זה יישמע כמו קלישאה, אבל אני באמת יכול לכתוב אלפי מילים על כמה שהעולם השתנה בתאריך הזה, בדיוק היום לפני 21 שנה. והוא השתנה. והאמת, כשאני נזכר במטוס שנכנס בבניין השני, אני מתקשה להאמין שיש בכלל מזור לעולם הזה. במילים הכי פשוטות, האיזון בין השנאה לאהבה בעולם השתבש באותו יום. העולם פחד, העולם נסגר, והאנושות התמכרה לחיים בצל השנאה.
הייתי שם כשזה קרה, בניו יורק, פחות משבוע אחרי הפיגועים. הגעתי לצומת הרחובות ליברטי וברודווי, הכי קרוב שאפשר לגראונד זירו. לבשתי ג'קט פליז כחול של הניו יורק ריינג'רס. כמה אהבתי אותו. נעים למגע, קל ומחמם (אבל לא יותר מדי). היה שם ריח של מנגל באוויר. ארומה של בשר צלוי. ריח של יום העצמאות בפארק הירקון. זה היה ריח של בשר אדם חרוך. לקח לי זמן להבין את זה.
היה קשה לראות מבעד לענן האבק של ההריסות, אבל את השלד המכופף של מגדלי התאומים המיתולוגיים היה קשה לפספס. זה היה לא פחות מצמית מאשר לראות גוויה רקובה. מסביבי עמדו הרבה אנשים, מעט סקרנים כמוני, בעוד הרוב היו אנשים עם עיניים אדומות שחיכו שם במשך ימים למין סוג של נס. כאילו מבין ההריסות יקום אחד מהנעדרים וייקפץ אליהם בשמחה. הם החזיקו בידיים תמונות של היקרים שלהם. ניסו לאחוז בתקווה כלשהי. אף אחד לא יצא מההריסות.
התכונה ברחוב הזכירה את "המתים המהלכים". אנשים הסתובבו ברחוב והביטו אחד בשני במבט בוחן. מחפשים נעדרים. מחפשים רמזים לחיים נורמליים. האורות המרצדים של טיימס סקוור לא פרסמו משקאות ממותקים וסרטים, אלא שידרו מסרי פיוס ואהבה. "Together We Stand" לצד "We Shall Overcome". ברחוב מכרו טישרטים כמזכרת. קניתי חולצה לבנה עם הדפס של מגדלי התאומים ומתחת הכיתוב השואתי "Never Forget". מתישהו באיזה מעבר דירה זרקתי אותה לפח ועכשיו זה קצת מבאס אותי.
למרות האווירה שהרגישה כמו אחרי תבוסה מלחמתית, העיר הייתה פתוחה לחלוטין. החנויות היו פתוחות. העסקים כרגיל. אמריקה. הלכתי לאכול בפיצרייה האהובה עליי. הייתי הלקוח היחיד. המוכר הכין לי פיצה אישית, הגיש לי אותה, ואז התיישב באחד השולחנות לידי והתחיל להתייפח מבכי.
המון אנשים נשברו ובכו ברחוב. היה שם הרבה עצב אבל גם הייתה המון אהבה. לא קלישאה, באמת אפשר היה לראות את הסולידריות והאכפתיות בעיניים. זו הפעם היחידה בחיים שראיתי בני אדם מתנהגים ככה. ועוד בניו יורק. בשיחות עם המקומיים לא שמעתי קריאות לנקמה, אלא רצון להזדהות. רצון לטוב. גודנס. את השנאה של המקומיים לנשיא המושמץ הם החליפו בריספקט לתפקיד. מילים כמו "מלחמה בטרור" נשמעו טוב, כי זו מלחמה באיזה קונספט מופשט. מלחמה בפחד. כמו מלחמה בסרטן או מלחמה בתאונות הדרכים. כולם יכולים להזדהות עם "מלחמה בטרור", אף אחד לא חשב שהמשמעות היא הרג של מאות אלפי אפגנים ועיראקים, לצד אלפי חיילים אמריקנים שהקריבו את חייהם על "מלחמת קונספט" בלי שום אסטרטגיה.
חגגתי שם יום הולדת. עד כמה שהיה ראוי לחגוג בתקופה הזאת במקום הזה. הזמנתי עוגת גבינה שהייתה אמורה להיות הכי טובה בעולם. המלצרית הדליקה לי נר ושרה לי שיר. אמרתי לה שאולי זה פחות מתאים והיא אמרה את המנטרה האמריקנית המנצחת: "אם לא נחגוג את החיים שלך, זה אומר שהטרוריסטים ניצחו". היא נראתה כמו כל מלצרית ניו יורקית בכל סרט שראיתי אי פעם, אז החלטתי להקשיב לה, למרות שאף פעם לא חשבתי שיום הולדת זה תאריך כל כך חשוב. מחוץ למסעדה הקימו אנדרטה זמנית לזכר השוטרים והכבאים שמתו בפיגועים. בתוך המסעדה כיביתי את הנרות על העוגה. כשיצאתי החוצה ראיתי את האנדרטה, שהתמלאה במאות נרות זיכרון מאולתרים. עוגת הגבינה הכאיבה לי בבטן.
למחרת הלכתי לטאוור רקורדס בסוהו, מרחק של קילומטר בערך מהגראונד זירו. זה היה הספוט האהוב עליי בעיר. גן עדן לחובבי דיסקים. קניתי שם אלבום של אלביס קוסטלו. רציתי עוד מלא דיסקים אבל משהו באווירה לא התאים. בוב דילן, בן פולדס וג'יי זי הוציאו יצירות מופת ב-11 בספטמבר עצמו, אבל לא הייתה בחנות התלהבות של שבוע מוזיקלי גדול מן הסתם.
ביציאה ראיתי כוחות כיבוי שיצאו מהגראונד זירו, מלאים באבק ועייפות. היה להם כלב שירות, לברדור עייף שהלשון שלו השתרבבה מפיו כמעט על הרצפה. הוא הסתכל עליי, וביקשתי רשות ללטף אותו. לוחם האש הסכים ובזמן שהכלב התחכך בהנאה בכף ידי שהתמלאה באבק, הכבאי הוסיף: "הוא אוהב אותך! הסאנאופביצ'ז לעולם לא יזכו לטעום אהבה כזאת". הנהנתי, למרות שידעתי שהרטריוור המתוק היה שמח באותה מידה לקבל ליטוף מכל אחד אחר בעולם. יכול להיות שעד היום האמריקנים מאמינים שיש אנשים בעולם שהם יכולים למנוע מהם אהבה. שלא מגיע להם. איזו תודעה עצובה.
הריח של המוות לא יצא מהפליז האהוב עליי. כלומר, הריח עצמו ירד בכביסה אבל כשניסיתי ללבוש אותו אותה צחנת BBQ אנושית עלתה באפי. לא לבשתי אותו שוב.