אין נושא חוקתי ראוי יותר לדיון מאשר שאלת גבולות הביקורת השיפוטית על בית המשפט העליון בפרט, והאיזונים בין הרשויות השונות בכלל. היה על כולנו להתייחס לנושא הזה ביראה, לולא פוליטיקאים וארגוני ימין היו חושפים בפנינו פעם אחר פעם את ערוותם.
הם מספרים לנו כבר שנים שהם מתכננים מהפכה בבג"ץ, שכן לבית המשפט העליון אסור לעסוק בסוגיות מדיניות ופוליטיות, וממש בזמן שהם ממלמלים את הטקסטים האלה, ממש תוך כדי, הם פעם אחר פעם רצים לבקש מבג"ץ סעדים - בסוגיות מדיניות ופוליטיות. הם יתקפו את בג"ץ במילים הכי בוטות שהם רק יכולים אם הפסיקה לא תהיה לטובתם, ויתייחסו כברורה מאליה אל פסיקה שתהיה בעדם.
רק בשנה האחרונה הם רצו לבג"ץ כמה פעמים בעניין ועדות הכנסת למשל. רק באחרונה הם רצו לבג"ץ עם עתירתם המוצדקת לביטול בחירת השופט מני מזוז כיו"ר הוועדה המייעצת לענייני בכירים, ועכשיו ממש הם עושים את זה בעניין ההסכם הימי עם לבנון.
כך התבטא בימים האחרונים איתמר בן גביר, מנהיג "עוצמה יהודית" כשהודיע שיעתור לבג"ץ כנגד אישור ההסכם בין ישראל ללבנון בתקופת בחירות. "מעבר לעובדה כי מדובר בהסכם כניעה מביש", הודיע בן גביר, "מדובר בהסכם בלתי חוקי... נגיש עתירה דחופה לבית המשפט העליון בדרישה כי יעצור את ההסכם הבלתי חוקי באופן מידי". "בלתי חוקי"? ח"כ בן גביר מבקש מבית המשפט העליון "כי יעצור" את הרשות המבצעת? עזבו את בן גביר. להגנתו ייאמר שהרטוריקה שלו היא לא אקטיביזם כן או לא, אלא בג"ץ שמאלני כן או לא, אבל אחד העותרים הנוספים בעניין ההסכם הימי הוא "פורום קהלת", שידוע בהובלת אג'נדה שמרנית, בין השאר כנגד האקטיביזם של בית המשפט העליון. אז הוא רץ ועותר נגד המעשה המדיני של הריבון?
שלא תהיה טעות, אני כמובן חושב שהעתירות של קהלת, ארגון "לביא" וגם של בן גביר הן לגיטימיות ביותר מהסיבה הפשוטה: אם אזרחים במדינת ישראל סבורים שהממשלה עוברת על חוק שכנסת ישראל חוקקה, למי בדיוק עליהם לפנות? אם לא לבית המשפט אז למי? העתירה הזאת לגיטימית בהחלט, ממש כמו כל העתירות נגד הקמת מאחזים בחסות המדינה על קרקע פרטית, ממש כמו נגד הקמת גדר מטעם המדינה על קניין פרטי, וכנגד פגיעה בזכויות בסיסיות של בני אדם (בין אם תקראו להם מסתננים ובין אם תקראו להם מבקשי מקלט) הנוגדת חוק יסוד שהכנסת בעצמה חוקקה.
העניין הוא שפוליטיקאים וגופי ימין סובלים כבר שנים מצביעות קשה ובוהקת בכל הקשור ליחסם אל בית המשפט העליון. יש לכך אין ספור דוגמאות משלל הז'אנרים, חלקם חשובים יותר וחלקם פחות. אחת הדוגמאות הבולטות לכך היא סיפורו של חיים רמון. רמון, שבאופן מוזר התראיין באחרונה כמביט מהצד על תופעת ה"אתרוגים" הפוליטיים, היה הפוליטיקאי המאותרג ביותר על ידי תקשורת המיינסטרים בשנים 2006-2007, אבל זה פחות ענייננו כרגע.
החלוקה הפוליטית-משפטית היתה אז שונה לחלוטין מזאת שאנחנו מכירים היום. מפלגת השלטון היתה "קדימה", שרמון היה חבר בה, והיא היתה עוינת מאוד את בית המשפט העליון והפרקליטות. כיוון שקדימה השתלטה על האג'נדה הזאת, הליכוד פחות התעניין בה. להיפך, נתניהו נתפש אז כאיש שלטון החוק, והעיתון "ישראל היום" שהוקם כדי להחזיר אותו לשלטון, צרב על גיליונותיו עיקרון שהעיתון מתחייב לו: "להגן על שלטון החוק".
מבחינת הימין הישראלי רמון היה פוליטיקאי יריב. החיבוק הגדול יבוא רק שנים אחר כך כשייצא להגנת נתניהו מול רשויות החוק. לכן, לאחר שרמון הורשע במעשה מגונה, ריצה את עונשו, וביקש לחזור לממשלה כמשנה לראש הממשלה, התייצבו מולו כמה ארגוני ימין, בהם "הפורום המשפטי למען ארץ ישראל", שגם הגיש בעניין עתירה לבג"ץ. עתירה? בעניין שכזה? הרי המילה הגסה ביותר באידיאולוגיה האנטי-אקטיביסטית היא "סבירות" - כלי שבית המשפט העליון משתמש בו, בין השאר, כדי לפסול מינויים. כלי שהביא לאחת הפסיקות השנויות ביותר במחלוקת - "הלכת דרעי-פנחסי". אז עם הכלי הסופר אקטיביסטי הזה לרוץ לבג"ץ? לטעון שמינויו של אדם לשר בממשלה אחרי שריצה את עונשו "אינו סביר"?
אחד הטקסטים המעניינים בתולדות בג"ץ על שאלת התערבותו במעשים מדיניים ופוליטיים, הוא הטקסט הבא: "העובדה ששאלות משפטיות מתעוררות אגב החלטה פוליטית כזו או אחרת, אינה יכולה לשמש סיבה להימנע מהכרעה בהן. לו נגרוס אחרת, כי אז נימצא מצהירים כי הזירה הפוליטית הינה בבחינת 'שטח הפקר' חוקתי. ואולם, שיטתנו המשפטית אינה מכירה בריק נורמטיבי מסוג זה... 'פוליטיקה' אף היא אינה מילת קסם השוללת ביקורת שיפוטית. עניינים רבים המובאים בפני בית משפט זה כרוכים בעניינים שבפוליטיקה, ואלו, מטבעם, שנויים במחלוקת ציבורית. אף על פי כן, ברי כי אין בטעם זה, בבדידותו, כדי להביא לכך שבית משפט זה ימשוך ידיו מהכרעה".
לא פעם אני מקריא את הטקסט הזה לפוליטיקאים ומשפטנים המכנים עצמם "שמרנים", ושואל אותם מי לדעתם חתום על הטקסט הזה. התשובה האינסטינקטיבית של רובם מכוונת כמובן לדמון הגדול, אהרן ברק. הפתעתם רבה כשהם מגלים שהמילים הללו נכתבו על ידי השופט הימני ביותר בתולדות בית המשפט העליון הישראלי, השופט אדמונד לוי, במסגרת דעת מיעוט שלו בפסק דין ההתנתקות. להגנתו של לוי ייאמר מיד כי הוא אף פעם לא התיימר להיות "שמרן" משפטי. להיפך. מי שהדהימו היו אלו שהגיבו לפסק הדין. יו"ר סיעת המפד"ל בכנסת אז, ח"כ אפי איתם, אמר למשל: "החלטת בג"ץ היא קריסת המעוז האחרון של המשטר הדמוקרטי בישראל". בראיון טלוויזיוני אמר איתם שבג"ץ הוכיח כמה הוא חלש ורופס. חלש ורופס? אז בעצם הימין רוצה אותו חזק ושרירי?
נחזור רגע לבן גביר. את השימוש בבג"ץ למד ממורו ורבו הרוחני (שבן גביר לא זכה להכירו, אך הצהיר כי הוא רוצה להמשיך את דרכו), הרב הגזען מאיר כהנא. כהנא פנה במהלך הקריירה שלו כמה פעמים לבג"ץ, וקיבל את מבוקשו. כך, לדוגמה, כשרשות השידור החרימה ראיונות איתו, בג"ץ קבע, ובצדק, שהחלטה הגורפת של רשות השידור אינה חוקית. בית המשפט העליון הוא זה שאיפשר לכהנא לרוץ ב-1984 לכנסת, לאחר שוועדת הבחירות המרכזית פסלה אותו. מי שהפסיק את החגיגה של הגזען בכנסת היתה כנסת ישראל שחוקקה את החוק נגד הסתה לגזענות. באמצעות החוק הזה פסלה ועדת הבחירות את ריצתו של כהנא לבחירות ב-1988. כשהגיע העניין לבית המשפט העליון, כהנא כבר היה כל כך רגיל לסעד שהוא מקבל ממנו, שהצהיר לפני הדיון בביטחון כי הוא שם מבטחו בבית המשפט העליון ובשופטיו שלא יתנו יד לפסילתו. הפעם הביטחון שלו היה מופרז.
אחת העתירות המעניינות שהגיעו מארגוני ימין היתה כנגד עסקת שחרור גלעד שליט - עתירה נגד מעשה שלטוני של ממשלת נתניהו. מול ההסכם עמדו כמה ארגוני ימין, אחד מהם יוצג על ידי פרופ' גידי ספיר. הדיסוננס זעק לשמיים. ספיר הרי ידוע במאמריו האקדמיים הנוקבים נגד האקטיביזם של בית המשפט העליון (לימים הוא יהיה אחד המועמדים של איילת שקד לבית המשפט העליון).
האם יש התערבות דרמטית יותר במעשה מדיני, מאשר התערבות בעסקת שבויים-אסירים? ואכן, במהלך הדיון נשיאת בית המשפט העליון אז, דורית בייניש, השמיעה תהייה מול ספיר: "אני מופתעת מהדברים שאתה משמיע פה לאור מה שקראתי במאמריך". אין כאן טענה אישית נגד ספיר, שבוודאי רחוק מאד מפופוליזם פוליטי, אבל הסיפור הזה, כמו האחרים, ממחיש בלבול גדול שאפיין במשך כל השנים את הטיעון השמרני בשיח על גבולותיו של בית המשפט העליון. כשלא רוצים את התערבותו, מי הוא שיתערב, כשצריכים את התערבותו - רצים לפנות אליו.
אצל חברי הכנסת מהליכוד לא מדובר בבלבול, אלא בשיטה צינית ששיאה היה השבוע. בעוד ששמונה שופטים מבית המשפט העליון לא היססו להפוך החלטה של עמית בכיר שלהם, של הנשיא הבא שלהם, פוליטיקאים מהימין המשיכו להתבוסס בשקרים והצביעות של עצמם. מפלגות הימין לא רק שהחליטו לא לבקש את פסילת בל"ד, הן אפילו לא השתתפו בהצבעה על פסילתה. היו לכך שתי סיבות: האחת, ריצת בל"ד, שצפויה לא לעבור את אחוז החסימה, תבזבז קולות לגוש השני. שנית, פסילת בל"ד תדרבן את הרחוב הערבי האדיש לצאת לקלפיות.
בדפי המסרים חברי הליכוד ביקשו להסתיר את הסיבות הללו בשקרים בוטים. כך, למשל, כתב בלי בושה ח"כ שלמה קרעי, לאחר שניתנה ההחלטה הצפויה של בג"ץ לדחות את העתירה כנגד ריצת בל"ד לכנסת: "שוב תומכי הטרור, מהמסוכנים שהיו כאן, ייכנסו לכנסת ישראל בחסות בית המשפט העליון של מדינת ישראל. לפחות לא השתתפנו בהצגת הצביעות השנתית של הפיכת ועדת הבחירות המרכזית והחוק לבדיחה של שופטי בג"ץ". זה היה יכול להישמע טוב, לולא ח"כ מיקי זוהר, למשל, הודה במפורש בראיון כי ההחלטה של הליכוד בעניין בל"ד היתה טקטית מהסיבות שמניתי לעיל.
וזה בדיוק העניין: המתקפות נגד בית המשפט העליון כבר מזמן לא נובעות מאידיאולוגיה בדבר הפרדת רשויות, אלא הן אמצעי פוליטי שתפקידו ללבות מלחמה תרבותית-שבטית, מלחמה שבשנים האחרונות תפסה תאוצה בין השאר בזכות הצלחתה המדאיגה של "התיאוריה" השקרית והתועלתנית שנתניהו אימץ בשתי ידיו ודאג שהיא תופץ ככל שרק אפשר - תיאוריית "ישראל הראשונה נגד ישראל השניה".
התיאוריה הזאת היא הדבר הרחוק ביותר מהעניין האקדמי המשמים הזה של אקטיביזם מול שמרנות, אלא קמפיין מוקפד לביסוס תוויות שבטיות - ביבי הוא מלך ישראל השניה, והשופטים האלה מבית המשפט העליון, לא משנה אם יחליטו בעדנו או נגדנו, הם מנהיגי השבט הלבן, השמאלני, המנוכר, האנטי-דתי. הקמפיין הזה חשוב מאוד לנתניהו, לצורך שימור מעמדו כמנהיג הבלתי מעורער של המחנה שלו.
הרפורמות במערכת המשפט לא באמת מעניינות אותו (אלא אם הן יסייעו לו במשפטו, ועל כך דיברנו ונדבר הרבה), אלא רק הקמפיין השבטי. לצורך הקמפיין ההרסני הזה נתניהו הרגיל את שלוחיו שכל שקר כשר.
ברוך קרא הוא פרשן המשפט בחדשות 13