"אל תחנות כל העולם: החרמון בידינו", כך נמסר ברשת הקשר של חטיבה 1, היא חטיבת גולני, בשעה 10:38 בבוקר יום שני, 22 באוקטובר 1973. לוחמי החטיבה הצליחו לכבוש את המוצב הישראלי על ההר, 16 ימים אחרי שנפל בידיהם של לוחמי הקומנדו הסורי. זה היה קרב קשה ועקוב מדם, שנערך שבועיים אחרי מבצע ראשון שנכשל ושעלה בחייהם של 25 מלוחמי גולני.
המוצב הישראלי בחרמון נכבש ביום הראשון של המלחמה. בסביבות השעה שלוש אחר הצהריים נחתו ליד המוצב ארבעה מסוקים סוריים שמהם יצאו לוחמי קומנדו. במוצב היו 54 חיילי וקציני צה"ל, אבל רק מעטים מהם היו לוחמים. על אף קרבות גבורה שנערכו בכניסה למוצב ובתוכו, הוא נכבש. זו הייתה מכה קשה לצה"ל; מדובר היה בבסיס מודיעין חשוב ביותר, ונפילת מוצב שנמצא בפסגת ההר הגבוה ביותר שבשליטת ישראל הייתה מכה מוראלית קשה, שהמחישה את עוצמת ההפתעה והחידלון של תחילת המלחמה.
ארכיון צה"ל במשרד הביטחון חושף היום (שני) את הקלטת רשת הקשר של מבצע "קינוח" לכיבוש החרמון. המבצע יצא לדרך בליל יום ראשון, 21 באוקטובר. חיילי חטיבת גולני, בפיקודו של אמיר דרורי, טיפסו אל ההר בשתי דרכים ובדרך אל המוצב נערכו קרבות קשים ביותר, שנמשכו יותר משבע שעות.
55 לוחמים נהרגו באותם קרבות. בסיומו של אותו התראיין בני מסס, לוחם בגדוד 51, למיכה לימור, כתב הטלוויזיה הישראלית. מסס השתתף בשני הקרבות שנערכו לכיבוש ההר ונשא עימו מקלע "מאג". על פי העדויות הוא לחם באומץ רב, תוך שהוא מעודד את חבריו.
כששאל אותו לימור מדוע הסתער קדימה, ענה לו מסס: "אמרו לנו שהחרמון הוא העיניים של המדינה". מאז הפך המשפט לאחד הזכרונות החזקים מהמלחמה של 1973 ולמושג שגור וכביטוי המסמל את חשיבותו של החרמון עבור רבים.
בהקלטה של רשת הקשר שמתפרסמת היום אפשר לשמוע את רב-סרן שמריהו ויניק, מפקד סיירת גולני,
מעדכן בשעה 4:18 בבוקר: "במבנים של הרכבל עבור".
קצין שמספרו ברשת הקשר הוא 20, שואל: "אתה מטהר הכול? עבור".
ויניק: "רות, אין פה שום דבר. אני מתחיל להתקדם לכיוון שלך".
20: "רות, זאת אומרת שהם עזבו אותו. הם ירו משם קודם, אתה תצטרך לתת חיפוי לכיוון מזרח שלך יהיה מצפון לציר, עבור. תטהר את רכבל עליון, תשאיר שם 20 איש כשתהיה מוכן לעבור אליי...".
כעבור 18 דקות מדווחים ממכשיר הקשר של ויניק כי הוא נפצע וכי "יש בעיות ביעד".
ב-4:39 אומר סגנו של המח"ט דרורי: "שים לב, יש לי הרבה נפגעים, תשלח לפה גם את 5ד וגם חמישה כלים שיוכלו לפנות את הנפגעים למטה ל-28, עבור. תשלח גם כמה גפרורים שיוכלו לסחוב אלונקות עבור".
מהאזנה לרשת הקשר ניתן להבין את הקושי הגדול נוכח המצאות כוחות גולני בעמדת נחיתות מול החיילים הסורים שמחופרים מעליהם. ב-5:15 נפצע המח"ט דרורי וכעבור זמן קצר גם יודק'ה פלד, מפקד גדוד 51 שהחליף אותו. את הפיקוד לוקח יואב גולן, קצין המבצעים של החטיבה.
עוד שעות ארוכות נמשכים הקרבות, עד שב-10:39 נשמע יואב גולן בקשר: "אנחנו למעלה, הדגלים שלנו מתנופפים ברוח. אני כרגע מבצע את הסריקות". במקביל, כוח צנחנים שהונחת ממסוקים, כבש את המוצב הסורי על החרמון. כשתיכנס הפסקת האש כעבור יומיים, החרמון יהיה בידי ישראל.
בין 55 הלוחמים שנהרגו היה גם מפקד הסיירת, ויניק, שקולו נשמע בהתחלה. גם ארבעה מלוחמיו בסיירת החטיבה בין ההרוגים, בהם הקשר שלו, גלעד ליטן, שניסה להציל את מפקדו ונפגע בעת ניסיונותיו. איתן פלונסקי, שלמרות האזהרות ניסה לחלץ את השניים נורה גם הוא ונהרג. איתן היה בנו הבכור של יורק פלונסקי, שלחם כנער במרד גטו ורשה. לליטן הוענק עיטור העוז, לויניק הוענק עיטור המופת ולפלונסקי הוענק צל"ש הרמטכ"ל.
אחרי המלחמה כתב אברהם ויניק, אביו של שמריהו ויניק:
"האומנם לא ישוב ילדנו
לביתו לבית ההורים
האומנם לא ישוב לשדות ? [...]
האומנם לא יגיד עוד 'אימא'
האומנם לא ירים עוד נכדי
על כף ידו הרחבה [...]
האומנם השנים עת הוא חי
הם חלום - חלום שהיה?".