عندما يجتمع الانتقام العربي والتفوق اليهودي
هذه الانتخابات أبرزت أكثر من أي شيء آخر - الخلافات بين الأحزاب العربية وكراهية الجمهور اليهودي لها. جلوس منصور عباس في الائتلاف طير النوم من عيون مجموعتين, والان سعيدون من عودته إلى المعارضة. بالماضي تعرفنا على "فقط ليس بيبي". الآن حان وقت "فقط ليس عباس"
לאחר שגרר את המדינה לחמש מערכות בחירות תוך שלוש שנים, הצליח סוף כל סוף בנימין נתניהו לקבל את מבוקשו ולהשיג ניצחון מוחץ וברור בבחירות. הניצחון הושג בזכות תשוקתו ותאוותו הבלתי נגמרות (לטוב ולרע) לשלטון, ומאמציו הבלתי נגמרים להביא לכמה שיותר איחודים בגוש בהנהגתו כדי למנוע בזבוז קולות. הדבר הביא למצב שבו קיבלנו גוש אחד עם ארבע רשימות בלבד (איילת שקד לרגע לא הייתה פקטור במשחק), ומנגד התמודד מולו גוש ש"מנהיגו" התאהב בתפקיד ראש הממשלה, שכח מהפוליטיקה והגיע ליום הבחירות לא מוכן עם מספר כפול של רשימות, שמונה לעומת ארבע, כשהוא מסיים אותו עם שתי רשימות קרובות מאוד לאחוז החסימה אך רואות אותו מלמטה.
וכל זה בהנחה שאפשר לקרוא לרשימות בל"ד וחד"ש-תע"ל חלק מהגוש, לאור מאמציהן האינסופיים בכנסת היוצאת להביא לפירוק הממשלה. אם לא די בכך, היו מי שייעצו ליאיר ללפיד ללכת על קמפיין ממלכתי כאילו שאנו חיים בשוויץ ולא במזרח התיכון - ככל הנראה צעד לא חכם, במיוחד כשמולך עומד הקמפיינר הגדול בתולדות הפוליטיקה הישראלית.
תחילה יש להודות באמת. למרות הכמעט-שוויון במספר הקולות שקיבלו הגושים - אלו לא היו בחירות ממש צמודות כפי ששידרו רוב הסקרים בשבועות האחרונים. הן הזכירו יותר משחק גמר גביע בכדורגל שהגיעו אליו שתי קבוצות, אחת גדולה מצמרת הליגה והשנייה קטנה מתחתית הליגה. כך שמצד אחד יש קבוצה גדולה, מאומנת היטב עם קהל רועש וגועש שרוצה לנצח ולסיים את הסיפור תוך 90 דקות - ומולה התייצבה קבוצה קטנה ששחקניה ומאמנה טרם עיכלו את גודל המעמד וכל מה שהיא רוצה זה לעבור את המשחק בשלום ולסיים עם תוצאת תיקו במטרה להגיע לפנדלים בתקווה לנצח, איכשהו.
וכולם יודעים כשמשחקים על תיקו בכדורגל לרוב מפסידים. וזה בדיוק מה שקרה שבוע שעבר. נתניהו הגיע מאורגן עם מצביעים שלא היה צריך לדרבן אותם כדי לצאת לקלפיות, ומנגד עמד לפיד עם מספר מפלגות סביב אחוז החסימה - כך שהמקסימום שיכול היה להגיע אליו זה תיקו, ולכפות על נתניהו גוש חוסם ותו לא.
אך ללא ספק, הבחירות האלו הבליטו יותר מכל שתי נקודות. הראשונה, את כמות השנאה השוררת בין המפלגות הערביות. השנייה - עד כמה יש חלקים בציבור היהודי שלא מצליחים להשלים עם העובדה שיש מפלגה ערבית בקואליציה, במילים אחרות קוראים לזה "עליונות יהודית".
ישיבת מנסור עבאס ורע"ם בקואליציה הדירה שינה לא רק מעיניהם של לא מעט אזרחים יהודים שהיה להם קשה לקום מדי בוקר ולראות ערבים סביב מעגל מקבלי ההחלטות, אלא גם מעיניהם של יוצאי הרשימה המשותפת שעברו שנה קשה מבחינתם כשזכו לראות את מנסור עבאס כדמות הערבית הכי מסוקרת בתקשורת העברית מתוקף מעמדו בקואליציה היוצאת. הם עשו כל שביכולתם במהלך כהונת הממשלה כדי להביא לסופה, במטרה לראות את מנסור עבאס יושב בספסלי האופוזיציה לצידם וחסר כל השפעה על המשחק הפוליטי, כמוהם בדיוק.
אז נכון, מי שפירקו את הקואליציה בסוף היו חברי כנסת מטעם מפלגת השלטון, ימינה ז"ל, ולא אנשי הרשימה המשותפת - כשיש לזכור שעודה וטיבי נעדרו מסבב ההצבעה השמי הראשון הראשון על השבעת ממשלת בנט-לפיד כדי להבטיח לה רוב במליאה. אך אי אפשר להתעלם ממלחמת העולם שניהלו נגד הקואליציה בכלל, ונגד מנסור עבאס בפרט, במשך שנה שלמה כדי להביך אותו שוב ושוב מול הציבור הערבי שאינו מספיק בקי בכללי המשחק של הקואליציה כי מעולם לא חווה ישיבה בקואליציה.
אז נכון, בסוף עבאס ורע"ם סיימו את הבחירות כמפלגה הערבית הגדולה ביותר עם חמישה מנדטים כשלא היו רחוקים מהמנדט השישי אלמלא מסע הגוועלאד שניהלו בחד"ש-תע"ל במשך שבוע שלם כדי להיכנס לכנסת. מסע זה ככל הנראה הביא לתנודת קולות, ובל"ד נשארה מחוץ לכנסת, מה שרק יכול להצביע על התמיכה שזוכה לה דרכו של עבאס בחברה הערבית לעומת מתחריו. אבל כל בר דעת מבין שהשפעתם על עבאס ורע"ם על המשחק הפוליטי בכנסת ה-25 הולכת להיות שולית, ודומה להשפעת שותפיו לשעבר ברשימה המשותפת כשהשיגו יחד 13 ו-15 מנדטים אך לא הייתה להם כל השפעה בכנסת חוץ מאשר השלמת מניין הח"כים ל-120.
עצוב לומר זאת, אבל זו האמת - השפעתן על המפלגות הערביות על המשחק הפוליטי בישראל כמעט ולא קיימת, וזאת ממגוון סיבות. כמובן שלא הכל אך ורק באשמתן, אני גם אגדיל ואומר שיש מפלגות ערביות המתמודדות לכנסת מתוך שיקולים כלכליים נטו, במטרה להשיג יחידות מימון מהכנסת המסתכמות במיליוני שקלים, ולאו דווקא מתוך אמונה שיהפכו לפקטור במשחק.
בשנים האחרונות נוצרה סיטואציה מעניינת בישראל בעקבות חלוקת המדינה ל"רק ביבי" ו"רק לא ביבי", סיטואציה שידע לנצל אותה היטב מנסור עבאס כדי לקבל "הכשר" מנתניהו על מנת להיכנס לקואליציה ולהשפיע על המשחק הפוליטי. מה שגרם לו להפוך לאחת הדמויות הכי מחוזרות ומסוקרות במדינה, אך בסוף זה הביא את שותפיו הערבים לשעבר לצאת במסע חסר פשרות להביא לפירוק הקואליציה ולהמלכת נתניהו ושותפיו הטבעיים - סמוטריץ' ובן גביר - כשהמטרה העליונה היא לראות את עבאס מחוץ למשחק. במילים אחרות, אם בחברה היהודית המונח "רק לא ביבי", קיים כבר כמה שנים - אז בחברה הערבית נולד בשנה שעברה המונח "רק לא עבאס".
יחד עם זאת, בחירות אלו הוכיחו גם שלא מעט חלקים בחברה היהודית גדלו על חינוך גלוי/סמוי של עליונות יהודית, חינוך שהביא לעולם כל מיני סיסמאות כגון "מי פה בעל הבית?", "ממשלה עם ערבים היא סכנה", "מחלקים מיליארדים לערבים" ועוד. הדבר רק מסביר את הנהירה של הציבור היהודי לקלפיות, במיוחד במעוזי הימין, כדי להבטיח ממשלה ללא ערבים. האמת? אין מה להיות מופתעים, אנו חיים במדינה שעדיין יש בה יהודים שקשה להם להדליק את הטלוויזיה ולראות ערבי בפאנל הפרשנים. אז מה הפלא שקשה להם לראות ח"כים ערבים בקואליציה? מנגד, זה ממש מצחיק כשהתנהגות כזו מגיעה מכיוונו של ציבור שלא מפסיק להתלונן השכם והערב על אנטישמיות בעולם.