחד מאלה שהיו צריכים להכות על חטא, להתענות על כך שמעלו בתפקידם, לא מצאו את הזמן להגיע ללוויה ולתת להם כבוד אחרון, ובראשם ראשת העיר, עינת קליש שלא הטריחה את עצמה לבית הקברות, למרות שהיא הראשונה שהיתה צריכה להתייצב שם ולבקש מחילה.
לא היה בקומץ האנשים סביב הקברים הטריים אף נציג מטעם מחלקת הרווחה, העירייה ואפילו החברה הסיעודית, שבזכות העובדת שלהם, שהודיעה שאף אחד לא פותח לה את הדלת, הוזעקו למקום הפקחים שפרצו את הדלת, לא שלחה מישהו לבית העלמין.
מי שליווה אותם למנוחתם האחרונה היו אנשי זק"א, שלא הצליחו לעצום עין מאז שנכנסו לזירת המוות. מראות קשים כאלה לא נותנים מנוח לאנשים שיש להם לב, ולצערנו החברה הישראלית האטומה איבדה אותו. הפכנו לעיוורים למצוקות של אחרים, עסוקים בעצמנו, בדבר הבא שנקנה ובבחירת היעד לחופשה הקרובה.
כולנו צריכים לבקש מילנה וסרג' סליחה. סליחה שלא דפקנו על הדלת והתעקשנו להראות שאכפת לנו, גם אם לא רציתם לענות. סליחה שלא השארנו לכם ארוחה חמה על מפתן הדלת ושקיות מלאות מצרכים מהסופר מרקט גם אם לא ביקשתם. סליחה שלא מילאנו את התפקיד הראשון שיש לנו בעולם הזה. להיות בני אדם.