ההודעה על ההסכמות בין הסתדרות המורים למשרד האוצר בנוגע להסכם קיבוצי חדש הייתה השעון שצלצל חצות עבור עובדי ההוראה. מרגע שהובטח כי שנת הלימודים תיפתח כסדרה, חזרה סינדרלה להיות לכלוכית, ומשבר החינוך שעמד במרכז תשומת הלב הציבורית והתקשורתית בחודשים האחרונים נדמה כאילו היה כלא היה. אולם בשטח נותרנו המורים עם הסכם שמותיר בעינן בעיות ישנות, ויוצר בעיות חדשות. אל הכיתות הצפופות, האלימות כלפי מורים שכבר הספיקה השנה להרים את ראשה, והסכם שכר בלתי מספק, שאינו מפצה את המורים על שלוש שנים ללא הסכם וספק אם יבלום את מגמת עזיבת המקצוע, מתווספות כעת פגיעה בביטחון התעסוקתי ויצירת פלגנות בתוך חדרי המורים.
כמורה, ראיתי במשך חודשים כיצד מתייחס משרד האוצר בזלזול והתנשאות כלפיי וכלפי חבריי וחברותיי למקצוע. מאחורי האמירות הריקות על הרצון לתגמל את המורים הצעירים, עמדו חודשים של גרירת רגליים במשא ומתן, הגעה לפגישות ללא הצעות או מסגרת תקציב ואמירות מבזות על אותם מורים - כמו זו של מנכ"ל המשרד, רם בלינקוב - שאמר כי המורים ילמדו גם עבור 6,900 שקלים לחודש.
אותו בלינקוב התלונן השבוע בריאיון ל"גלובס" על המפגינים באירוע "אוצר על הבר" בשוק הפשפשים ביפו בתחילת ספטמבר. התנהגות המפגינים הייתה לדבריו "אלימות שגורמת לך למחשבות על איפה אתה רוצה לחיות". אולם באירוע היח"צני הזה עבור נערי האוצר ומדיניותם, שקידומו החל בעיצומו של משבר המו"מ עם ארגוני המורים, משבר יוקר מחיה ודיור, וברקע מערכת רפואה ציבורית קורסת, היו אלו למעשה המפגינים שבאו למחות כנגד האלימות שמופעלת כלפיהם על ידי משרד האוצר.
האחראים על מדיניות האוצר בדרך כלל מנותקים מהאנשים שנפגעים ממנה, ויכולים לנהל אותה ממרחק ביטחון שממנו אין הם נאלצים להיחשף או להתעמת עם קורבנות המציאות הכלכלית אותה הם כופים. במקרה הזה - ולמרות הניסיונות של המארגנים למנוע מקבוצות המוחים להשמיע את קולם - אירועי "אוצר על הבר" אילצו את פקידי האוצר להתמודד עם ביקורת ציבורית ישירה שקראה נגד מדיניות צמצום ההוצאה הציבורית, ההפרטה, ותיעדוף ההון באוצר.
אני הייתי בין המפגינים באירוע. הדברים שהשמיע בו קובי בר נתן, הממונה על השכר באוצר, נתנו גושפנקה לתחושה שאת האוצר לא מעניין הציבור - את האוצר מעניין האוצר. בר נתן הצדיק את המדיניות המשברית של המשרד בתחום הסכמי השכר, את הסחטנות, הזלזול והבוז הניכר שהוא מפגין כלפי העובדים, ואת התנגדותו להעלאת שכר המינימום.
השמענו שם צעקה כנגד העובדה שהאוצר לוקח לעצמו סמכויות לא לו, וחותר תחת משרדי ממשלה כשהוא מנסה לקדם רפורמות בחינוך על דעת עצמו, בניגוד מוצהר לעמדת משרד החינוך. צעקנו כנגד טענותיו השקריות על הדאגה למורים הצעירים, כאשר בפועל חלק מהצעדים אותם דרש האוצר במו"מ, כמו הארכת התקופה עד קבלת הקביעות, פגעו ישירות בהם. ככלל, ניסיונות האוצר לאורך המו"מ כולו ליצור פילוג בקרב עובדי ההוראה, ולהשתמש בשיטות הפרד ומשול תוך התעלמות מהנזק שעלול להיגרם מכך ללכידות ולשיתוף הפעולה הנחוץ בין צוותי הוראה, הוא דוגמה מובהקת לחוסר ההבנה וחוסר העניין שמפגין משרד האוצר כלפי המורים, החינוך, והציבור בכלל.
הפגיעה בלכידות ושיתוף הפעולה בין צוותי ההוראה היו היעד המרכזי אותו ביקש משרד האוצר להסתיר מאחורי הסיסמאות על "תגמול מצטיינים". הכנסת חוזים אישיים למערכת החינוך לא נועדה לתגמל או לעודד מצוינות. היא נועדה להחליש עוד יותר את כוח העמידה של המורים, וליצור מערכת חינוך ציבורית מוחלשת ופגיעה. כזו שתהיה יעד קל להפרטה.
המדיניות הדורסנית של האוצר היא לא רק רעה ומפלגת, אלא ישנה ובלתי עדכנית. בעולם כבר הבינו שעל מנת לשפר את מצב החינוך וגם של החברה והכלכלה בכלל, יש לחזק את שווי השכר של כלל הציבור, ולצמצם את הפערים העצומים בין הפריפריה למרכז, ולהבטיח כי מערכות חיוניות כרפואה, חינוך ורווחה יינתנו לכולם בשוויון.
במקום להציג תקציב חברתי כשיש יותר הכנסות ממסים, במשרד האוצר של ליברמן ממשיכים לייבש את השירותים הציבוריים. במקום לקדם רפורמות למען הציבור העובד, במשרד האוצר שולחים אותנו להרוויח כסף בהייטק או לשתוק. במקום לענות על דרישות מינימליות לתנאי עבודה הוגנים, נערי האוצר משקיעים בפילוג התארגנות עובדי הוראה. המדיניות הזאת היא מדיניות בלתי אפשרית עבור מרבית הציבור בישראל, ולכן יצאתי עם חברים מחד"ש להוציא את הדיון הזה לרחוב. האוצר הזה יקר לנו.
אדם אלי הוא מורה בחינוך העל-יסודי ופעיל חד"ש מראשון לציון.