יום הדין של נביא השקר וההכחשה

שנה וחודשיים הוא הצליח להימנע מהתמונה המרשיעה הזו. אף אחד לא יזכה לצלם אותו מגיע לקבל תדרוך אצל ראש ממשלה שאיננו הוא עצמו. לא, הוא לא ייתן לאף אחד את התענוג לצפות בתמונה כזו, כשהוא מסב כתלמיד נזוף להרצאה מפיו של כלומניק כנפתלי בנט או ריקא כיאיר לפיד. אפילו כשנשיא ארה"ב הגיע לביקור, הוא סירב לקבל עדכון ביטחוני בטרם נפגש עם מנהיג המעצמה החזקה בתבל. הוא יכול היה לתרום למאמץ השכנוע בנושא הגרעין האיראני, לו היה לפחות מתעדכן. אז תתעדכנו אתם: איום הגרעין האיראני מתגמד מול הכבוד שלו.

אבל אז פרץ מבצע "עלות השחר" ולא הייתה עוד ברירה. הוא ישב כבר פעמיים מול ראש הממשלה יאיר לפיד, בצד הלא נכון של השולחן. הוא נאלץ לשמוע קצין בדרגת אלוף בצה"ל, על מדים (!), קורא ללפיד "ראש הממשלה" אין ספור פעמים. הוא ניסה לייצר רושם שהוא לא בא להתעדכן, אלא לעדכן, וזה אפילו הצליח בקרב קהל חסידיו. אבל לא את קהל חסידיו הוא מנסה לרמות, אלא את האזרחים האחרים. אלה שלא נשבו בקסמי השווא שלו.

חודשים ארוכים הוא הצליח להימנע מצילום משותף עם מנסור עבאס, למרות הפגישות הרבות ושיחות הטלפון האינסופיות שניהל איתו. זה היה רומן חשאי, זהה לרומנים שניהל בזמנו עם אבו מאזן ויאסר ערפאת. העיקר לא להשאיר עקבות. כמו חילזון. אחר כך, אפשר יהיה להכחיש הכל. החסידים יאמינו.
נסו לחפש תמונה משותפת שלו עם איתמר בן גביר. תסרקו את מרחבי האינטרנט, הדארקנט, המאמאנט. גם כאן, אין. הוא הזמין אותו לקיסריה (לא, לא לבית שלו, חלילה) והצליח לחבר אותו עם בצלאל סמוטריץ', אבל צילום אין. האירוע לא מתועד. היה כלא היה. מה יקרה אם הוא יקים ממשלה בה יכהן בן גביר? נגיע לגשר, נעבור אותו. אני מניח שבן גביר ימצא את עצמו בקצה הרחוק של השולחן, מעבר למוטת הפריים המשותף. מאחורי העציץ. ואם זה לא יקרה? אז בעוד חודשיים או שנתיים ישבו הביביסטים באולפנים ויכחישו גם את זה, כפי שהם מכחישים את עבאס א' (מנסור), עבאס ב' (מחמוד) וכל השאר. ביבי? עם בן גביר? מה?? מה פתאום??? מה לו ולבן-גביר? תוכיחו. הרי אין אפילו תמונה משותפת!

כששבר את רגלו לפני כמה שנים, הקפיד לא להצטלם עם הגבס. שלא תהיה בנמצא תמונה שלו מדדה על קביים. גם לא למראית עין. לא יעלה על הדעת שזה ש"אלוהים נגע בו" ייתפס כברווז צולע. גם כשהוא צולע.

לאורך השנים, הוא שומר מרחק מכל פעילות שיכולה לשמש נגדו בעתיד. הוא עושה, אבל לא משאיר עקבות. הוא מאציל את האחריות לאחרים. הוא שומר לעצמו "מרחב הכחשה". ולכן, חלק לא מבוטל מפעילותו לא מתועדת. מזכירי מודיעין ששירתו אצלו מספרים שכראש ממשלה, לרוב הוא לא היה חותם בצידי דוחות המודיעין המסווגים ביותר. ראשי ממשלה צריכים לחתום. שהמזכיר הצבאי יידע שראו את החומר. חתימה לצד דיווח מהסוג הזה היא עדות מרשיעה. למה שוועדת חקירה עתידית כלשהי תוכל להוכיח שכן, הוא ידע, אבל התעלם או לא פעל או לא הבחין? למה שאפשר יהיה להוכיח שהזהירו אותו מחיסולו של חאלד משעל על אדמת ירדן? או פתיחתה של מנהרת הכותל בעיתוי בו נפתחה? או היציאה האסונית מהסכם הגרעין, ללא תוכנית גיבוי ואלטרנטיבה?

הוא ניהל שני מו"מים אמיתיים על רמת הגולן. פעם אחת באמצעות רון לאודר, פעם שנייה באמצעות תיווך אמריקאי. מבחינתו, להד"מ. זה לא הוא, זה הם. הוא ניהל שלושה מו"מים אינטנסיביים להקמת מדינה פלסטינית. פעם אחת בלונדון, באמצעות עו"ד יצחק מלכו, פעם שנייה בעצמו, מול ג'ון קרי ומרטין אינדיק, פעם שלישית מול ערפאת, לו מסר את חברון ואיתו חתם על הסכם להעברת 13% משטחי יו"ש לרשות הפלסטינית. עכשיו הוא מגדף מי שמקיים עם אותה רשות פלסטינית יחסי עבודה ביטחוניים חיוניים.

הוא נהג לאשר למאיר דגן מבצעים מסוכנים של המוסד (את הרוב, לא אישר) בניד ראש. "אדוני ראש הממשלה, לא שמעתי", היה דגן אומר לו, "אתה מאשר או לא מאשר?". נתניהו השתדל לאשר בשקט. בלי קול. בכל זאת, זה מוקלט. אם המבצע ייכשל, חסידיו כבר יפילו את זה על מישהו. על בג"ץ, על השופטים, על היועצים המשפטיים, על אלה שלא משכו בדש מעילו. על פי הנוהל.

הוא הצליח לטרפד, בערמומיות אינסופית, ועדת חקירה לצוק איתן (אחרי שהתברר גודל מחדל המנהרות). הוא הצליח לטרפד, בנכלוליות נדירה, ועדת חקירה לאסון האזרחי השני בעוצמתו בהיסטוריה, השריפה בכרמל. הוא כמעט הצליח למנוע ועדת חקירה לאסון האזרחי הגדול ביותר בהיסטוריה, אסון מירון. במשמרת שלו, הוועדה לא קמה. למה שתקום? בסך הכל 45 הרוגים חפים מפשע. מי אנחנו שנדרוש לחקור את זה? הרי החרדים שנספו שם הם התומכים שלו. הקהל השבוי שלו. אף אחד לא ילמד אותו לדאוג להם. הוא דואג להם מצוין. עובדה, הטבלה אינה משקרת: הם אומנם לא נחלצים מהעוני אבל כן כרוכים אחריו כפרפרים סביב מדורה. אז אין שום צורך בוועדת חקירה. זה קשקוש.

הוא הצליח לדחות, לעכב ולמנוע ועדת חקירה לפרשת הצוללות, שמוגדרת על ידי עשרות בכירי מערכת הביטחון כפרשת השחיתות החמורה בתולדותינו. למרבה המזל, הוועדה קמה אחרי שהוא הוחלף. והוא הצליח, כמובן, למנוע בדיקה כלשהי של התנהלות המדינה בנושא הקורונה ומערכת הבריאות.

הוא הראשון שדורש הקמת ועדות חקירה כשהוא באופוזיציה, אבל האחרון שייתן יד להקמת ועדת חקירה כשהוא בשלטון. הוא ראש הממשלה היחיד שמעולם לא הקים ועדת חקירה. גם כשזה זועק השמיימה, זה לא מטריד אותו. שיקימו ועדת חקירה בשמיים, לא אצלו.

השבוע זה נגמר. ועדת חקירה ממלכתית שהקימה הממשלה שהחליפה את שלטונו הרקוב, התייצבה השבוע ו"משכה בדש מעילו". כן, אדוני ראש הממשלה לשעבר. אתה היית אחראי. אתה היית צריך לבדוק. לדעת. לשאול. לטפל. לעקוב. לקבל החלטות. לקבל אחריות. להציל חיי אדם. בשביל זה היית שם. שני ראשי ועדת הפנים (ממפלגתך) פנו אליך. מבקר המדינה פרסם דו"ח ואתה הגבת. כל המדינה ידעה שאתר מירון הוא אנדרטה של ריקבון מתמשך שעלולה להתפרק בכל רגע. הכתובת הייתה על הקיר, אבל אתה התעלמת. היו לך דברים דחופים יותר על הראש. היית חייב לשמור על הבלוק החרדי שלך ולרצות את אריה דרעי, יעקב ליצמן ומשה גפני. אז לעזאזל תקנות הקורונה, לעזאזל הבטיחות, לעזאזל חיי אדם. משקלם של כל אלה כקליפת השום בהשוואה לצורך למלט את נפשך מאימת הדין. אז זהו, שיום הדין הגיע.

מכונת הרעל שלו מופנית עכשיו גם נגד הוועדה. יעקב ברדוגו נטפל לאלוף במילואים שלמה ינאי. "ב-2012 הוא נפגש עם יאיר לפיד!", זועק העסקן, הוא "שחקן פוליטי על מלא!".

כמה מילים על שלמה ינאי: בן לניצולי שואה (נולד בחולון). כשאמו חלתה, הועבר לבית יתומים המסונף לבית אבות המסונף לישיבת פוניבז'. בגיל 10 עבר להתגורר עם אחיו היחיד, שנפטר כששלמה היה בן 17.

כבן יחיד, סירבו הוריו ניצולי השואה לאשר לו להתגייס לחיל קרבי. כל מאמציו לעקוף אותם, עלו בתוהו. הוא טירטר את כל צמרת צה"ל, אבל נבלם. המקסימום שהצליח להיות, היה מדריך בקורס קציני שריון. אבל אז פרצה מלחמת יום הכיפורים וינאי מצא את עצמו בטנק, בחזית התעלה. בהתקפת הנגד הכושלת ב-8 באוקטובר הוא נפצע, אושפז אבל ברח מבית החולים בחזרה לחזית. אחר כך נלחם בקרב ההבקעה המוצלח הגדול של השריון הישראלי ב-14 באוקטובר, ואחר כך בחווה הסינית, ואחר כך צלח את התעלה. בקרב קשה ב-20 באוקטובר חטף הטנק שלו סאגר מצרי. הוא פקד על הצוות שלו לנטוש את הטנק הבוער. כל הצוות נספה. ינאי עצמו נפצע קשה מאוד מהאש שאחזה בטנק. 50% כוויות. אשפוז ממושך, וגם עיטור המופת.

זה לא הספיק לו. הוא נשאר בצה"ל ועשה את כל המסלול: מ"פ שריון, מג"ד, מח"ט, ביחידות הכי קרביות והכי קשות. היה ראש אג"ת ואלוף פיקוד דרום. יש לו תואר ראשון בהיסטוריה כללית (אוניברסיטת תל אביב), תואר מהאוניברסיטה לביטחון לאומי בוושינגטון ותואר שני מאוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון.

את המסלול האזרחי שלו אין צורך לתאר. הצלחה גורפת, כמעט בכל אשר פנה (כולל מנכ"ל טבע).
הכרתי את ינאי כשהיה ראש אג"ת. ישר כמו פלס. איש לא יודע מהן דעותיו הפוליטיות. כתבי ימין וחרדים שסיקרו באופן יומיומי את דיוני וועדת החקירה מספרים, כאיש אחד, שינאי היה מקצוען, בקיא, יסודי, קפדן, דקדקן ונהג בכל העדים בכבוד.

אבל ברדוגו טוען שהוא איש פוליטי על מלא! ברדוגו, כן? האיש שתכנן, סרג וביצע את העריקה המבישה של אורלי לוי-אבקסיס עם קולות מרצ והעבודה הישר לחיקו של נתניהו. ברדוגו, שהציע למשה סעדה את המקום השביעי בציונות הדתית. ברדוגו, שנכח בשבוע שעבר בפגישה הלא מצולמת בקיסריה, בה הטיח נתניהו את ראשיהם של בן גביר וסמוטריץ' זה בזה, על מנת להמשיך במסע הג'יהאד שלו נגד מדינת ישראל. כן, הברדוגו הזה, שנחשד באין ספור עבירות, הומלץ להעמדה לדין על ידי המשטרה ואת דוח מבקר המדינה על פעילותו לא כדאי לקרוא בלילה.

כששוגרו מכתבי האזהרה השבוע לנתניהו ולסנשו פנשו שלו, אמיר אוחנה, מיהרה "הליכוד" להגיב. התגובה נפתחה בשש מילים של השתתפות בצער המשפחות. מילים שלא נאמרו על ידי נתניהו עצמו לאחר עדותו המבישה מול הוועדה. כשיצא מהעדות, הפטיר כלאחר יד ש"כאב לי קצת הגב". מה עם הלב, מר נתניהו? כאב לב כלשהו, על מותם של 45 אזרחים חפים מפשע, שנפלו קורבן להזנחה פושעת, שחיתות וריקבון תחת הנהגתך?

בנוהל הרגיל, נתניהו מנסה למצוא אשמים "אמיתיים" למחדליו. כמו שהצמרת הביטחונית לא איפשרה לו לתקוף את איראן בעשור הקודם, כמו שבג"ץ אילץ אותו לפנות התנחלויות, כמו שהסמול הכריח אותו להקפיא את ההתיישבות, כמו שמחאת קיץ 2011 אילצה אותו לשחרר 1,100 מחבלים (מהם 400 רוצחים), כמו שהמלך חוסיין אכף עליו את שחרורו של אחמד יאסין, כמו שהאמריקאים הכריחו אותו להחזיר את חברון, כמו שהאליטות וגדעון סער לא איפשרו לו לבצע רפורמות במערכת המשפט, וכמו עוד אין ספור מחדלים ומעשים נוספים, תמיד יהיה מישהו שבגללו זה קרה. מישהו שאינו בנימין נתניהו.

אז מחדל מירון התרחש, תחזיקו חזק, בגלל בג"ץ. כן, כן. אני נשבע לכם שהגרסה הזו קונה לעצמה מאמינים בקרב הכת. למה? כי אחרי שהמדינה (שר האוצר לפיד) החליטה להלאים את האתר במירון, עתרו עמותת הדת השונות שאחזו בו לבג"ץ ובג"ץ "מרח" את הזמן ואסר על ההלאמה.

הבעיה היא, שזה פייק. תארו לעצמכם שבג"ץ היה זורק את העותרים מכל המדרגות או סתם דוחה את העתירה. איזה גיהינום היה נפתח עלינו מ"הדוקטור" המסית אבישי בן חיים ודומיו על בג"ץ האשכנזי, האליטיסט, החילוני, שונא הדת והמסורת, שאינו קשוב לרחשי הלב היהודי.

מה שקרה במציאות זה שבג"ץ איפשר לצדדים להתדיין ואישר פשרה שאליה הגיעו. בסופו של דבר, האחריות אינה של בג"ץ. האחריות היא של הרשות המבצעת. הרשות האחראית. הממשלה. היא זו שיכולה וצריכה הייתה לדאוג, לחוקק, להלאים, להפריט, לתקן, לשקם, להסדיר. אבל היא לא הייתה מעוניינת לעשות את זה, כדי לא להזיז את הגבינה המחוררת של תעשיית השחיתות שנבנתה שם, לתפארת העסקנים החרדים. עכשיו, בלי בושה, מנסה כת המהופנטים להפיל את האחריות על בג"ץ.

בצאתו מפגישת העדכון שקיבל השבוע אצל ראש הממשלה לפיד, אמר יו"ר האופוזיציה נתניהו שהוא "יצא מודאג". זה הזכיר לי משהו. הארכיון העלה כי ב-23 בפברואר 2006, זמן קצר אחרי שגרף 12 מנדטים בבחירות והובס על ידי אהוד אולמרט (29 מנדטים), זומן נתניהו לפגישת עדכון אצל אולמרט ונחשו מה הוא אמר בצאתו? נכון: "אני יוצא מודאג".

כשמישהו אחר מנהל את המדינה, נתניהו מודאג. כשהוא מנהל אותה, אנחנו צריכים להיות מודאגים. אגב, שנה וחצי אחרי שהוא "יצא מודאג" מאולמרט, השמיד אותו אולמרט כור גרעיני פלוטוגני שבשאר אסד בנה בחשאי במדבר הסורי. הוא עשה את זה בלי נאומים ובלי איומים. זמן קצר לאחר השמדת הכור, בעוד הצמרת המדינית-ביטחונית כולה מתעטפת בשתיקה כדי לאפשר לאסד "מרחב הכחשה" ולמנוע מלחמה, היה זה נתניהו שהבליח בערוץ הראשון ופטפט את עצמו לדעת, כשהוא הבכיר הישראלי הראשון שמאשר שהייתה פעולה צבאית בסוריה. במחשבה שנייה, אולי עדיף לא לעדכן אותו.

ערב כניסתו לעדכון אצל לפיד, צייץ נתניהו את זה: "מר לפיד, כנראה שכחת שבזמנו תקפת אותי ותמכת בהסכם הגרעין המסוכן הקודם, ואילו אנחנו הצלחנו להוציא את ארה"ב מההסכם הרע הזה. אסביר לך על כך מחר".

אני עוקב אחרי נתניהו מסוף שנות השמונים. כתבתי עליו שני ספרים. למדתי להעריך את סגולותיו (ויש כאלה למכביר) ולזהות את חולשותיו. אני עוד לא מצליח להבין איך האיש הזה מסוגל לשקר בעזות מצח כזו, בטבעיות כזו, בנונשלנטיות כזו. פעם, הוא היה מנסה להימנע משקרים מהסוג הזה. מה הטעם לשקר, אם מיד אחר כך אתה נתפס בשקר ומוקע בכיכר העיר?

הבעיה היא שאנחנו בעידן השקר, ונתניהו נביאו. כשהוא נתפס בשקר הוא לא מוקע בשום כיכר. להיפך, הוא נישא על כפיים. צדק גבי אשכנזי שאמר פעם ש"ביבי נושא את השקר בגאון". לפעמים נדמה לי שאם ייכשל בלשונו ויפלוט מתישהו דבר אמת, יסמיק נתניהו ויגמגם. כשהוא משקר וגם כשהוא נתפס בשקר, הוא גאה, וחסידיו קורנים מאושר.

כל ההקדמה הזו אמורה להעביר את עוצמת השקר הגס של נתניהו על כך שלפיד תמך בהסכם הגרעין ב-2015. מספיק להעיף מבט חטוף בגוגל כדי למצוא את כל הציטוטים של לפיד נגד ההסכם. הנה אחד מהם: "חשבנו שההסכם יהיה רע, הוא גרוע אפילו יותר. זה יום רע ליהודים, זה יום רע לישראל, זה יום שחור לעולם. החל מרגע זה אני מגויס לגמרי לעבודה מול הקונגרס כדי לנסות להסביר להם שהם צריכים להתנות את הסרת הסנקציות בכך שתהיה אפשרות לפיקוח אמיתי בכל מתקני הגרעין באיראן. מה שכתוב בהסכם הזה אינו פיקוח, זה צחוק מהעבודה".

תגובתו של לפיד להסכם הגרעין ב-2015 הייתה מדויקת ונכונה בהרבה מתגובתו של נתניהו. לפיד ידע שההסכם נסגר ונחתם. לפיד ידע שאין שום סיכוי להזיז את ברק אובמה מההסכם הזה. בנסיבות האלה, הוא ידע שעדיף לחלץ מהאמריקאים מקסימום פיצוי על ההסכם ולהכין את ישראל ואת צה"ל קדימה, במקום לנאום אחורה, להמיט אסון על היחסים הבילטרליים עם ארה"ב, לספוג נזק אדיר בסיוע הביטחוני (שיכול היה להיות נדיב בהרבה) וסנקציות נוספות שישראל משלמת עד היום. לפיד הפגין אחריות. נתניהו הפגין הפקרות. הוא נסע לקונגרס מאחורי גבו של הנשיא, נשא את הנאום ההוא (שלא שינה דבר) ואנחנו שילמנו את החשבון. מה שעניין אותו היה לנצח את יצחק הרצוג בבחירות (שנערכו שבועיים אחר כך). לא לבלום את הגרעין האיראני. כן, את הרצוג הוא ניצח. לא, את ההסכם הוא לא בלם.

השבוע הוא הפיץ סרטון עמוס שקרים על העניין האיראני. "לפיד וגנץ נרדמו בשמירה", אמר נתניהו, "ולא יצאו להיאבק כמו שאני יצאתי ב-2015". הוא שכח להזכיר שהמאבק שלו ב-2015 לא מנע את ההסכם, אלא להיפך. הוא גם מתעלם מהעובדה שיציאת ארה"ב מההסכם שלוש שנים אחר כך, שהתרחשה "בזכותו", המיטה עלינו אסון. הוא הוזהר בזמן אמת שכך יהיה, והתעלם. היום, כמעט כל בכירי זרועות הבטחון לדורותיהם משוכנעים שהפרישה הזו הייתה אסון. היא לא הרחיקה את איראן מהפצצה, אלא קירבה אותה מאוד. היא גם הפכה את נתניהו, באופן רשמי, ל"אבי פצצת הגרעין האיראנית". בניגוד למה שהוא אמר, לפיד ובני גנץ נאבקים בהסכם המתגבש, אבל עושים את זה בחוכמה ובאחריות. בלי לשרוף את המועדון ובלי לאבד את אמריקה, החיונית לביטחון ישראל יותר אפילו מנתניהו.

הייתי העיתונאי הישראלי הראשון שזכה לבקר אצל ג'ונתן פולארד בכלא. זה היה בתחילת הניינטיז, כשהייתי סופר מעריב בניו יורק. חשפתי את נישואיו החשאים לאסתר (זייץ) פולארד והפכתי לידיד קרוב שלה (בטורונטו) ושלו (בכלא באטנר, צפון קרוליינה). הנסיעה שלי לשם, במסווה של בן משפחה, שנים לפני שהותר לעיתונאים או פוליטיקאים לפגוש אותו, תהיה לנצח אחד האירועים המכוננים בקריירה שלי. גם הריאיון הנרחב שבא בעקבותיה, ריאיון בעקבותיו נשלח פולארד לצינוק (הוא ידע שזה יקרה).

במשך יותר משני עשורים נלחמתי לשחרורו. לא הצלחתי להבין את כל אלה מתוכנו שחשבו שאין צורך במלחמה הזו. שאפשר לזרוק אותו לכלבים. הרי ישראל הפלילה את מי שהעביר לה כמויות בלתי נתפסות של מודיעין יקר ערך, בלי למצמץ. האיש ישב בכלא האמריקאי 30 שנה. אגב, באמריקה זה באמת כלא. אין שם סידור שלפיו אתה יכול להזמין את הסוהרת החביבה עליך. אין שם שום דבר שדומה לקייטנת אסירי חמאס, שהושקה ופרחה תחת נתניהו. האמריקאים יודעים להעניש ואת פולארד הם לקחו כמקרה דגל של "נאמנות כפולה". הוא נבגד על ידי ישראל, הוא נבגד על ידי עסקת הטיעון שלא כובדה, הוא שילם מחיר מטורף על זה שעזר לנו.

השבוע, הוא חטף על הראש את "מכונת הרעל", במלוא תפארתה. חטאו הפעם לא היה ריגול, אלא עניין כבד וחמור בהרבה: הוא העז להגיד שהוא תומך באיילת שקד. לקח כמה עשיריות שנייה עד שעשרות, מאות ואלפי ביביסטים, בוטים, אוואטרים, חשבונות מזויפים וסתם גדפנים הסתערו על האיש והטיחו בו את המחרידות בקללות. אני מעריך שהמילה "בוגד", אותה שמע השבוע בכל הטיה אפשרית, צרבה אותו במיוחד.

האירוע הזה לא ייאמן. ההתנפלות החייתית על פולארד, אחרי 30 שנה בכלא האמריקאי, רק כי העז לתמוך במישהו שאינו נתניהו, היא ההדגמה המרהיבה ביותר לפולחן האישיות בתוכו מבוססת ישראל בשנים האחרונות. העובדה שיש כאן כל כך הרבה אנשים שמבחינתם לאף אורגניזם חי אין קיום מבלעדי הקיום הביביסטי, היא בלתי נתפסת. שתי צורות החיים האפשריות היחידות מבחינת הביביסטים היא להיות ביביסט, או להיות בוגד. ככה פשוט.

פולארד האומלל נאלץ לפרסם, כמה אלפי קללות אחר כך, הודעת ביטול. הוא לא ידע ששקד הציבה ברשימתה את יועז הנדל, הוא לא הבין שהיא בעצם נגד ביבי. משהו כזה. אל תתפתו: הוא ידע הכל והבין הכל. הוא ישב עם שקד ושמע ממנה כל מה שצריך לשמוע. אבל לא הייתה לו ברירה. הוא כבר סבל מספיק. הוא שילם את חובו לחברה באמריקה. לא נותר בו כוח לשלם גם כאן.

מרב מיכאלי מתעקשת. היא לא תתאחד עם מרצ. להיפך, היא בודקת עכשיו אפשרויות חיזוק למפלגת העבודה. השמות הנבדקים (בסקרים): עפר שלח, עמוס ידלין, ציפי לבני, איתן בן אליהו, אפרים סנה, יולי תמיר וישראל זיו. ככל שאני יודע, זה לא על דעת הנבדקים. זו בדיקה ראשונית, לבדוק את האפקט בסקרים.

למיכאלי תזה סדורה. ההחלטה שלה, היא אומרת, לא נובעת מיהירות, גחמנות או סרבנות. היא נובעת מענייניות. סקר חדשות 12 השבוע הראה שאיחוד מקלף מנדט משתי המפלגות ומעביר אותו לרשימה המשותפת. מיכאלי סבורה שאחרי האיחוד, זה יהיה יותר ממנדט. ולכן, היא אומרת, האיחוד יקטין את הגוש, לא יגדיל אותו. היא טוענת שהאחריות שלה לגוש אמיתית בהרבה מהאחריות של כל אלה שטוענים שהיא חייבת להתאחד. היא מזכירה שגם בפעם הקודמת היה גוועלד סביב מרצ והעבודה, והתוצאות ידועות. אז מה יום מיומיים? אם יהיה איחוד, אומרת מיכאלי, חלק מתומכי מרצ יצביעו למשותפת, חלק לא יצביעו. אותו דבר במפלגת העבודה. צריך, היא אומרת, להגדיל את האופציות העומדות בפני מצביעי הגוש, לא להקטין. זו הדרך.

אני חושב שהיא טועה. נסים, דוגמת זה שהעניק למרצ 6 מנדטים ולעבודה 7 בפעם הקודמת, לא חוזרים על עצמם. מי שמתחיל קמפיין עם 4 מנדטים, לפני שמכונת השאיבה של לפיד וגנץ מתחילה לעבוד, עלול לסיים אותו מתחת לאחוז החסימה. מחיר הטעות בלתי נסבל. זה קרב המאסף על דמותה של מדינת ישראל. לא תהיה הזדמנות נוספת. לא תהיה אפשרות לתקן. זה עכשיו, או לעולם לא.

האירוע הזה ממחיש את ההבדל בין גוש השינוי לגוש נתניהו. לטוב, ולרע. בצד של נתניהו, לאף אחד לא היה פתחון פה. בן גביר ברבר, סמוטריץ' פטפט, בסוף נתניהו זימן אותם ואיחד אותם, על אפם וגחמתם. למה? ככה. כי זה מה שצריך לעשות, כדי למקסם את הסיכויים. גוש נתניהו מוכן להתאבד עבור נתניהו. יש שם רק ראש ממשלה פוטנציאלי אחד, מוקף בעדר כבשים פועות.

בגוש השינוי יש הרבה ראשי ממשלה. כולם רואים עצמם מועמדים לתואר. הכבשים בגוש הזה לא פועות, אלא תועות וטועות. אף אחד לא יקריב את עצמו. בטח לא בשביל יאיר לפיד. לכל אחד יש את האני שלו, האגו שלו, הצרכים שלו. ולכן הגוש הזה מכיל מגלומן כירון זליכה, שמשוכנע (גם) הפעם שהסקרים מרמים והוא יביא 12 מנדטים, ואלי אבידר, שהצליח להשמיד את הערך הלא מבוטל של עצמו ביעילות, והסיפור הזה עם מרצ והעבודה.

אני מאוד רוצה להאמין שמיכאלי תחרוץ מולי לשון ביום שאחרי ותגיד "אמרתי לך". אני מאוד לא רוצה לחשוב אם במקום לחרוץ לשון, היא תחרוץ את גורלה של ישראל, ולא לחסד.