"המלחמה הנשכחת" שהניחה את היסודות לברית בין ישראל וארה"ב

זו הייתה המלחמה ה"נשכחת" ביותר מבין מלחמות ישראל: ב-29 באוקטובר השנה יצוינו שישה עשורים למלחמת סיני, שזכתה בישראל לכינוי הרשמי "מבצע קדש". בסתיו של 1956, חברו יחדיו ישראל, צרפת ובריטניה למתקפת פתע על מצרים בהנהגתו של גמאל עבד אל-נאצר. אחרי שהברית המשולשת הזו השתלטה על חצי האי סיני, התערבו שתי המעצמות המובילות בעולם דאז – ברית המועצות וארצות הברית – ודרשו שהשטח הכבוש יוחזר לידי מצרים, כפי שאכן קרה כחצי שנה מאוחר יותר.

177 ישראלים נהרגו במלחמה הזו – יותר מאשר במלחמת לבנון השנייה ב-2006, ויותר מפי שניים מאשר במבצע "צוק איתן" בקיץ 2014. המלחמה שינתה לחלוטין את יחסי החוץ של ישראל, יצרה טלטלה בפיקוד הבכיר של צה"ל, והובילה למשברים פוליטיים קשים בבריטניה ובצרפת. היא הייתה האירוע הביטחוני המשמעותי ביותר שידעה ישראל הצעירה בשני העשורים הראשונים לקיומה, בין מלחמת העצמאות ב-1948 למלחמת ששת הימים ב-1967. אלא שבחלוף השנים, מלחמת סיני לא זכתה לאותו "מעמד" של חשיבות בשיח הישראלי, למרות המרכזיות שלה באותה התקופה.

ספר חדש שפורסם השבוע בארצות הברית, במלאות 60 שנה למלחמה הזו, מציע נקודת מבט חדשה ומרתקת על האירועים שהתרחשו בסתיו 1956. תחת הכותרת "ההימור של אייק", מסביר ד"ר מייקל דוראן, בכיר לשעבר בבית הלבן, כיצד מלחמת סיני הניחה את היסודות לברית האסטרטגית בין ישראל לארצות הברית, ושינתה לחלוטין את מדיניות החוץ האמריקנית במזרח התיכון. מלחמת סיני, על פי הגרסה החדשה שמציע דוראן, אמנם הובילה לעימות חריף בין ארצות הברית וישראל, אך במקביל יצרה שרשרת אירועים שהבהירו לממשל האמריקני את הפוטנציאל של שיתוף פעולה נרחב עם ירושלים.

ספרו של דוראן מצייר באור חדש את האירועים הדרמטיים שהתרחשו לפני שישה עשורים, אבל הוא רלוונטי במיוחד גם לדיון במצבם הנוכחי של יחסי ישראל וארצות הברית. שמותיהם של המנהיגים הפוליטיים של התקופה הנוכחית – ובראשם הנשיא ברק אובמה וראש הממשלה בנימין נתניהו – לא מופיעים כלל בספר, שמוקדש באופן בלעדי לסיפור ההיסטורי של מלחמת סיני. אלא שהוויכוח הגדול על מדיניותו של הנשיא אובמה במזרח התיכון מבצבץ כל העת מבין עמודי הספר, שאי אפשר לקרוא אותו בלי לחשוב על הדומה והשונה בין הוויכוחים של שנות ה-50 לאלה של ימינו.

דווייט אייזנהאוור, שהיה ידוע בכינויו העממי "אייק", המופיע גם בכותרת הספר, נבחר לנשיא ארצות הברית בשנת 1952. הוא הוביל את המפלגה הרפובליקנית לניצחון הראשון שלה בבחירות לנשיאות מאז שנות ה-30, נישא על גבי האהדה הציבורית שרכש כמפקד הכוחות האמריקניים במלחמת העולם השנייה. אייזנהאוור זכה לניצחון מוחץ בבחירות, עם 55% מקולות הבוחרים בכלל ארצות הברית.

ספרו של דוראן מתחיל בשבועות הראשונים לכהונתו של אייזנהאוור, אז התווה הנשיא החדש את מדיניותו בנושא המזרח התיכון, והגיע במהרה לעימות עם שלוש מדינות בעלות אינטרסים מהותיים באזור זה - בריטניה, צרפת וישראל. את הממשל החדש הנחתה תפיסת עולם אנטי-קומוניסטית, שלפיה האתגר העיקרי של ארצות הברית הוא למנוע מברית המועצות להרחיב את תחומי ההשפעה שלה ברחבי העולם, כולל במזרח התיכון. כחלק מהתפיסה הזו, סימן הממשל יעד מרכזי של חיזוק היחסים בין ארצות הברית לעולם הערבי, וזאת כדי למנוע ממדינות ערב ליפול לידי ההשפעה הסובייטית.

המדיניות האנטי-סובייטית של אייזנהאוור ושר החוץ שלו, ג'ון פוסטר דאלס, הובילה במהרה לעימות חזיתי עם ראש ממשלת בריטניה דאז, וינסטון צ'רצ'יל, שהבין כי את המחיר של מאמצי ההתקרבות האמריקניים לעולם הערבי, צפויות לשלם המעצמות האירופיות הקולוניאליסטיות, בראשן בריטניה. נקודת המחלוקת המרכזית התגלעה במצרים. גמאל עבד אל-נאצר, איש הצבא שעלה לשלטון במדינה הערבית החשובה ביותר, דרש לפנות את בסיסי הצבא הבריטי שנותרו בארצו, ובכך להרחיק את בריטניה מעורק המסחר המרכזי של מיצרי טיראן ותעלת סואץ. בנוסף, נאצר פעל לערער את יציבותם של שליטים ערבים אחרים במזרח התיכון, שהיו נאמנים לבריטניה, בדגש על בתי המלוכה בירדן ובעיראק.

נאצר קרא היטב את המדיניות של אייזנהאוור, והפך את מצרים למדינה מחוזרת, כאשר הוא שולח מסרים סותרים לארצות הברית ולברית המועצות, מציג לכל אחת מן המעצמות תמונה לפיה היא קרובה "לגייס" את ארצו לצידה. דוראן מתאר בפירוט רב ולעיתים משעשע את מאמצי החיזור האמריקניים אחר נאצר, שאותם הובילו דיפלומטים ממחלקת המדינה האמריקנית. נאצר היתל בהם, ובאותה העת המשיך לדבר עם הסובייטים ולנסות להגיע איתם להסכמות על עסקאות נשק גדולות שיחזקו את ארצו.

החיזור האמריקני אחרי נאצר היה בין הגורמים העיקריים למתיחות שעלתה תוך זמן קצר גם בין וושינגטון לירושלים. אותה נחישות של ממשל אייזנהאוור לשפר את היחסים עם מצרים, שהובילה לעימותים מול בריטניה וצרפת, גרמה גם להצבת דרישות קשוחות כלפי ישראל – החל מהגבלת פעולותיה הצבאיות בתגובה למתקפות טרור שיצאו משטח מצרים, ועד לקיום דיון מחודש על גבולותיה של המדינה היהודית הצעירה. בדומה למנהיגי בריטניה וצרפת, ראש הממשלה דאז, דוד בן גוריון, סבר שהאמריקנים טועים ביחסם לנאצר. אלא שהממשל היה סבור שהדרך לבלימת הסובייטים במזרח התיכון, עוברת בראש ובראשונה בהפגנת קשיחות כלפי ישראל, וזאת כדי להוכיח למשטרים הערביים – בראשם זה של נאצר – שארצות הברית היא מתווכת הוגנת שניתן לסמוך עליה.

דוראן מפרט כיצד יועציו הבכירים של הנשיא, החל משר החוץ דאלס ועד לדיפלומטים המובילים במחלקת המדינה, הזינו את אייזנהאוור בהשקפת העולם הזו ללא הרף. ממרחק של שישה עשורים, דוראן טוען כי בפועל, הממשל של אייזנהאוור טעה לחלוטין בהבנתו את המציאות הפוליטית במזרח התיכון. התיאוריה המרכזית בספר היא שמבחינת נאצר, היריבות עם ישראל הייתה בראש ובראשונה תרגיל ביחסי ציבור. המנהיג המצרי לא התרשם מהמהלכים האמריקניים הקשוחים כלפי ישראל, מכיוון שהמטרה העיקרית שלו באותה תקופה כלל לא הייתה לקבל ויתורים מהמדינה היהודית. היעד העיקרי של נאצר, טוען דוראן, היה להגדיל את השפעתה של מצרים בעולם הערבי על חשבון המשטרים המתונים והפרו-מערביים ששלטו באותה העת בעיראק, ירדן, לבנון ומדינות נוספות. העימות עם ישראל היה אחד הכלים של נאצר להשגת המטרה הזו, באמצעות שלהוב דעת הקהל הערבית לטובתו. הממשל האמריקני לא הצליח לקרב את נאצר לארצות הברית – אבל כן גרם להתחזקותו של המנהיג המצרי בזירה הבין-ערבית.

זו הנקודה שבה ספרו של דוראן מתחיל להעלות מחשבות על האירועים של שמונה השנים האחרונות. בדומה לממשל אייזנהאוור, גם ממשל אובמה החל את דרכו במזרח התיכון עם שאיפה ברורה לתקן את היחסים הרעועים של ארצות הברית עם העולם הערבי. אם בתקופתו של אייזנהאוור האינטרס העיקרי מאחורי המהלך היה למנוע את נפילת העולם הערבי לידי ברית המועצות, הרי שעבור אובמה, המטרה הייתה לחזק את מעמדה של וושינגטון בעולם הערבי כדי למנוע את התחזקותם של גורמי טרור קיצוניים, ובראשם ארגון אל-קאעדה. אובמה סבר שהמלחמה הכושלת בעיראק שהוביל הנשיא הרפובליקני שקדם לו, ג'ורג' בוש, חיזקה את הגורמים הקיצוניים והמסוכנים ביותר במזרח התיכון – ושהדרך להחליש אותם היא באמצעות התקרבות משמעותית של ארצות הברית לגורמים המתונים בעולם הערבי. בהמשך התברר כי המהלך של אובמה כולל גם הסכם היסטורי עם איראן, המעצמה השיעית החשובה באזור, שממשלו – כמו גם המועמד הרפובליקני הנוכחי לנשיאות, דונלד טראמפ – רואה בה שותפה אפשרית למאבק נגד "המדינה האסלאמית" (דאעש).

הממשל של אייזנהאוור נפל למלכודת דומה, טוען דוראן בספרו. במקום להבין מה היעד האמיתי של נאצר, ולפעול להגבלת התוקפנות שלו, ארצות הברית ניסתה לפייס אותו ולגייס אותו לצידה, מתוך תקווה שהדבר יפגע בברית המועצות. הדרך לעשות זאת, כביכול, הייתה באמצעות הפעלת לחץ על בריטניה, צרפת וישראל. עם זאת, ככל שארצות הברית הפגינה יותר עניין בהתקרבות לנאצר, הוא עצמו הפגין יותר אגרסיביות – החל מתמיכתו בפעולות טרור נגד ישראל, דרך התערבותו בענייניהן הפנימיים של מדינות ערביות שכנות, ועד להחלטתו להלאים את תעלת סואץ בקיץ 1956, שהייתה הטריגר המיידי למלחמת סיני.

נקודת השיא של העימות בין אייזנהאוור לבין צרפת, בריטניה וישראל, הייתה הפלישה לסיני ב-29 באוקטובר 1956. שלוש המדינות הללו לא צפו נכונה את עוצמת התגובה האמריקנית למהלך המשותף שלהן, שאמור היה להוביל להפלת שלטונו של נאצר והחלפתו בשלטון "נוח" יותר במצרים – כזה שיחתום על הסכם שלום עם ישראל, יכבד את נוכחותה הצבאית של בריטניה ויאפשר למעצמות האירופיות לסחור ללא הפרעה בתעלת סואץ. למרות העובדה שאייזנהאוור היה בעיצומו של מסע הבחירות שלו לכהונה שנייה, כאשר יום הבחירות היה במרחק שבוע בלבד מתאריך הפלישה לסיני, ועל אף שהעולם כולו נשא את עיניו לניסיון המהפכה הכושל שפרץ באותו השבוע בהונגריה, הממשל האמריקני העניק כמעט מיד גיבוי לנאצר, תוך שהוא מתנער לחלוטין מהמהלך הבריטי-צרפתי-ישראלי ואף מאיים בסנקציות על שלושתן.

התנהלותו של אייזנהאוור מול ישראל, צרפת ובריטניה בעקבות מבצע קדש הפכה לאחד הפרקים המפורסמים ביותר בתקופת הנשיאות שלו. תוך כדי השבוע המכריע של מערכת הבחירות, ומול משבר בינלאומי באירופה, אייזנהאוור לא היסס להטיל את כל כובד משקלה של ארצות הברית לטובת עצירת המהלך הישראלי-צרפתי-בריטי בסיני, ובכך להציל בפועל את שלטונו של נאצר. בהמשך, לאחר שבן גוריון הכריז על הקמתה של "ממלכת ישראל השלישית", אייזנהאוור הבהיר לראש הממשלה הישראלי שעליו לסגת בהקדם האפשרי מסיני, מה שאכן קרה בחורף של 1957. ישראל ניסתה להפעיל את כוחה בקונגרס האמריקני כדי להלך אימים על הנשיא, אולם הניסיון הזה נכשל, ויש הטוענים שרק חיזק את נחישותו של אייזנהאוור להביא לנסיגה ישראלית מלאה מתחומי חצי האי.

אחד החידושים המרכזיים בספרו של דוראן הוא שבניגוד לרוב הרישומים ההיסטוריים של האירוע הדרמטי הזה, "ההימור של אייק" אינו מסיים את הסיפור בנסיגה הישראלית מסיני. כאשר עוצרים את הסיפור בנקודה הזו, הלקח המרכזי ממלחמת סיני הוא האומץ הפוליטי שהפגין אייזנהאוור בבואו לסכל את הפלישה הישראלית-צרפתית-בריטית, במחיר של עימות עם תומכי ישראל בקונגרס. אלא שדוראן ממשיך לעקוב אחרי מהלכיו של הנשיא עד לסוף כהונתו השנייה, בשנת 1960, ומציג תמונה מרתקת ובלתי מוכרת של אייזנהאוור, כנשיא שמבין אט-אט כי הוא ביצע טעות גורלית, ובסופו של דבר, גם מביע חרטה בשיחות פרטיות על המדיניות שהנחתה אותו.

נקודת המפנה של אייזנהאוור, לפי דוראן, הייתה ההפיכה הצבאית שהתרחשה בעיראק בשנת 1958, במסגרתה הודח המלך פייסל השני, שהיה בעל ברית של המערב. ההפיכה נעשתה בתמיכתו של נאצר, שפעל ביתר שאת לאחר המלחמה בסיני כדי לערער את המשטרים הפרו-מערביים במזרח התיכון, תוך שהוא הולך ומתקרב לברית המועצות. אייזנהאוור כתב ביומנו כי נאצר רימה את ארצות הברית וכי הוא השיב לה רעה תחת טובה. בהמשך, בשיחות פרטיות עם פוליטיקאים ומקורבים, שאותן מפרט דוראן בספר, אייזנהאוור אף הודה כי המדיניות שהובילה את הממשל שלו מ-1952 ועד 1958 הייתה מוטעית מיסודה, וכי מוטב היה אילו היה מאפשר לבריטניה וצרפת להפיל את שלטונו של נאצר ב-1956, במקום להגן עליו ולתמוך בו מול הפלישה המשולשת.

המסקנה המהפכנית של דוראן היא שהמשבר בין ישראל לארצות הברית סביב מלחמת סיני היה למעשה יריית הפתיחה לשיפור דרמטי ביחסים ביניהן לאורך העשור הבא – תחילה בשלהי כהונתו של אייזנהאוור, ואחר כך תחת הנשיאים הדמוקרטים שהחליפו אותו, ג'ון קנדי ולינדון ג'ונסון. הכישלון האמריקני מול נאצר, שהשיב למאמצי החיזור של אייזנהאוור בכתף קרה וחבירה לברית המועצות, גרם לממשל הזה – ולבאים אחריו – לפקפק בתועלת של ברית אסטרטגית עם העולם הערבי, ולשקול במקום זאת ברית אסטרטגית עם ישראל, שהלכה והתבררה כמדינה אמינה ויציבה יותר.

המסקנה הזו של דוראן עומדת בניגוד לתפיסה ההיסטורית המקובלת בישראל ובארצות הברית, לפיה הברית האסטרטגית בין המדינות החלה לאחר הניצחון הישראלי המרשים במלחמת ששת הימים. בשיחה עם וואלה! NEWS בשבוע שעבר, הסביר דוראן כי "התפיסה המקובלת בנושא הזה שגויה לדעתי. זה נכון שמלחמת ששת הימים הייתה נקודת מפנה, בין היתר בגלל ההחלטה הצרפתית להטיל אמברגו נשק על ישראל. מנקודת המבט של ירושלים, זו הייתה סופה של תקופה ותחילתה של תקופה חדשה. אבל נקודת המבט של וושינגטון יותר מורכבת. התפיסה בקרב האליטה האמריקנית שישראל היא נטל על ארצות הברית, הגיעה לשיאה באמצע שנות ה-50. ברגע שנאצר פנה לכיוון ברית המועצות, התפיסה הזו החלה להיחלש".

"יש פרשנים ומומחים, רובם ישראלים, שאומרים שהשינוי הגדול ביחסים הגיע ב-1967. אחרים טוענים שנקודת המפנה המשמעותית הייתה ההחלטה של ממשל קנדי לספק לישראל טילי נ"מ מתקדמים בתחילת שנות ה-60", המשיך דוראן. "הספר שלי תומך בטיעון שהעלה גם הפרופסור הישראלי אבי בן-צבי, שהשורשים האינטלקטואליים של העמדה הפרו-ישראלית בוושינגטון, מקורם בתקופת סוף כהונתו של אייזנהאוור". במילים אחרות, דווקא הנשיא שהפגין את העמדה הקשוחה ביותר כלפי ישראל במהלך כהונתו, הוא גם זה שהניח בהמשך את היסודות לשיפור הדרמטי במעמדה של ישראל בוושינגטון, בעיקר אחרי שהבין את גודל הטעות של הקו המדיני שהנחה אותו בקדנציה הראשונה שלו כנשיא.

עם זאת, דוראן מדגיש שאין פירושה של הבעת החרטה של אייזנהאוור כי היה מסכים לקבל נוכחות ישראלית ארוכת טווח בסיני. לדבריו, "אני לא חושב שהוא היה תומך אי פעם בסיפוח ישראלי או כיבוש קבוע של חצי האי סיני, אבל אני חושב שהוא היה מעדיף שהנסיגה הישראלית תתבצע תמורת ויתורים כלשהם מצדו של נאצר – כמו פירוז חצי האי סיני, הבטחת חופש השיט במצרי טיראן ואולי אפילו הענקת זכות שיט לישראל בתעלת סואץ. ויתורים כאלה היו פוגעים ביכולתו של נאצר להציג את עצמו לעולם הערבי כמוביל המלחמה בישראל וכמי שבא לשנות את הסדר העולמי הקיים". חשוב לציין כי המדיניות של החזרת שטחים שישראל כבשה, תמורת ויתורים מצד העולם הערבי, היא המדיניות שמנחה את כל הממשלים האמריקנים מאז שנות ה-60 ועד היום – כפי שבא לידי ביטוי בהסכם השלום עם מצרים, ובמאמצים של ארצות הברית לקדם הסכמי שלום נוספים בין ישראל לבין הפלסטינים ומדינות ערב. הקו שהוביל אייזנהאוור ב-1956, לעומת זאת, היה של נסיגה ישראלית מידית.

הלקח המרכזי שדוראן עצמו מציע לקחת מ"פרשת סואץ", כפי שהמלחמה מכונה בספרו, נוגע למקומה של ישראל בפוליטיקה הערבית והמזרח-תיכונית. "הסכסוך הישראלי-ערבי מעולם לא היה מרכז הכובד של הפוליטיקה הבינלאומית במזרח התיכון", הוא טוען. "המשחק המרכזי מאז ומתמיד היה המאבק לכוח ושליטה בין הכוחות השונים באזור. בחלוקה גסה, אפשר לחלק אותם לשני מחנות: מחנה שמחויב לסטטוס קוו ומזוהה עם ארצות הברית, ומחנה מהפכני שבעבר הובל על ידי נאצר, וכיום מי שמובילה אותו היא איראן. המחנה הזה היה מזוהה בעבר עם ברית המועצות, וכיום הוא קשור לרוסיה של פוטין".

"בתקופתו של נאצר, הייתה תחושה שהסכסוך הישראלי-ערבי הוא נושא מרכזי מאוד, בין השאר בגלל הגיאוגרפיה. ישראל הרי גובלת במצרים, והניסיונות של נאצר לחזק את מעמדו וכוחו באזור, עברו דרך עימותים תכופים בינו לבין ישראל. אבל אני לא מאמין שנאצר אי פעם ראה בהבסת ישראל יעד אסטרטגי מידי. אם כבר, הוא דמיין את הקרב האחרון עם ישראל כיעד מרוחק. המאבקים המידיים שלו היו מול יריבים אחרים באזור, כולל בריטניה. מבחינת נאצר, הסכסוך עם ישראל היה אמצעי ליצירת אחדות ערבית והפצת המסרים המהפכניים שלו למדינות אחרות במזרח התיכון".

דוראן סבור שמציאות דומה הולכת ונחשפת במזרח התיכון גם בשנים האחרונות, כאשר על רקע ההתקרבות האמריקנית לאיראן, חלה התקרבות שקטה ומהוססת בין ישראל לחלק ממדינות ערב הסוניות. "אם הספר שלי יהיה נקודת הפתיחה לדיון מעמיק יותר בנושא הזה, אני אהיה מאושר", אמר.