מוני מרוז, מראשוני הצנחנים בצה"ל, הלך היום (שלישי) לעולמו בקיבוצו בית השיטה. מרוז צנח ולחם בקרב המתלה במבצע קדש, ולימים הקים את בית הספר "גורן" לעיצוב חזותי במכללה האקדמית עמק יזרעאל.
הוא נולד ב-1936 בתל אביב. בגיל 15 הגיע לבית השיטה יחד עם נערים ונערות נוספים, חניכי תנועת "המחנות העולים". הוא התחנך בבית השיטה ובשנת 1954 התגייס לצה"ל ויחד עם כמה חברים לכתה התנדבו לגדוד 890 של הצנחנים. באותה תקופה חברה יחידה 101 לגדוד והחלה היוזמה של יציאה לפעולות תגמול על חדירות מסתננים (פדאיון) שעשו פיגועים ביישובי הספר.
מפקדי יחידה 101, אריאל שרון, מאיר הר ציון ונוספים היו למפקדים בגדוד 890 ואז החלו להתפתח ולעצב את ערכי המורשת של חטיבת הכומתות האדומות. מרוז נמנה על פלוגה א' שנחשבה "ספינת הדגל" של הצנחנים ולקח חלק ברבות מאותן פעולות אליהן יצאו הצנחנים באמצע שנות החמישים.
במבצע קדש בסוף חודש אוקטובר 1956, צנח עם חבריו ליד מעבר המיתלה בסיני ולקח חלק בקרבות. בעבר תאר מרוז לאתר חטיבת הצנחנים את הקרבות הקשים במקום, והסביר כי בניגוד לפעולות התגמול שנעשו תמיד בחסות חשכת הלילה - בקרב זה נאלצו להילחם לאור יום ולכבוש את מעבר המיתלה, כשהחיילים המצרים בעמדות בתוך הכוכים שבמדרון מעל המעבר.
"הגדוד המצרי שהתמקם על אחד משני המורדות במהלך הלילה והיום הקודמים, ירה אש אוטומטית כבדה על כל מה שזז בשטח, והצליח לגרום לנו לנפגעים ואבדות לא מעטות. עמדה אחת עם בונקר מבוצר יצוק בטון, שהייתה ממוקמת בקדמת הוואדי, בלטה במיוחד באש הכבדה שנורתה ממנה לאורך כל היום. זכורה לי היטב התקפת המטוסים המצריים עלינו, כשאנו חשופים בשטח ללא מחסה סביר", תיאר.
"עם רדת הערב בתום יום קרבות מתסכל, אסף אותנו מפקד פלוגה א' עובד לדיז'ינסקי לתדרוך קצר שבו הובהר לנו שאנו יוצאים בחסות החשיכה לפשיטה על אותן עמדות, חלקן מבוצרות וחלקן כוכים ארעיים, שמנעו את כניסת הכוחות שלנו אל תוך מעבר המיתלה . בצידו השני של המעבר היה לכוד כוח נוסף שנכנס אליו במהלך היום. התחלקנו לחוליות כשבראש כל אחת עמד מפקד חוליה ועוד שנים עד שלשה לוחמים".
"ואז נשמעה נקישה מקפיאת דם: רובה שאינו מוציא כדור במחסנית שהתרוקנה"
באחד מתיאוריו שיתף בחוויה שבחילופי האש הקשים מול הלוחמים המצרים, ותיאר את הגבורה שהפגינו חלק מחבריו לנשק בתנאים כמעט בלתי אפשריים. מרוז צורף לחוליה של מפקד פלוגה א' עובד לדיז'ינסקי וסגנו חיים מצליח. "כשהחשיך היום התחלנו לנוע על צלע המצוק שחלש על הוואדי, עובד הלם בראש, אני אחריו, ואחרון חיים מצליח. חוליות שיצאו מעט לפנינו נתקלו כבר באש אויב כבדה שנורתה מכל עבר, ובייחוד מאותו בונקר בטון מבוצר בקדמת הוואדי. כבר בתחילת הקרב היו לנו מספר נפגעים. תחת האש הזו התקדמנו מהר ככל שהשטח איפשר. לפתע, כדור פילח את צווארו של חיים מצליח שצעד אחרי, והרג אותו במקום. גם עובד וגם אני ראינו והבנו היטב את מה שקרה לנו. בשלב זה נותרנו עובד ואנוכי זוחלים על גחונינו לעבר הבונקר המבוצר יורק האש".
"כשהגענו למרחק של עשרה או עשרים מטרים מהבונקר, זחלתי ועקפתי את עובד. הודעתי לו שאני עובר קדימה וזאת ביודעי שאין לנו סמ"פ והפלוגה צריכה מ"פ. לא נותר זמן לוויכוחים, זחלתי במהירות והגעתי ממש מתחת לחריץ הירי שנמתח לאורך הבונקר. בעודי שולף רימון על מנת לשלשלו אל פתח הבונקר, שמעתי את עובד שזיהה אף הוא את הבונקר צועק אלי 'מוני..., אני זורק רימון'. את השניות האלה לא ניתן לעולם לשכוח. צעקתי אליו חזרה "אל תזרוק אני נמצא מתחת לבונקר", אבל זה היה מאוחר מדי. שמעתי את נקישת הרימון מעל ראשי כשהוא נתקל בבטון של הבונקר וחוזר בחזרה במדרון אל שולחו. הרימון התפוצץ בקול נפץ אדיר, ולאורו ראיתי את עובד לדיז'ינסקי נפגע. מה שלא ידעתי, אלא רק בתום הקרב, שבנפלו כיסה עובד בגופו את יגאל גרבר (פפה) שנקלע למקום וניצל רק הודות לתושייתו של עובד אשר רגע לפני מותו אזר את כוחותיו האחרונים כדי להציל את יגאל".
"אחר כך השליך מוני עצמו רימון לתוך הבונקר, פנימה בירי ומצא שמונה חיילים מצריים הרוגים ולידם מקלעים כבדים איתם ירו במשך כל היום על הצנחנים. הוא המשיך בהסתערות על צלע הוואדי עד שהגיע פנים אל פנים מול חייל מצרי. בעודי מנסה לירות בו נשמעה נקישה מקפיאת דם של סדן-רובה שאינו מוצא כדור במחסנית שהתרוקנה. כשהתכופפתי על מנת לקחת את רובהו המכודן של החייל המצרי, התעשת האחרון התרומם על בירכיו ולפת אותי ברגלי על מנת להפיל אותי ארצה". מוני קרא לעזרת חברו חזי שדה שהיה בסמוך וזה הלך עם רובהו בחייל המצרי. "בנקודת הזמן הזאת בעצם הסתיים לגבי הקרב הקשה במיתלה", סיפר.
ורד, צלם "במחנה", פירסם תמונה של מוני בסוף יום הקרב כהוא מאובק ובידו אוחז רובה עוזי. התמונה שנקראת "מוני הצנחן" היא אחד הדימויים המזוהים ביותר עם מבצע קדש.
מרוז אמר כי "עובד לדיז'ינסקי שנהרג לידי בקרב המיתלה היה ידידי ומפקדי הנערץ. אהבתי אותו והערכתי את תכונותיו כחייל אמיץ, כמפקד חכם וכחבר נאמן. מותו לא הרפה ממני במשך שנים רבות. את בני הבכור קראתי על שמו של עובד ז"ל".
אחרי שהשתחרר חזר לבית השיטה. ב-1958, תוך כדי עבודתו בענף הבקר, כשהוא רוכב על סוס, השתלט על אסיר ביטחוני שנמלט עם אסירים נוספים מכלא שאטה במהלך מרד אסירים שהיה במקום.
בהמשך עבד מספר שנים כימאי ולאחר מכן עבד במפעל המתכת של הקיבוץ וניהל את הנגריה של בית השיטה. "הוא ייצר רהיטים יפים מאד לחברים", סיפר חברו, חגי בן-גוריון. הוא גם עבד ב"זיתיה"- מפעל השימורים של בית השיטה, ולצד העבודה דאג לצייר על קירות המפעל דמויות וקווי יצור. במקלט ליד המפעל הקים מעין מועדון ל"פרלמנטים" ומסיבות. רבים מחבריו לתקופת הצנחנים, בהם גם המפקד אריק שרון, היו פוקדים את המקום.
בן-גוריון סיפר על חוש אמנותי מפותח ותבונת כפיים שאפיינו את מוני. הוא גם ציין ש"מוני ניגן על אקורדיון ותופים והקים תזמורת בבית השיטה". לדבריו "הוא היה דמות מרכזית בקיבוץ ובעיקר בחיי התרבות והיצירה".
בשלב מסויים יזם את הקמתו של בית ספר לעיצוב חזותי "גורן" במכללה האקדמית עמק יזרעאל וניהל אותו במשך עשרים שנים. הוא גייס את מיטב המרצים לבית הספר ובן-גוריון ציין עוד ש"מוני הבין אז שתחום המחשבים הולך להיות תחום מרכזי בעתיד והוא הכניס לשימוש את מחשבי המקינטוש שאז מעטים עבדו איתם אז. הסטודנטים שלו ידעו לעבוד עם מקינטוש בצורה מעולה".
תחביב נוסף שלו היה צילום במסרטת 8 מילימטר. הוא תעד את חיי הקיבוץ ברגעי השמחה והעצב. הוא גם זה שתעד את היום הקשה שבו הובאו לקבורה תשעה מתוך אחד-עשר בני הקיבוץ שנהרגו במלחמת יום כיפור. סרט זה הוא אחד המזוהים ביותר עם אותה מלחמה.
תחביבים נוספים שפיתח היו פיסול בעץ ובאבן, בניית דגמים קטנים של מכוניות מעץ וציור קריקטורות. במשך תקופה ממשוכת צייר קריקטורות של 480 חברי בית השיטה וכשסיים הציג תערוכה של כל הדיוקנאות.
הבוקר הלך לעולמו בגיל 86. הוא יובא למנוחות בבית העלמין בבית השיטה.