השאלה מה אני זוכרת לגבי רצח הספורטאים במינכן היא לא רלוונטית, כי מרגע שחזרתי אחרי הטרגדיה, לא הפסקתי לעסוק בנושא ולא עצרתי, מה שגם שלקחתי על עצמי להיות הנציגה, הפה של אלה שנרצחו. אחד מהם היה המאמן שלי עמיצור שפירא שאמר לי "אני איתך, יחד אנחנו מגיעים לאולימפיאדה", ואז אני חוזרת לבד חיה.
אחרי האולימפיאדה רבים מהמשתתפים התכנסו בבתיהם, כל אחד שקע במה ובאיך שהוא חווה את הכאב הזה. אני הייתי בין המשתתפות הצעירות, רק בתחילת הקריירה שלי. החלטתי להמשיך הלאה ובזה שהתחלתי לצאת לתחרויות הרגשתי שאני מחייה אותם מחדש כי כל התקשורת עטה עליי ורצו לשמוע מה היה.
לא הפסקתי לרגע אחד להנציח את הנרצחים, לדבר על הנושא, וכשרואים אותי בארץ אין אדם שלא מדבר איתי על איך הוא חווה את האירועים ההם, איך הוא הרגיש. זה זיכרון מתמשך. יש הרבה רגעים שזכורים לי. הזיכרון הטוב הוא שהגעתי למה שהוא אולי החלום של כל ספורטאי, אחרי שש שנות אימון. ניצחתי ספורטאים, אלופים. בעולם לא ידעו איך לאכול אותי. זו הייתה קפיצת דרך כבירה שפתאום נקטעה, ואז זה ירד מסדר היום מבחינת החשיבות, בגלל הטרגדיה.
האולימפיאדה המשיכה כרגיל. הייתי בחצי גמר בדיוק. אפילו לא התעניינתי מה הייתה התוצאה שלי, אם יכולתי להגיע לגמר - הכול התגמד סביב החיים עצמם. היום הייתי בהקרנה של סרט על אותם אירועים. ראיתי את עצמי שם, בת 19 וחצי. ראיתי את הריצות וראיתי את האבל אחרי הרצח. זה זרק אותי אחורה. ממש בכיתי.
משמעות הטקס היא שאפשר לחוש בשינוי שחל לא אצלנו, אלא אצל הגרמנים. חשבנו בהתחלה שהם מנסים לטשטש, להחביא, הם הסתירו מסמכים והיו לא נחמדים. לא רצו לקבל אותנו. אם לקחו אותי, למשל, לאצטדיון להצטלם, במקום שאליו הגעתי לא פתחו את השערים. אבל הזמנים השתנו, ממשלות התחלפו. בראש גרמניה עמדה שנים ארוכות אנגלה מרקל, ואחריה אולף שולץ. בראש הוועד האולימפי עומד כעת תומס באך. מרגישים אצלם אהדה כלפי ישראל, שמתבטאת בטקס המסמל שינוי. בעבר פעלו כדי להסתיר, אבל מה שניסו להסתיר התגלה בסופו של דבר.
בישראל אנחנו מקיימים טקס כל שנה. אנחנו לא זקוקים לטקס של הגרמנים, אבל העובדה שהם רואים חשיבות בעריכתו היא משמעותית.
כשראיתי היום את האירועים בסרט, הם נראו לי אחרת. נכון שאני מדברת עליהם ומזכירה ולא שוכחת, אבל כשראיתי את עצמי בצעירותי, וכמה עצובים היינו, ועד האנשים היו המומים, הרגשות פרצו. אני מניחה שגם כשאהיה שם, עם המשפחות, עם האנשים שהצליחו לשרוד, עם נציגי הוועד האולימפי, זה יתפרץ מחדש. כל הרגשות.