בסצנה מופלאה בסרט האלמותי "בראיין כוכב עליון" של חבורת מונטי פייטון, כשההמון ביהודה מחפש באופן נואש מנהיגים, משיחים ונביאים להיאחז בהם, הוא רודף אחרי אותו בראיין אומלל שלא מבין מה רוצים ממנו; ההמון נתפש לכל מלה או חפץ שבראיין מותיר אחריו, כאילו הותיר רמז על הגאולה הקרובה, ומה שבראיין רוצה הוא רק לברוח.
רבים בישראל של נובמבר 2022 מוכי בעתה מהעתיד הלא נודע בין היתר של בית המשפט העליון ושל רשויות שלטון החוק. חלקם מאוכזבים באופן קיצוני מהמנהיגים הפוליטיים שהצביעו עבורם בבחירות האחרונות, וכל שנותר להם הוא לתלות את יהבם בראשי מערכת המשפט - בית המשפט העליון ומוסד היועץ המשפטי לממשלה. שלשום בערב היועצת המשפטית לממשלה, גלי בהרב מיארה, שכבר מכהנת יותר מעשרה חודשים בתפקידה, השמיעה הגה בכנס משרד המשפטים באילת. היה מי שמצא בדבריה "רמז" להתנגדותה הצפויה למהלכים הקרובים של הממשלה להרס שלטון החוק. כשלעצמי אני אכן מניח, או רוצה להניח, שהיועצת תתנגד למהלכים הללו, אך צר לי, לא מצאתי אפילו חלקיק של רמז בדברי היועצת לעמדה שלה בדבר המהלכים המדוברים.
היועצת אמרה, בין השאר: "כשהממשלה הבאה תוקם ותיכנס לתפקידה, נמשיך לפעול כפי שפעלנו עם ממשלות קודמות במקצועיות ובענייניות להגשמת יעדיה, בהתאם לגבולות הדין. ה-DNA של מערכת משפט ציבורית המבוססת על ערכים יהודים ודמוקרטיים הוא על זמני - אין רשות או אדם הניצבים מעל לחוק; הפרדת רשויות, שוויון לכל, הגינות שלטונית, ודאגה לזכויות המיעוט, הם רעיונות היסוד של השיטה. דמוקרטיה ועצמאות מערכות אכיפת החוק והשיפוט בלתי ניתנות להפרדה. בלי האחת אין קיום לאחרת".
קראתי שוב ושוב את הטקסט הזה ולא מצאתי בו שום "רמז": לא לפסקת ההתגברות גורפת, לא לסוגיית ביטול הפרת אמונים, לא לשינוי השיטה לבחירת שופטים, ולא לשום תוכנית הרס אחרת. לכן התקשיתי להבין למה כמה מחבריי הטובים מצאו בדבריה "רמז" כלשהו. אגב, ברור לי שהיועצת לא יכולה, לכאורה, להתעמת עם השלטון על ביצה שטרם נולדה, אבל כבר שמענו נאומים של יועצים שניפקו אמירות ערכיות חזקות בהרבה מהאמירה הזאת, גם מבלי לקרוא לילדים בשמותיהם. אין לדעת, אולי כשהעיינים יתחילו להתקרב לעברה תתגלה היועצת במלוא עוצמתה ומנהיגותה, אך לעת עתה אין לנו סיבה להניח כך, ואלה שמחפשים רמז בדבריה, נראים קצת כמו ההמונים שרודפים אחרי בראיין האומלל.
הדמות השניה שעייני המבועתים נישאות אליה היא נשיאת בית המשפט העליון, אסתר חיות. עליה אנחנו יודעים הרבה יותר מאשר בהרב-מיארה; האם היא המנהיגה שתעמוד בגופה אל מול העניינים שישעטו לעבר בית המשפט העליון? כאן התשובה מורכבת. ראשית, חשוב להקדים ולומר, שחיות היא אשה חזקה, מנהיגה, שלא באה להעביר את הזמן בתפקידה. כבר עכשיו, פחות משנה לפני סיום תפקידה אפשר לקבוע שהטביעה חותם במערכת בשורה של החלטות מנהיגותיות, בעיקר אלה שנוגעות לשקיפות המערכת ובראשן פתיחת השידורים של דיוני בג"ץ. התרומה לדמוקרטיה במהלך הזה היא כה גדולה, שפשוט קשה להבין איך לא עשו את זה עד עכשיו. כולם דיברו על זה והיא עשתה. זה לא ברור מאליו במערכת כה מאובנת כמו מערכת המשפט.
אשר לפסיקותיה, זה כמובן תלוי בעמדת הקורא, ותלוי בעמדת בעל הדין. דבר אחד אפשר לומר בבירור, וכבר כתבתי את הדברים במאמרים קודמים: בית המשפט העליון כיום הוא אחר מזה שהכרנו מאמצע שנות התשעים עד תום העשור וחצי הראשונים של המילניום. בית המשפט העליון היום לא היה מבטל את שלל חוקי המסתננים, לא היה מבטל את הפרטת בתי הסוהר, וגם לא היה פוסק את ההלכה המפורסמת: "הלכת דרעי-פנחסי", ההלכה שקבעה כי ראש ממשלה חייב לפטר, בחלק מהמקרים, שר או סגן שר שהוגש נגדו כתב אישום. בית המשפט העליון הוא באופן משמעותי שמרן יותר, נועז פחות, מבית המשפט העליון בתקופת ברק ובייניש.
אלא שבקרוב מאד כבר לא נעסוק פה בפלפולים משפטיים על שמרנות מול אקטיביזם משפטי. לפי חלק מההצעות המדוברות כרגע הכנסת עשויה לחוקק כמה חוקים שעלולים להפוך את בג"ץ ללא רלוונטי. אחד המבחנים הראשונים שבג"ץ יידרש להתמודד עמו זה מינויו של דרעי לתפקיד שר בממשלה.
המהלך הראשון שהכנסת תעשה הוא להכשיר אותו חוקית באמצעות שינוי חוק יסוד: הממשלה, כך שימנע רק מאנשים שישבו מאסר בפועל להיכנס לממשלה (בחוק היום כתוב רק "מאסר", ויש ויכוח האם המאסר הזה כולל מאסר על תנאי, כמו זה שהוטל על דרעי). זה החלק הקל. העניין הוא שבג"ץ קבע בשורה של פסיקות, ובראשן פס"ד דרעי-פנחסי את הכלל: "כשירות לחוד וסבירות לחוד". וכאן בדיוק מתחיל המבחן.
כשנתניהו הרכיב את ממשלתו בשנת 2015, הוגשה עתירה לבג"ץ נגד מינויו של דרעי לממשלה. העותרים טענו שלא סביר למנות לממשלה אדם שהורשע בעבירה פלילית חמורה, גם אם לפי החוק הוא כשיר (שכן עברו 7 שנים מיום סיום ריצוי מאסרו). כאמור, טענו העותרים, "כשירות לחוד וסבירות לחוד".
בראש ההרכב שדן בעתירה ב-2015 היתה חיות, שנתיים לפני שמונתה לנשיאה. חיות דחתה את העתירה בעיקר בשל חלוף הזמן מאז סיום העונש ומאז ביצוע העבירות: "חלפו כאמור כ-13 שנים מאז סיים דרעי לרצות את עונש המאסר שנגזר עליו", כתבה אז חיות, "יש לזכור כי המעשים שבהם הורשע דרעי ב'תיק האישי' בוצעו על-ידו...לפני כ-25-30 שנה".
חיות הבהירה בפסק הדין כמה התלבטה: "האמת צריכה להיאמר, האיזון הנדרש במקרה דנן בין השיקולים הנוגדים הינו מורכב ואיננו נטול קשיים. ניתן אף לומר כי מינויו של דרעי לתפקיד שר מצוי על גבול מתחם הסבירות, אך בהינתן מכלול השיקולים שעליהם עמדנו בפירוט לעיל ובהינתן שיקול הדעת הרחב המסור לראש הממשלה בעניינים אלה, לא מצאנו עילה להתערב בו". במלים פשוטות, חיות היתה כפסע מהחלטה לחייב את ראש הממשלה לפטר את דרעי, עקב חוסר סבירות קיצוני, אלא שבסוף הכף נטתה לדחות את העתירה עקב מרחק הזמן מההרשעה ומהעבירות.
רצה הגורל, או יותר נכון רצה דרעי, ומאז הסתבך שוב בפלילים. בינואר השנה הורשע דרעי במסגרת הסדר טיעון בעבירות מס. הפעם ההרשעה טריה, והעבירות הן בנות 7-9 שנים. אז אם במצב של עבירות לפני 25-30 שנה קבעה חיות שדרעי נמצא ב"גבול מתחם הסבירות", האם עכשיו לא ברור שהגבול נחצה? באשר לטענה הצפויה שעבירות מס אינן עבירת שוחד, אז ראשית מדובר כאן בעבירות מס משמעותיות, ושנית מדובר בהרשעה נוספת, כלומר איש ציבור שמורשע פעם אחר פעם וחוזר לממשלה; האם זה לא מעביר את דרעי בקלות אל עבר חוסר הסבירות הקיצוני? כמובן שדרעי מניח כבר עכשיו את אקדח פסקת ההתגברות בכל ראיון אפשרי כדי להלך אימים על בית המשפט; השאלה כמובן אם יצליח להבהילו.
בראיון שנתן לעיתון "משפחה" נשאל דרעי מה יקרה אם יבלם מנויו לשר? "זה יהיה מבחן המשילות הראשון של הממשלה", השיב. ובכן, על אותו משקל, מקרה דרעי הוא המבחן הראשון של ראשי מערכת המשפט: היועצת המשפטית לממשלה ונשיאת בית המשפט העליון. האם זה יהיה רגע של כניעה, או רגע של מנהיגות? האם יהיה מי שיעצור את הD-9-יים, או שאלה ישעטו בקרוב לעבר בית המשפט העליון באין מפריע?