מאז שהתחילה השנה, כל אחר צהריים אני הולך ואוסף את הבת הקטנה שלי מהמעון שבו נקלטה באהבה ובמסירות אין קץ. כמו כל הורה, אני חושב, אני הולך לשם בחרדת קודש ואסירות תודה להן - המטפלות, הסייעות וכל נשות צוות המעון, על שהן מעניקות לילדה שלי תשומת לב, מאכילות אותה ומשחקות איתה, מכינות אותה לשלב הראשונים בחייה הקטנים והיקרים כל כך.
אבל אתמול כשהלכתי לשם, וגם היום בעצם, התגנבה אליי תחושה חדשה: בושה. הבטן שלי מתהפכת מאז שנחשפתי לתיעוד של ההורים היהודים במעון נעמת בחולון, שחסמו את הכניסה לסייעות ערביות ומנעו מהן לעבוד, להתפרנס - ולעזור לילדים שלהם. אני מסתכל בסרטונים ולא מזהה את החברה שהפכנו להיות. איך זה יכול להיות? איך זה יכול להיות שיהודים חוסמים את הכניסה לעובדות ערביות ללא שום הצדקה? למה? באיזו זכות? לזה הפכנו להיות?
שמעתי את הערוצים מדווחים על טענות ומחאה. זאת לא מחאה ואלה לא טענות, אלא מפגן של שנאה וגזענות, בצורתן הנלוזה והמכוערת ביותר. ההורים מכחישים, כי הם יודעים שזה לא בסדר. ראיתי את הריאיונות בערוצי הטלוויזיה. בלי בושה הם אומרים למצלמות שזו לא גזענות, אבל ברור שזאת כן. גזענות והיתממות מהסוג המחליא ביותר.
הם טוענים שזה בכלל מפני שהן לא יודעות עברית, רק שהן כן יודעות. רכזת האזור העידה שהיא ראיינה אותן בעברית. הם טוענים שזה לא מפני שהן ערביות, רק שבתיעודים רואים אותם קוראים להן "אין גן פה. יש בירושלים ובעזה", וצועקים: "לא לחזור לפה, אין לאיפה לחזור". הם רוצים לראות תעודות פתאום, לברר הכשרות, אבל כששואלים אותם הם מודים: "מזרח ירושלים זה מפחיד". אז כנראה שבכל זאת זה לא רק מפני שיש מישהו חדש.
הגננות כבר לא יחזרו לעבודה במעון מחשש לביטחונן. גם התינוקייה תיסגר. זה המחיר ההיקפי של גזענות: כולם מפסידים ממנה בסוף; העובדות - שגם כך מרוויחות בישראל שכר זעום ביחס לכמה שהעבודה שלהן חשובה; ההורים - שיישארו בלי פתרונות; ובעיקר בעיקר הילדים. חשבו על ההפסד של הילדים: בקטן - אי היציבות של המסגרת החדשה; בגדול - ההפסד של היכרות עם בני אדם טובים שבאו לתת כל מה שהם יכולים בשבילם, ובפשטות של עוד יד מלטפת, כשגם כך יש מחסור אדיר בידיים עובדות בחינוך לגיל הרך.
הדרה - כביכול בשם הילדים
הסצינה הזאת לא נותנת לי מנוח. כלומר - הסילוק. הצורה שבה אנשים באים ואומרים בתקיפות: אתם לא משלנו, אתכם אנחנו לא רוצים כאן. ההדרה הזאת, כביכול בשם הילדים אבל למעשה בשם חרדות ההורים, מותירה לנו עולם הומוגני, סגור ומפוחד, שבנוי מחברות שמדחיקות ודוחות כל מי שנראה אחרת. לא נצליח לעולם לבנות ככה עתיד אחר, עם סיכוי לחיים משותפים.
מעל הכול, אני פשוט מתבייש. כיהודי, כישראלי וכהורה. איזה מין חינוך אנחנו נותנים לילדים שלנו בהתנהגות כזאת? איזו מין דוגמה אנחנו נותנים להם, כשהורים מגרשים דווקא את מי שאמור לשמור עליהם ולחבק אותם במשך רוב שעות היום? ואיזה מין עתיד אנחנו מקווים להשאיר להם בחולון, בירושלים או בכל מקום אחר? עתיד שבו מסלקים נשים ערביות מהעבודה פשוט מפני שהן ערביות, הוא עתיד שאני לא רוצה בשביל הבת שלי.
צריך להימתח כאן קו אדום. ומול האנשים האלה, שמפגינים ומגרשים והקול שלהם נשמע כל כך חזק - אסור לנו לשתוק ולעמוד מנגד. חובה על כולנו לומר בקול ברור: אנחנו לא יכולים לקבל התנהגות כזאת. רק את החושך צריך לגרש.