זה שנים רבות העיר לוד זועקת לשמיים. רצח, פשע וסמים הם חיי השגרה בעיר. מצב שנוצר בשל תהליך מתמשך, שיטתי ועמוק של הדרה, הדחקה ו"כליאה" בתוך גיטאות, הרצח הכפול של מנאר ובתה ח'דרה הווארי, אמש בלוד, ככזה הוא בדיוק משקף את הכפילות בה חיה החברה הערבית הפלסטינית בעיר לוד, את מורכבותה ואת המלכוד בו היא שרויה. למעשה זה עוד רצח שחושף גם את אוזלת יד החברה עצמה וחוסר האונים שלה בסיפוק הגנה על חיי נערות ונשים אבל גם חושף את אוזלת היד וחוסר האונים של המדינה ומוסדותיה, קרי המשטרה, בהגנה על נערות ונשים שנשקפת סכנה גבוהה וממשית לחייהן.
הרבה מילות גינוי וזעם, ובצדק, נאמרו על כך שהחברה הערבית מקבעת תפיסות ומחשבות גבריות ופטריארכליות המנציחות את השליטה הגברית, בעיקר השליטה על גוף האישה, בחירותיה וחייה וכי היא לא עושה די כדי למגר את תופעת האלימות ורצח נשים, אך יחד עם זאת המדינה לא הצליחה לסייע לחברה עצמה כדי להתעשת ולהשתחרר מתפיסות מקבעות אלה, נהפוך הוא, היא חיזקה והעמיקה את חוסר השוויון המגדרי ואת המשילות הגברית הפטריארכלית ברגע שכיתרה את השכונות הערביות בלוד תוך גיטאות ומאחורי חומות גבוהות. "כליאה" זו אל מעבר לחומות והעלמת עין מהאירועים המתרחשים בתוך שכונות אלה, לא פוטרת את המדינה ומוסדותיה מהאחריות על חיי נערות ונשים.
יחס מדיר זה גורם להימנעותן של הרבה נערות ונשים משיתוף בבעיות שלהן, מהגעה לשירותי הרווחה, מבקשת סיוע וממתן אמון במוסדות המדינה. הכליאה הנפשית החברתית בתוך החברה הערבית עצמה והכליאה הפיזית אל מעבר לחומות שנבנו ע"י המדינה, יצרה בקרב הנערות והנשים בעיר לוד חוויות טראומטיות, חוויות של פחד, ניכור ואף סלידה מהשירותים החברתיים הקיימים המסמלים, בעיניהן, את מקור הדיכוי שלהן גם כערביות וגם כנשים.
את קשר השתיקה הזה הקיים בין החברה עצמה לבין המדינה שמעלימה עין מהנשק המסתובב חופשי בחברה הערבית ומקלה בעונשם של הפושעים והרוצחים, צריך לשבור. ייחודיותה של תופעת רצח נשים ערביות, טמונה בעובדה שהיא מורכבת משתי חוליות המהוות רצח זה; פוליטית וחברתית, פוליטית בהיותן חלק מקבוצת שוליים ומיעוט וחברתית בהיותן חלק מחברה פטריארכלית מסורתית שעוברת שינויים, ברגע שמפרקים את החולייה הראשונה השנייה תשתחרר מעצמה.
לנוכח ההתפתחות הדרמטית ברמת האלימות והפשיעה בחברה הערבית, והגעתנו ל"דרך ללא חזרה", מוטלת עלינו כולנו ללא יוצא מן הכלל, חובה אתית ומוסרית ואחריות קיומית לא לשתוק ולבודד את השתיקה הרועמת השוררת את החברה שלנו כבר עשרות שנים, עלינו כולנו לקחת את עצמנו בידיים, לעזור אחד לשנייה, לסייע איפה שאנו יכולים/ות לסייע, לקרוא סימני אזהרה של אלימות ואיומים בסביבה הקרובה שלנו, כי כולנו ביחד נוכל למנוע את הרצח הבא!
הכותבת היא אקטיביסטית ומנהלת עמותת אד'אר: הפורום המקצועי למאבק בפשעי נשים.