מבחוץ נראה היה שהמורים עסוקים באיום השביתה. למעשה, הם חושבים רחוק הרבה יותר

לכל מורה, הורה ותלמיד יש לפחות דבר אחד שהיה רוצה לשנות בחינוך בישראל. ברוב הפעמים זה יותר. ההיתקלות היומיומית עם המערכת, על בעיותיה השונות, מייצרת דעות נחרצות אצל המעורבים מכל הצדדים. בשבועות האחרונים, נראה שאיום השביתה האפיל על כל דאגה אחרת - כשאף אחד לא יודע אם בתי הספר בכלל ייפתחו ב-1 בספטמבר, קל לדחות את העיסוק במהות לסיום המריבות.

למרות זאת, בשיחות עם וואלה! עולה כי הם לא מוכנים לוותר על העלאת הנושאים הבוערים באמת.

תומר טוען שהמעמד וההכשרה של מחנכי כיתות אינם מספקים, יסמין מתוסכלת מתנאי ההעסקה שלה, מתן מודאג מקצב ההתקדמות של מערכת החינוך ללמידה חדשנית וסוניה מוחה על היחס לתלמידים חלשים, אך אחרי 65 שנה במקצוע מבינה שהשינוי קשור גם בהערכת המדינה למורים. אלה הנושאים שמטרידים ארבעה מורים יותר מכל.

צריך לשפר את היחסים בין המורים לתלמידים ובין המורים להורים. לתת יותר יחס, לא למהר להרים את הקול. אני רואה את זה בעיקר אצל תלמידים שלומדים שלוש יחידות. הם הולכים לבית ספר כי צריך - אבל בדרך כלל הם פחות רוצים ללמוד וצריך לדאוג להם יותר. אין מספיק יחס לתלמידים החלשים יותר, אלה שלא הולך להם בקלות. הדגש צריך להיות עליהם. שיהיה בכל כיתה נציג במועצת התלמידים שיודע מה קורה ודואג לחברים שלו. קשה לבוא בטענות למורים. לייצר את המוח של תלמיד צעיר וליצור בן אדם עם אופי - זאת העבודה הכי קשה שיש. מורה אף פעם לא חופשי, לא בבית ספר ולא בבית, הוא לא מפסיק לחשוב על התלמידים. אומרים שבהייטק העובדים משקיעים, אבל המורים מבזבזים את הבריאות שלהם על התפקיד. חסרים מורים בבית ספר והמשכורת משפיעה על זה. המדינה שלנו לא כל כך מתייחסת בלב פתוח למורים. מורה צעיר לא מרוויח מספיק בייחס להתייקרויות. אני בעד להעלות להם את המשכורת. הם המייצרים הכי חשובים לעם שלנו ולעתיד שלו. מה יותר חשוב מזה?

אני בת 87. עליתי בגיל 55 מקייב. הייתי שם מורה מפורסמת, אבל ידעתי שאני בן אדם סוג ב'. צריך להעריך את המדינה שלנו. היא אמנם קטנה, אבל איזה עם. ואם אנחנו לא מפתחים את המוח שלו מה אנחנו שווים? אנחנו מוקפים אויבים, צריך להשתמש במה שיש לנו. אני רוצה ללמד עוד ועוד תלמידים, כל עוד יהיה לי כוח לדבר וללכת והמוח יעבוד. אני אומרת את זה מכל הלב. אני רוצה לפנות לכל המורים שבפנסיה - תיקחו תלמיד אחד בבית ספר ותעזרו לו. יש צבא של מורים שכבר לא עובדים. מה חסר לכם? תבואו לעזור לנוער שלנו. אני רוצה לבקש עוד דבר אחד: תמיד יש סוף לחיים. אני פונה לאלוהים ומבקשת שכשאמות, זה יהיה בדרך לבית ספר.

הגעתי ללימוד הוראה מתוך המקום של ליצור שינוי, כדי להביא משהו אחר. העיפו אותי בכיתה י' מבית הספר וסיימתי ללא תעודת בגרות. הייתי צריך להשלים הכול אחרי הצבא כדי להתקבל ללימודי הוראה. זה מחבר אותי לקושי הנוכחי שלי עם מערכת החינוך. כסטודנט, לא קיבלתי כלים של מה זה להיות מחנך. התמקצעתי בהיסטוריה ולשון, לימדו אותי הרבה על השפה העברית וההיסטוריה של עם ישראל, אבל מעט מאוד על חינוך כיתה. לא נוגעים בזה. כמעט שלא מסבירים על ימי הורים ושיחות איתם, איך להתנהל בחדר מורים, איך לעמוד מול 30 תלמידים, במקרה הטוב, ולנהל כיתה. מלמדים אותנו איזה חומר להעביר, לא איך לעבוד. צריך להיות קורס מובנה חובה לכל מורה שבו ילמדו איך להתנהל מול הורים, על גישור ויחסי אנוש. כל מורה הוא קודם כל מחנך ואיש חינוך.

הדימוי של מחנך השתנה בעשורים האחרונים. בעבר זה היה מקצוע חשוב, הכבוד שרחשו לו היה אדיר. היום אנשים רוצים לברוח מהתפקיד הזה. אין לנו את הכלים ואנחנו צריכים לרכוש אותם בעצמנו דרך השתלמויות חיצוניות, לא משתלם לקחת את התפקיד הזה. מחנך שנכנס לכיתה בלי הכלים הנכונים לא מצליח לנהל אותה, מרגיש שאינו עושה את תפקידו ולבסוף עוזב את המקצוע. זה אחד מכל ארבעה. גם התלמידים נפגעים: הם לא מקבלים תיווך נכון, וההורים שלהם מתנהגים באלימות וחוסר כבוד כלפי המורים. אם ייתנו לחינוך את המקום עוד בלימודים במכללות ובאוניברסיטאות זה יבוא לידי ביטוי בחשיבות של מחנך - גם מול הורים, גם מול תלמידים וגם כספית.

צורת הלימוד במערכת החינוך לא מתקדמת בקצב מספק. לתהליכי העומק שקורים לוקח המון זמן להגיע לשטח. דווקא הקורונה העירה את הדוב מהשינה העמוקה שהוא היה בה. אנחנו נמצאים בעידן פוסט מודרני, הכול משתנה מהר, וגם המערכת מנסה, זה מורגש. אבל אין משהו קוהרנטי ורציף. אין לי משהו נגד שר כזה או אחר, אבל כל שר שנכנס מנסה לייצר תכנית אחרת והמערכת מתקשה לעכל אותה. קשה לייצר עוגן, קשה לנו המורים להבין מה רוצים מאיתנו. גם אצלנו יש בעיה, חלק מהמורים מתקשים לייצר את השינוי הזה. זה לא בהכרח קשור לגיל, אלא לתפיסה. יש מורים שקשה להם לנהל למידה אחרת ממה שהתרגלו אליה.

קיימת תפיסה שרואה את המורה כמקור הידע והכוח, שצריך לשפוך את הידע על התלמידים, כמו משאית שמעבירה חול ממקום אחד ושופכת אותו במקום אחר. זה נכון שלמורה יש ידע, אבל זה לא הסיפור, הידע הוא רק פלטפורמה. צריך לקחת צעד קדימה למיומנויות, חשיבה מסדר גבוה, כישורי חיים. מורה צריך לייצר למידה שבה התלמיד מרגיש רלוונטי. מרחב למידה יכול להתנהל אחרת ממה שהתרגלנו, לדוגמה מורה שנותן הסבר קצר של רבע שעה ואחריו שולח את התלמיד לראות סרטון. מרחב שמציע "מזון" לתלמידים. צריך גם להתאים את צורת הלמידה לתלמידים שונים. לחלקם יותר נוחה הלמידה המסורתית, ולאחרים, שלא מצליחים לשבת בכיתה רצוף יותר משמונה דקות כשהמורה מסביר - נוחה למידה התנסותית. אם מערכת החינוך תמשיך להתנהל בצורה המסורתית, בתי ספר כבר לא יהיו רלוונטיים. התלמידים יצביעו ברגליים. הם מחפשים דמויות שיהיו משמעותיות עבורם. אם לא נהיה כאלה, הם יסתפקו בגוגל.

אני רוצה לדבר על התנאים של המורים. יש עומס שעות והרבה מאמץ ואין תמורה כספית הולמת. זה גורם להרגשה רעה. צריכים לאפשר לנו יותר גמישות בשעות. הילדים בבית ספר שלי לומדים עד השעה 14:00 אבל המורים חייבים להישאר עד 15:30-15:00. רוצים שנבדוק בזמן הזה עבודות, אבל אפשר לעשות את זה גם בבית. גם ככה אנחנו לוקחים את העבודה הביתה. נהיינו כמו עובדים עם כרטיס. גם אם אין לי עבודה אני צריכה להישאר לשבת, ובשביל מה, בשביל לשתות קפה או תה?

אחרי הקורונה הרבה מורים התחילו לעשות עבודה כפולה בלי לקבל יותר כסף. התלמידים בקשיים נפשיים, הייתה הרבה נשירה בגלל הלימודים מרחוק. עשינו טלפונים וביקורי בית כדי להחזיר אותם. עכשיו צריך להשלים את הפערים. אנחנו נשחקים ולא מקבלים תנאים טובים יותר. הקרבה אליהם משפרת את ההישגים ואת התחושה הנפשית שלהם.