נהגים שנקלעו אמש (ראשון) לסביבת בני ברק או במהלך היום לאזור מודיעין עלית, לא הבינו על מה המהומה: מאות חרדים מתפרעים, חוסמים כבישים ומתעמתים עם כוחות השיטור שנשלחו כדי לפנותם. הסיבה להפגנות: התנגדות לנתיחת גופת ילד בן ארבע, שעל פי החשד נחנק למוות בידי קרוב משפחתו.
הבעיה כמובן אינה חסימת כבישים כזו או אחרת, אלא התחושה של מי שכונו פעם "הרוב הדומם" של אזרחים שומרי-חוק, שהם אולי דוממים, אבל כבר מזמן לא רוב. חוקי המדינה הפכו להמלצה בלבד עבור קבוצות גדולות בחברה הישראלית, כשלכל אחת מהן מטען אידיאולוגי מנומק היטב: דת, מסורת, עמדה פוליטית ועוד.
בכל המדינות הדמוקרטיות בעולם, גם הטולרנטיות והרגישות ביותר לצרכים שמאפיינים כל אחת מתת-הקבוצות שמרכיבות את החברה, יש כלל די ברור: לכל קבוצה אתנית, דתית, מגדרית או אחרת, מגיעות כל הזכויות שבעולם, כל עוד אלה אינן מתנגשות עם חוקי המדינה. כשזה קורה, חוק המדינה גובר ובית המשפט הוא הפוסק האחרון, יותר מכל מנהיג דתי או פוליטי אחר, יותר מכל הלכה.
רק בישראל התרגלנו לכך שקבוצות שונות מצפצפות על החוק: ייאמר מיד, הזכות למחאה היא זכות יסוד שמוקנית גם לאזרחי ישראל שאינם מאמינים בספר החוקים שבו היא כתובה. מותר לחרדים להפגין נגד נתיחת גופה, ערך עליון מבחינתם. מבחינת המדינה, החובה הגוברת היא לבסס כתב אישום בגין רצח - ולשם כך מבין כל הדיוט שנחוצה נתיחה לגופה שתקבע מה הייתה סיבת המוות, בלי זה הרי לא יכולה להיות הרשעה. מה האלטרנטיבה? שהרוצח-לכאורה, אם כמובן יוכר כאחראי למעשיו וכשיר לעמוד למשפט, ייצא לחופשי ומחר, תיאורטית כמובן, יחנוק למוות, חלילה, את הילד שלכם או שלי?
אני מתעלם לרגע מההקנטות הקבועות בין המגזרים בישראל, לאמור: "אצלנו אין דברים כאלה", כי "דברים כאלה", מכל סוג שהוא, יש בכל מגזר ומגדר. יתרה מזאת, אני נוטה להאמין, כפי שהסבירו לי אלה הנותנים בהם סימנים, שמדובר בפלג קיצוני שאינו מייצג נאמנה את כלל הציבור החרדי, שברובו מצליח לשלב בין נאמנות לתורת ישראל לנאמנות לחוקי המדינה. ועדיין, הקלות הבלתי נסבלת שבה מאמצים לעצמם מגזרים שונים מערכת חוקים אלטרנטיבית, מקוממת. מדינת חוק לא יכולה להרשות לעצמה מיליונים מאזרחיה שפועלים לפי מערכת חוקים אלטרנטיבית אך מחייבת יותר.
החרדי הקיצוני שמתנגד לנתיחת הגופה, הוא בדיוק המוסלמי שרוצח את אחותו "על כבוד המשפחה", חבר "תג מחיר" שיוצא לבצע לינץ' כנקמה - וכן - גם המפגין נגד "הכיבוש" עם או בלי מרכאות, שמרים את ידו על חיילי צה"ל. לכל אלה יש נציגים בכנסת שימהרו לתת לו גיבוי, לעיתים גם סיוע. הימים שבהם היושבים בבית המחוקקים שכחו שהדרך היחידה לשנות מציאות היא פשוט לעשות את עבודתם במסגרת פעולת חקיקה, כבר חלפו: למה לתקן את החוק אם אפשר לתמוך בהפרה שלו - ועל הדרך לגייס עוד קצת פופולריות בקרב קהל המצביעים?
זה לא משנה אם מדובר על נתיחה שלאחר המוות או עבודות הרכבת הקלה או לחילופין כבוד המשפחה. לכל אלה נזק משלהם כמובן, אבל הנזק המצטבר הוא לכולנו, או לרובנו או לפחות - לכל מי שמרגיש שללא עליונות החוק - ולעניין זה החוק הרלוונטי לא נקבע בידי הרב, הכומר או הקאדי, גם לא בידי הגורו או כל מנהיג רוחני אחר. הוא נקבע רק בידי כנסת ישראל ומתפרש רק בבתי המשפט של מדינת ישראל.
מדהים לגלות עד כמה המובן מאליו הזה הוא ממש לא מובן מאליו לחלקים גדולים מאוד בציבור הישראלי - והפגיעה היא עצומה: אם מותר למישהו לאמץ מערכת חוקים חליפית כי הוא חרדי או בדואי או ימני או שמאלני, הרי שאין כלל פשע בעולם: מה נגיד לעבריין שיטען שמדינת ישראל הזניחה אותו בילדותו ועל כן מותר לו לעשות ככל העולה על רוחו?
אם יש מדינת ישראל, תופיע מיד. הבעיה היא שמיום ליום הופכת מדינת ישראל ממשהו שהיה פעם גדול מסך כל חלקיו, עדותיו וזרמיו הדתיים והפוליטיים, למשהו אמורפי שמתקיים למרות שלכל קבוצה ממנו יש כבר מערכת חוקים משלה - ולפעמים אפילו בתי דין שדה.