פברואר 2012. הימים הם ימי חורף קשים. בחוץ קר, גשום וסוער. השפעת שלטה בכול, וכדרכה הפילה חללים. מרפאות קופות החולים היו עמוסות, וחדרי המיון כמעט קרסו. ואצלי החום הגבוה סירב לרדת, תקף אותי מדי ערב בחמת זעם, שייט בבטחה באזור הארבעים מעלות, התיש וסחרר. שני כדורי אקמול הצליחו להוריד אותו במשך הלילה תוך הזעה קשה.
הסדינים הרטובים ספגו את העדות האילמת לאותות המצוקה של גופי. גם כשהצלחתי להוריד את החום, הוא לא ירד לחלוטין אלא הסתפק בטמפרטורה שאפשרה לי לחזור לכאורה לשגרה. אבל עם לילה, כפי שנאמר, "היא שבה לבית אביה". החום שב וטיפס לגבהים חדשים, כאבי הראש תכפו, התיאבון הלך חלף לו וניצנים לא נראו בארץ.
ההנחיה של הרופאים היתה לשכב במיטה, לשתות תה בלימון, לקחת אקמול ולהמתין בסבלנות עד יעבור זעם. שקעתי ברחמים עצמיים. נזכרתי במחקרים פסיכולוגיים שלפיהם חום גבוה עלול לגרום לירידה דרסטית במצב הרוח, ובהמשך המדרון החלקלק אף לדיכאון. באותן שעות לא היה קשה לאבחן את הדיכאון שהחל להשתלט עלי.
התה, הלימון והאקמול לא עזרו. החום המשיך לשטות בי, ואני בתגובה החלטתי להעמיד אותו במקום ולהסביר לו את גבולות הגִזרה. למרות החולשה חזרתי לשדר בכל בוקר ברדיו ובכל שבוע בטלוויזיה. השגרה תנצח, חשבתי לתומי, ואביס את החום שנהפך אצלי לאורח נוטה ללון.
"ניסים, אתה נראה לא טוב, אתה נראה חיוור ומותש", אמר לי אהוד ברק בחדר האיפור לפני תחילת השידור של תוכניתי "משעל חם". סיפרתי לו שכבר כמה ימים יש לי חום עיקש, ואני מרגיש נורא. ברק, בהומור הציני הידוע שלו, ענה, "עכשיו לא יהיה לי נעים להילחם בך כמו שאני רגיל מראיונות קודמים. עוד יגידו שניצחתי מראיין חולה".
את הריאיון צלחתי אך בקושי. ביציאה מן האולפן לקח ברק הצדה את איימי בת זוגי. "תשמרי עליו", ביקש ממנה. "משהו קורה לו, זה לא ניסים שאני מכיר. אני חושב שאולי כדאי לקחת אותו למיון". ניבא ולא ידע מה ניבא, אך בל נקדים את המאוחר.
חזרתי הביתה, ושוב הריטואל של הימים האחרונים שכיבה במיטה, אקמול, תה, מרק חם אבל דבר לא עזר. החום המשיך לטלטל ולאותת. לא ידעתי לקרוא את הכתובת שהתנוססה על הקיר באותיות קידוש לבנה. מרוב ייאוש חיפשתי חומר על האויב החדש שלי. באינטרנט מצאתי מידע על כך שחום גוף של ארבעים מעלות עלול לפגוע בתפקודי הגוף וכן בתאי המוח. החלבונים בגוף עוברים שינוי במבנה המרחבי שלהם, והדבר עלול להיות קטלני. הבנתי שמולי ניצב אויב קשוח, וכדי להתמודד איתו אני זקוק לסיוע ארטילרי.
השתכנעתי ללכת למפגש עם רופאת המשפחה. ד"ר כריסטין הלפרין עלתה לישראל מגרמניה לפני שנים אחדות ונחשבת רופאה מעולה. היא קיבלה אותי כהרגלה בחביבות. קיוויתי שהיא תרגיע, תעודד ואולי תיתן איזה כדור קסם שיוריד במכה אחת את החום.
אבל היא, אחרי עיון בבדיקות הראשוניות, הסירה את משקפיה, מחקה את החיוך התמידי שעל פניה ובמבט חמור פקדה: "ניסים, מכאן אתה הולך ישר למיון". כשהבחינה בספק שהתפשט על פני הוסיפה, "אני רצינית, ושלא תעלה בדעתך לחזור הביתה. הבדיקות בעייתיות, יש ירידה חדה בהמוגלובין, וזה בהחלט מדליק לי נורה אדומה".
בלב כבד, בתחושת חוסר אונים ובחשש הולך וגובר, קיבלתי את רוע הגזירה ונסעתי עם איימי למיון בבית החולים שיבא בתל השומר. הנסיעה היתה עטופה בשתיקה. רק בכניסה למתחם בית החולים סיננתי, "בואי נגמור עם זה מהר, שעה עד שעתיים ונחזור הביתה. אני לא אוהב בתי חולים". איימי אפילו לא טרחה להשיב לי.
עדיין לא ידעתי שבעוד רגע אצא למסע הקשה של חיי, מסע גורלי שיטלטל אותי מן הקצה אל הקצה. חדר המיון היה עמוס כיאה לימי החורף הזועפים. נכנסנו לחדר ההמתנה. מסביב רעש והמולה. חולים עם בני משפחותיהם ממתינים בתורים שהלכו והתארכו. הצפיפות בלתי נסבלת. מאחת הפינות עולים קולות של כאב וקריאה דחופה לרופא.
על הקירות תלויים מסכי פלזמה, ועליהם משודרים ללא הרף מספרים של המטופלים הנקראים לבדיקות. אבל הצוות הרפואי מתקשה לעמוד בקצב ובעומס. כולם עובדים שעות מוטרפות ובתקנים חסרים. העומס והמתח הרב ניכרים על פניהם. אחיות, מתמחים ורופאים רצים מחולה לחולה ומקריאה דחופה אחת לקריאת חירום אחרת. הכול, כמו בכתבות ובסרטים, עמוס ודרמטי. ואני בתווך.
חיפשתי פינה להסתתר בה. לא רציתי להיות שייך, להשתלב. לא רציתי להידחק ולא להיבדק. אולי החום יֵרד מאליו, קיוויתי, והם ישלחו אותי הביתה. מה לי ולחדר מיון? מה לי ולהמולה הזאת? זו לא הסביבה הטבעית שלי. החלטתי לא לנצל את החברות עם מנכ"ל בית החולים דאז, פרופ' זאב רוטשטיין, לקיצור ההליכים. עדיף להמשיך להסתתר בפינה כדי לשמור על אופציית הבריחה.
בארבע אחר הצהריים הגיע תורי. עכשיו נגמרו התירוצים. מנהל חדר המיון זיהה אותי במקום המסתור שלי והופתע לגלות שעדיין לא פניתי אליו. הוא הכניס אותי לחדר צדדי והחל לתשאל אותי על תולדות החום, כולל פרקיו, פסוקיו, אותיותיו ונקודותיו. הוא גם עיין בהפניה של הרופאה ובתוצאות הבדיקות שצירפה.
"אז בוא נסכם מה אנחנו יודעים עד עכשיו", אמר. הוא היה רציני מאוד, ללא בדל של חיוך על פניו. "יש לך חום גבוה שעולה ויורד כבר עשרה ימים, ואתה מרגיש נורא. הבעיה המרכזית היא שאנחנו לא יודעים מהי הסיבה לחום. לכן נשלח אותך מיד לסדרת בדיקות כדי לאתר את המקור שלו". "שפעת", מיהרתי להתחכם.
הוא חייך בנימוס, אבל ניכר בו שלא אהב את ההתחכמות הזאת. "הבדיקות לא מראות את זה", מיהר להעמיד אותי במקום. "אולי יש משהו אחר. אנחנו חייבים לבדוק, חייבים לשלול. אתה צריך הרבה סבלנות".
והנה, אשר יגורתי בא לי. אם חשבתי שהביקור כאן יהיה קצר ויעיל, התברר שטעיתי. צריך להתרגל למציאות של חדר המיון: להיכנס למסלול התורים, להמתין לקריאת "המטופל הבא בתור", לקולות השבר ולזעקות הכאב מסביב. להפקיד את גורלך בידי הצוות הרפואי.
לפתע נזכרתי באריק שרון. הוא אהב להשתמש בדימוי של הקורלס, אותו משפך של גדרות שדרכו עוברות הכבשים, משפך שהולך ומתכווץ עד שרק כבשה אחת עוברת בו, ואז אפשר לערוף את ראשה. אמנם שרון נהג להשתמש בדימוי הזה בהקשרים פוליטיים, ובייחוד כדי לתאר את מצבו של יריבו ביבי נתניהו, אבל באותם רגעים בחדר המיון היתה התחושה שלי שאני בקורלס ואין מושיע.
תוצאות בדיקות הדם הראשונות היו תקינות. ניצלתי את הבשורה וניסיתי לשכנע את איימי לעזוב וללכת הביתה. "את רואה, אין לי כלום. לא מצאו כלום, סתם מתעללים בי. בואי נלך, אני מרגיש שהחום יורד". היא כמובן לא השתכנעה. כעבור כמה דקות מגיע מתמחה ומזמין אותי לסדרת בדיקות דם נוספות במטרה לאתר את מקור החום.
המתמחה, בחור החובש כיפה סרוגה, נמצא בסוף תקופת ההתמחות שלו. הוא אב לשני ילדים קטנים ומתגורר באחד היישובים בשומרון. הוא מספר לי תוך כדי הטיפול בי על התפקיד התובעני, הקשה והשוחק שהוא ממלא. "מזל שיש שבת", חייך, "אחרת לא הייתי מכיר את הילדים שלי. אבל אני אוהב את העבודה המטורפת הזאת, את הלחץ, את האדרנלין, את ההחלטות שצריך לקבל לאורך כל המשמרת. זו עבודה עם אתגר גדול".
תוצאות הבדיקות הגיעו עם רדת החשיכה. מנהל המיון החזיק בידיו את דפי הבדיקות. "הבשורה הטובה היא שהבדיקות יצאו בסדר גמור".
"אם ככה, אני כבר יכול ללכת הביתה?"
"לצערי לא. נצטרך לאשפז אותך. חייבים להמשיך בבדיקות עד שנגלה מה מקור החום, כך שאתה בפירוש לא יכול ללכת הביתה", פסק. לבשורה כזאת לא ציפיתי. זו בהחלט היתה מכה מפתיעה.
"אני לא מתאשפז, דוקטור", קבעתי חד משמעית. "לא מסוגל, אני לא נשאר בבית החולים". הרופא אמד את עוצמת ההתנגדות שלי וניסה לרכך אותה. "תבין, חייבים לעלות קומה בבדיקות כדי לאתר את מקור החום. את זה נתחיל מיד בבוקר, ולכן אני צריך אותך כאן".
"באיזו שעה מתחילים את הבדיקות?"
"שש וחצי".
"אז אגיע מחר בשש".
הוא חכך לרגע בדעתו, ואולי כדי לחסוך עוד ויכוחים נעתר.
יצאנו במהירות מבית החולים. העיקר לברוח. לצאת לעולם האחר, לעולם של הבריאים, של השפויים, להתכרבל מתחת לפוך במיטתי ולהזיע כהרגלי בעשרת הימים האחרונים. בחוץ היה לילה גשום, התנועה היתה כבדה והמחשבות טורדניות. תהיתי איך נהפכתי בתוך שעות לחולה שצריך "קומה שנייה" של בדיקות.
מה מסתיר החום בגוף שלי? מה יהיה אם העניינים יסתבכו וירצו לאשפז אותי? פתאום התגלעו סדקים בעולמי הסדור, בשגרה שלי. תפנית לא צפויה בעלילה שבה רב הנסתר על הגלוי. נזכרתי בפסוק "ואין נסתר מנגד עיניך", ותהיתי מה משמעות ההסתרה הזאת ואיזו הפתעה מצפה לי. חוסר הידיעה רק הגביר את אי הוודאות, ואיתה את חוסר האונים.
בלילה שב החום ועלה. במצב של נים לא נים חיכיתי בכיליון עיניים לעלות השחר. בשש בבוקר, כמובטח, חזרתי לבית החולים. בחדר המיון רגיעה יחסית. אני נקרא לסבב נוסף של בדיקות דם. התוצאות מגיעות במהירות, אבל גם הן לא מפענחות את תעלומת החום.
"אנחנו משחקים בחפש את המטמון", אני אומר למתמחה.
"נכון, אנחנו מחפשים את הסיבה לחום ונמצא אותה", הוא זורם איתי. "השלב הבא במשחק הוא בדיקת האולטרסאונד, שאמורה להבהיר יותר את תמונת המצב ולעזור לנו לאתר את מקור החום. אני מבטיח לך שתוכל לראות את התמונות בשידור חי, על המסך".
אני נכנס לחדר צר מידות ובו מכשיר האולטרסאונד. הבדיקה מתחילה. אני במצב של שכיבה. אני במשחק, מחפש את המטמון עם טכנאית הרנטגן. היא מעבירה את מכשיר הבדיקה על הבטן. במיומנות רבה היא מתעכבת על כל איבר ואיבר ומצלמת אותו בזוויות שונות. בחדר דממה מוחלטת. היא, אני והמחשבות.
אני עוקב אחר תנועותיה בדריכות, מנסה לאתר בפניה סימנים מסגירים. שום כלום. פניה חתומות. לפתע הדממה מופרת, והטכנאית עוצרת את המכשיר על אחד האיברים, מקפיאה את התמונה ומשמיעה קריאת "אויש" מהדהדת. קראה ולא יספה עוד. רק "אויש" אחד גדול, חד וצלול.
אני נדרך. מנסה להציץ למסך, אולי אוכל לפענח את משמעות ה"אויש" הזה. אבל לנגד עיני רק תמונת מסך שחורה, גדושה בכתמים משונים. ה"אויש" נותר לא מפוענח. ואז באה המכה האמיתית. "תמתין בבקשה", היא אומרת, "אני הולכת לקרוא לרופא".
אני לבדי בחדר הקטן המלחיץ, מבין שמשהו לא טוב מתרחש לנגד עיני. האם אני צופה בדרמה, או שמא אני הגיבור עצמו?
בעת ריאיון מתוח במיוחד בשידור חי בטלוויזיה, לעתים אני נוהג "לעזוב" בדמיוני את כיסא המראיין לשניות ולהתבונן מלמעלה, ממעוף הציפור, על המתרחש באולפן. הדבר עוזר לי לראות מזווית אובייקטיבית את פני הדברים בזירה ולהחליט החלטות: האם לשנות את קצב הריאיון? האם ללחוץ יותר על המרואיין? ואולי להרפות? זה עוזר לי מאוד בניהול הריאיון.
ברגעים הקשים של ההמתנה הדרוכה לרופא אני מנסה את התרגיל הזה, אבל גם ממעוף הציפור התמונה על המסך נראית שחורה ועגומה, וה"אויש" ממשיך להדהד בחדר. המתנה מורטת עצבים. כל דקה נדמית כמו נצח. הרופא והטכנאית מבוששים או חוששים לבוא. חוסר האונים והבדידות קשים מנשוא.
"אתה יודע רזי עולם ותעלומות סתרי כל חי, אתה חופש כל חדרי בטן, רואה כליות ולב", אני נזכר בפסוק מיום הכיפורים, "אין דבר נעלם ממך ואין נסתר מנגד עיניך". אז אולי תגיד לי מה אתה רואה? מה מסתתר בתוכי? ההמתנה מתחילה לייצר בראשי סרטים דמיוניים, ועדיין לא תיארתי לעצמי שהמציאות תהיה חזקה יותר מכל סרט שעלה בהקרנת בכורה בדמיוני.
השניים חוזרים ונכנסים לחדר. אני מחפש על פניהם אותות וסימנים, אבל פניהם אטומות. חתומות. שום רמז. הרופא מיישיר מבט לעבר המכשיר, מתבונן בריכוז רב, מניע את מכשיר הבדיקה הלוך וחזור, ובכל פעם נעצר כדי להביט באותה נקודה. זוהי נקודת ה"אויש", אני אומר לעצמי.
כשהוא מסיים את הבדיקה, הוא מסיר את הכפפות ופונה אלי, "ניסים, אני צריך לדבר איתך. תיכנס אלי בעוד כמה דקות לחדר, ואסביר לך את המצב".
אני שומע רחמים בקולו, ומשום מה במקום פחד נופל עלי מין שקט מוזר. כאילו רוח חדשה מפעמת בקרבי. רוח מטלטלת. רוח קדים חמה ויבשה עוטפת אותי. צמרמורת. ואני נזכר בנביא יחזקאל שמתאר את הטלטלה שעוברת עליו: "היתה עלי יד ה' ויוציאני ברוח ה' ויניחני בתוך הבקעה והיא מלאה עצמות".
והרוח לוקחת אותי הרחק מחדר הסי־טי של בית החולים, אך לא לבקעה בבבל, שם חי הנביא יחזקאל, אלא לשכונת בקעה בירושלים, למעברת תלפיות הסמוכה לה, בה עברו עלי ימי ילדותי הקשים.