כשהיה בן 19 נקרע אלי צביאלי מחיק משפחתו. שש שנים היה במחנות של עבודות כפיה ובמאסר. הוא שרד תקופות של מכאובי גוף ונפש, וכששב לעירו גילה שמרבית משפחתו נרצחה. "התאכזבתי ששום מזור אלוהי אינו קיים כפי שהאמנתי, ולעומת הציפיות שהיו בי, התאכזבתי. אולם יצר החיים שבתוכי גרם לאגירת כוחות נפשיים ופיזיים לעמוד על נפשי, לשרוד ולגם לבנות פרספקטיבה עתידית", אמר צביאלי לפני שנתיים. היכולת שלו לאגור כוחות ולשרוד, וגם להתאים עצמו לשינויים, הדריכו אותו ונתנו לו כוחות לאורך חייו. השבוע הלך לעולמו בעירו, צפת, והוא בן 101.
הוא נולד בשנת 1921 בעיר קולוז'וואר שבחבל טרנסילבניה, שעברה מספר פעמים בין הונגריה לרומניה. היום העיר בתחום רומניה ושמה קלוז'. בתחילת מלחמת העולם השניה מנתה הקהילה היהודית בעיר 16,760 תושבים, מתוך 111,000 בני אדם שחיו בה.
אלי היה הילד השני מתוך חמישה של בני הזוג עמנואל ושרה הירש. עמנואל היה מומחה לבדים וסחר בהם, ובנוסף גם החזיק חנות בדים. שרה, שהיתה עקרת בית כשהילדים היו קטנים, הצטרפה מאוחר יותר וסייעה בניהול החנות. "חיי המשפחה התנהלו בעיקר בתוך המסגרת של קהילה יהודית סבלנית וצנועה, והם התאפיינו בקרבה משפחתית חמה ועזרה הדדית", סיפר צביאלי בספר על קורות חייו שאותו כתב ערן נובק. עסק הבדים פירנס היטב את המשפחה אחרי כמה שנים קשות שבהן עמנואל נעדר מהבית נוכח גיוסו לצבא האוסטרו-הונגרי במלחמת העולם הראשונה.
בילדותו למד אלי ב"חדר" ואחר כך בבית ספר של רשת החינוך "תרבות". בנעוריו למד בבית ספר תיכון ציבורי משום שלא היה בעיר בית ספר תיכון עברי. כילד אהב ללכת למגרש הכדורגל עליו שיחקה קבוצת כדורגל יהודית בשם "הגיבור". במגרש שיחק שעות רבות עם חבריו, בהם גם אדמונד שמילוביץ', לימים מאמן נבחרת ישראל.
מסיום מלחמת העולם הראשונה ועד 1940 היתה העיר תחת שליטת רומניה. למעט תקריות מעטות היהודים חיו חיים שלווים, עד עלייתה לשלטון של ממשלה אנטישמית שהחלה להצר את צעדי היהודים. אלי זכר בילדותו מקרים של ניפוץ חלונות ה"חדר", כמו גם פגיעה בעסקים בבעלות יהודית ותהלוכות אנטישמיות.
באוגוסט 1940 שבה צפון טרנסילבניה וקולוז'וואר בתוכה, לידי הונגריה. המשטר ההונגרי הפשיסטי החיל את החוקים האנטישמיים שכבר היו קיימים בהונגריה, סגר את העיתון היהודי "אוי קלט" שהודפס בעיר, ובתי הספר התיכוניים נסגרו בפני תלמידים יהודיים. ברחוב התרבו מעשי איבה נגד יהודים, ותושבים יהודים נעצרו מדי פעם באופן אקראי, ללא סיבה. יום אחד נעצר גם אביו של אלי ושוחרר רק אחרי שהציג את פנקס השירות שלו בצבא האוסטרו-הונגרי. כמו כל העסקים בבעלות יהודית, גם בית העסק של עמנואל הירש נקלע לקשיים כבדים.
באוקטובר 1942 גוייס אלי לפלוגת עבודה ונשלח למחנה עבודה שאנשיו הניחו מסילת רכבת והקימו ביצורים. בהמשך הועבר לכריתת עצים וסחיבת גזעים, ואחר כך לפלוגת עבודה שדחפה תותחים מתנייעים בהרים. העבודות נעשו בתנאים קשים, וגם בימים קפואים שבהם ירד שלג, תוך כדי שהעובדים סופגים מכות והצלפות. העבודה החלה מדי בוקר בשעה מוקדמת והסתיימה בשעות הערב. חיילי פלוגת העבודה לבשו בגדים בלויים ונעלו נעליים קרועות וקיבלו מזון מועט. "הימים החליפו אלה את אלה ברצף אינסופי ומייאש, שנראה היה כי לעולם לא ייגמר. רבים נשברו בדרך", סיפר אלי.
יחד עם חבר שהכיר במהלך העבודות, בשם טומי פלדשי, הצליח לברוח משורות פלוגת העבודה, במרץ 1945, לקראת סופה של המלחמה. אבל החופש היה קצר מאד. הם נתפסו על ידי הצבא הרוסי ולמרות ההסברים שלהם, נשלחו למחנה שבויים. הוא הועבר בין מחנות שבויים, בהם נשבו גם גרמנים ואוסטרים שנחשדו בפשעי מלחמה. רק בסוף אפריל 1948 שוחרר לחופשי.
הוא חזר לעיר הולדתו וגילה כי הוריו, אחיו - יהודית וישראל - ואחיינו יעקב, נרצחו. אח ואחות ששרדו מחנות עבודה והשמדה הספיקו לעלות לישראל. בבית המשפחה כבר גרו דיירים אחרים ומעברו בקלוז' נותרה רק אגנס, מי שהיתה עוזרת בבית משפחת הירש. מקרובת משפחה שמע כי אגנס סיכנה את חייה והגישה עזרה לאמו ואחיו בעת שהיו בגטו בעיר.
אלי הצטרף להכשרה של תנועת "בני עקיבא" ליד העיר טורגו מורש ואחרי שנתיים זכה בהיתר יציאה מרומניה. ביולי 1950 הגיע עם האוניה טרנסילבניה לחוף נמל חיפה. אחרי תשע שנים פגש שוב את אחותו טובי ואחיו זאב.
למרות שכבר היה בן 29 ביקש להתגייס לצה"ל, עבר טירונות של חטיבת גולני ושרת כקצין רישום בחטיבה. במשך שנים רבות המשיך לשרת בשירות מילואים. כשהשתחרר החליט ללמוד עבודה סוציאלית, משום שלדבריו נמשך יותר מכל להבין את נפש האדם. אחרי שסיים ללמוד נשלח לעבוד כעובד סוציאלי במושבי המועצה האזורית מרום הגליל, שהוקמה בראשית שנות החמישים והורכבה ממושבי עולים ממדינות צפון אפריקה. אלי התגורר במושב ספסופה ורכש את אמונם של התושבים.
אחרי מספר שנים, ב-1955, התבקש לעבור ללשכת הסעד בצפת, כדי להחליף עובדת סוציאלית שהוכתה. הוא סיפר כי ראש העיר, משה פדהצור, היה מזמין אותו לארוחות שבת בביתו ומבקש ממנו שיספר לו על מצוקות ובעיות של תושבי העיר שבהן נתקל במהלך השבוע. הוא עבר להתגורר בצפת ונשבה בקסמו של הרובע העתיק. במקביל התבקש להקים לשכת רווחה בחצור, עיירה שקמה מתוך מעברה ליד ראש פינה.
בצפת הכיר את איילה ברש"ד (בן רבי שמואל דיין), ילידת העיר ובת לאחת המשפחות היהודיות הוותיקות שחיו בה. אביה, אשר מנחם ברש"ד, היה המוכתר של צפת. בנעוריה היתה איילה מזכירתו של מאיר מיבר (מיברג), מפקד ההגנה בעיר ולימים ראש העיר. בין השאר היתה אחראית על התשדורת למטה ההגנה, שכללה גם את הודעות המצוקה, נוכח מצבו הקשה של הרובע היהודי, אחרי יציאת הבריטים מצפת. ב-10 במאי 1948 כבש כוח פלמ"ח את צפת, ואיילה ברש"ד היתה במשך שנים ממארגני הטקס לציון יום שחרור צפת. היא ואלי גם קשרו קשרי חברות עם יגאל אלון וביקרו אותו לא אחת בביתו שבקיבוץ גינוסר. אלון היה מפקד מבצע יפתח לכיבוש הגליל.
אלי ואיילה נישאו בקיץ 1956 ועברו להתגורר בבית משפחת ברש"ד שבכיכר המגינים, בליבה של צפת העתיקה. לזוג נולדו בת ובן - אלינוער ועמי.
אחרי שצבר ניסיון כעובד סוציאלי, עבר לתפקיד קצין מבחן במרחב גליל. מדובר היה בעבודה אינטנסיבית וכבדת אחריות. הוא הבין כי עליו לרכוש לא רק את אמונם של הנערים שנשלחו למשרדו שבבניין המשטרה, אלא גם של הוריהם, של חוקרי המשטרה, שופטים, אנשי חינוך ומורים, כמו גם עובדי רווחה ורפואה - כל זאת למען רווחתם של בני נוער בסיכון. לימים, אחרי שכבר סיים לעבוד, היה פוגש בני נוער שבגרו וצעדו במסלול החיים וחש סיפוק כשראה שהם חיים חיים עצמאיים ומיטיבים.
במקביל לעבודתו היה אלי מעורה בחיי העיר. הוא היה פעיל חברתי בגוף שהקימו תושבי צפת ושנקרא "הלשכה האזרחית". חברי הגוף התנדבו בתחומים שונים - חינוך, רווחה, חזות העיר, בריאות ועוד.
כמי שהפך חלק ממשפחת ברש"ד ותושב העיר העתיקה, הוא גם למד את מורשת העיר והכיר היטב את עברה. נוכח מצבו הקשה של הרובע העתיק, הוקם בשנות השישים ועד שמטרתו היתה לשקם את העיר העתיקה ואלי צביאלי מונה לעמוד בראש הוועד.
אשתו, איילה, היתה מוכרת גם היא בעיר בשל פעילויות ההתנדבות המרובות שלה. יותר מכל היתה מזוהה עם תרומתה לקליטת עליה וסיוע למשפחות נזקקות. בבית משפחת צביאלי היו מאוחסנות תמיד חבילות מזון ובגדים למי שידם לא משגת. אחרי שיצאו לגמלאות התמסרו עוד יותר לפעילויות ההתנדבות שלהם. "למזלי הגדול פגשתי את שותפתי לחיים ומצאנו דרכים לחזק אחד את השני בכל המובנים. אין גבול לקרבה", אמר. לפני 27 שנים הלכה איילה לעולמה.
לפני 12 שנים עלה אלי לכותרות שלא ברצונו; אחרי שהשכיר בביתו חדרים לשלושה סטודנטים ערבים, ניתלו בעיר מודעות שיטנה נגדו והוא ספג איומים על חייו ואזהרות כי ביתו יוצת. הדבר התרחש בימים שבהם חתמו עשרות רבני ערים על פסק הלכה שקרא לא להשכיר דירות לגויים. "כל עוד לא מעמידים לדין את מי שיזם את הצעד הזה, אותם אנשים ימשיכו לשכשך במים עכורים", אמר אז בכאב ולא נכנע לאיומים נגדו. "לצערנו זה קיים ולי יצא להיות שחקן במחזה העצוב הזה. אני מאמין ומקווה שעוד רבים ינהגו כמוני. אני לא במיעוט, פשוט נוהגים לשמוע יותר את הרעשנים", אמר אז. באותם ימים קשים גם אמר בהומור ש"קליינטים שלי מהעבר התקשרו ותמכו בי ואמרו כי ישמרו עלי, אם אצטרך שמירה".
הרהורים על טבע האדם תמיד התקיימו בו ולמרות שבמלחמה ראה את הביטויים הקשים ביותר של הרוע, הוא בחר לראות את הטוב שיש בבני אדם, ואמר כי כאן, בישראל, כאילו נולד מחדש. "אני לא שוכח מה שעברתי, אבל בניתי את עצמי", אמר. עוד אמר כי "ברצונו של האדם יש כוחות להמשיך להתקיים, גם בעזרת ההשלמה עם דברים קיימים, גם אם הם קשים. אני רואה את החיים כפי שהם נתונים", הסביר. עבורו, אחותו שאיבדה מול עיניה את בנה בן השנתיים היתה "דוגמה ליכולת האדם לשקם את רוחו".
השבוע, בתום ימי השבעה על מותו של אלי, נעל בנו עמי את דלת הבית. לראשונה אחרי 142 שנים אין בבית משפחת ברש"ד אף דייר.