כ-600 בני אדם מוגדרים נעדרים מאז קום המדינה, ולמעלה מ-4,000 נעדרים מדי שנה עומדים במוקד תשומת הלב של קבוצה מצומצמת של פעילים ומתנדבים שמנסים לעלות על עקבותיהם. היעדר תשתית משמעותית לאיתור נעדרים במדינת ישראל הובילה בין השאר לתמונת המצב העגומה הזו, כשמאחורי כל נעדר ונעדרת עומדת משפחה שבורה שנושאת את העול הכבד של חוסר הידיעה באשר למה שעלה בגורל יקירה.
כיום, עם קבלת דיווח במשטרת ישראל על נעדר, נפתח תיק חקירה בעניינו של הנעדר או הנעדרת ובהתאם לנסיבות יוצאים בחיפושים ממוקדים לצד איסוף מידע מודיעיני על מנת לעלות על עקבותיהם של הנעדרים. בשונה מיחידות אחרות במשטרה, פעולות החיפוש מתבצעות עם חוקרי התחנה בה הוגשה התלונה, שלעיתים נעזרים בכוחות נוספים שהוקצו למשימה, אך ללא יחידה ארצית ייעודית.
"מוטי נכנס לסטטיסטיקה של הנעדרים"
מוטי להב, בן 49, נהג מונית תושב עכו, גרוש ואב לילדה, נעלם לפני כ-12 שנים. ביום ה-14 בדצמבר 2010 הגיעו בני משפחתו כמדי שנה לאזכרה של אביהם בבית העלמין, והמתינו למוטי שיצטרף אליהם - אך זה איחר למפגש. "כולנו חיפשנו אותו, הוא לא הגיע לבית העלמין, לא לבית הכנסת ולא ענה לשום טלפון, התקשרנו לתחנת המוניות לברר, ושם אמרו לנו שהוא לא הגיע לעבודה", סיפרה בת משפחתו.
"למחרת מנהל התחנה התקשר אלי, ואמר לי שמצאו את המונית שלו ביישוב פקיעין בלעדיו. שאלתי מה זה אומר... לא הבנתי את ההשלכות של זה. הגענו לתחנת משטרה והתחילו חיפושים במשך יומיים עם פרשים ומסוק, אבל לא מצאו שום דבר. אחרי כמה ימים קצין החקירות בתחנה קרא לי ואמר, 'מוטי נכנס לסטטיסטיקה של נעדרים של מדינת ישראל. הוא העלים את עצמו'. אמרתי לו שהוא בטוח לא פגע בעצמו, זה לא ילד בן 18. מאיפה הוא ידע שהוא העלים את עצמו - ואולי העלימו אותו? אולי יש קבוצה כאן בארץ שמעלימה אנשים? יש פה 600 ומשהו נעדרים, מכל הגילאים ולא יודעים איפה הם".
לדבריה, הם המשיכו במאמצי החיפוש גם אחר כך, וחקרו כמעט כל מי שהיה בקשר עם מוטי. "עשינו כל מה שביכולתנו. הסתובבנו בכל הארץ. מצפון ועד אילת. פיזרנו פליירים, שכרנו חוקרים, הלכנו לרבנים… אני מבינה שהמשאבים של המשטרה מאוד מוגבלים, אבל שבן משפחה ככה יעלם ואין שום מידע? לי כאזרחית אין את המידע והאמצעים. המשטרה צריכה לחקור את הדברים יותר לעומק".
על ההתמודדות היומיומית היא מספרת: "זה נורא קשה, יש לנו תיק של מכתבים שמקבלים מההוצאה לפועל, אף אחד לא עוזר ולא מטפל. אני מתה להחליף את דלת הכניסה לבית אבל אני לא עושה את זה כי אולי הוא יחזור ולא יוכל להיכנס".
"לפני שנעלמה אסנת התקשרה אלי וביקשה סליחה"
אסנת ברקולין, בת 45, תושבת אשקלון, יצאה מביתה ב-3 בפברואר 2015 ומאז נעלמו עקבותיה. איילה אורדני, אחותה, מספרת: "אנחנו תשעה ילדים במשפחה, אסנת היא האמצעית. הגענו לארץ דרך סודן, גדלנו והתחנכו עד שההורים שלנו הגיעו לארץ בפנימיות. היא הכירה מישהו בגיל 18, נולדו להם שני ילדים, אבל היא גידלה אותם לבד. היו לה קשיים בחיים, עבדה פה ושם למחייתה. שבע שנים לפני שנעדרה היא עברה תאונה דרכים קשה וסבלה מכאבים גם אחרי. אבל היא גידלה את הילדים ולא ויתרה.
"כמה ימים לפני שנעדרה היא התקשרה אליי וביקשה ממני סליחה. שאלתי אותה 'למה את מבקשת סליחה, לא עשית לי כלום', והיא טענה שהיא חלמה חלום והתחמקה ממני. יומיים אחרי זה היא פשוט נעלמה.
"המשטרה התחילה חיפושים אחריה, בסרטון מצלמת אבטחה רואים אותה יוצאת מהבית ב-15:00 בצהריים לבושה בשחור, וזה בעצם התיעוד היחיד שיש מיום ההיעדרות. אני לא יודעת מה קרה לה, אם היא איננה בחיים יכול להיות שהיו מוצאים את הגופה. מצד שני, היא כתבה מכתב שלא נחפש אותה ולא נשב עליה שבעה. אולי היא עשתה משהו לעצמה. במשך שבועיים יצאנו לחיפושים עם משטרת אשקלון והמון מתנדבים, בסביבת העיר, בחורשות. סרקנו את כל האזור ולא מצאנו שום דבר.
"ההתמודדות היא מאוד קשה," אומרת איילה. "הידיעה שהיא נעדרת ולא יודעים אם היא בחיים, החוסר ודאות - זה הדבר הכי קשה. היא עלתה לארץ דרך סודן ברגל, ודווקא בארץ ישראל היא נעלמת ולא יודעים איפה היא. מאז שהיא נעדרה החיים של הילדים שלה נעצרו".
אין מעמד לנעדר
דניאל מיניבצקי, בן 35 מתל אביב יצא מפתח בית הוריו ורדה ויהושע מיניבצקי ב-11 באוקטובר ב-2014. להוריו אמר שהוא יוצא לעשן אך מאז נעלם ולא ידוע מה עלה בגורלו. "חיפשנו אותו בעזרת משטרה, מתנדבים ואפילו שכרנו חוקרים פרטיים שעובדים איתנו עד היום בהתנדבות. אחרי מספר חודשים שראינו שלא מוצאים אותו, נודע לנו שיש בארץ עוד נעדרים", מספרת ורדה מיניבצקי. "כשחשבתי על נעדרים חשבתי על נעדרים כמו גיא חבר ועוד ממש קצת אנשים. זה מה שהכרתי. לא הבנתי שיש כזה דבר ובהיקף כזה.
"בהמשך פנינו לח"כ לשעבר אייל בן ראובן, והוא ביקש ממחלקת המחקר של הכנסת שתבצע מחקר בנושא, שמצא שיש 525 נעדרים במדינה. היום זה 580 לפי המשטרה, אבל אני מתארת לעצמי שיש יותר מ-600 מאז ראשיתה.
"החלטנו להיכנס לעניין הזה והקמנו את עמותת 'בלעדיהם'", היא ממשיכה. "המפגש הראשון היה עם 12 משפחות שיקיריהם נעדרו במשך תקופה ארוכה. מאז התווספו עוד ועוד משפחות, לדוגמה - אני בקשר עם אימו של מוישי קליינרמן, ואפילו ביקרתי אותם בבית, אבל אמרתי לה: 'חכי, אני לא רוצה לצרף אותך אלינו כי אני מאמינה שהוא יימצא בקרוב'. לעומת המקרה של קליינרמן, יש אצלנו בעמותה משפחות של נעדרים מלפני 30, 40 ואפילו 50 שנה. אבל זה טבעי שבמצב הקשה הזה אנשים רוצים להרגיש שייכים לגוף מסוים".
היא מצביעה על הבעיה: "אין מעמד לנעדר, כי הוא כאילו אמור לחזור, ויש לו נכסים. משפחות הנעדרים היו במשך תקופה ארוכה לבד, אף אחד לא התייחס אליהן. היום יש יותר התייחסות, הן מצד המשטרה והן מצד המדינה. אם היה מוקם גוף שמרכז את כל המתנדבים בארץ המצב היה הרבה יותר טוב.
"מאז שהקמנו את העמותה, מתוך 64 נעדרים בינתיים רק נעדרת אחת אותרה בחיים - לוטיפיה זבאד מבאקה אל גרביה, שאותרה כעבור שנתיים בפריז לאחר שטסה לשם במסגרת טיול משפחתי", מספרת ורדה. "עצמותיהם של שני נעדרים נוספים אותרו כעבור מספר שנים. יש לנו גם ילדים נעדרים, אלכסנדרה ברנדט, בת 10 מרמת גן שנעדרה בשנת 1994 וחיים אלברט בן 10 שנעדר בשנת 1988".
ורדה משתפת בתחושות של המשפחה מאז היעלמותו של בנה. "במהלך השנים הרבה אנשים מגיעים אלינו כמו שבאים לשבעה. זה נורא כי אנחנו כל הזמן מדברים על דניאל - יש לנו את החדר שלו בבית, יש שירים שהוא ניגן, ויש תמונות שלו וכל מה ששייך לו. הוא בעצם תמיד קיים איתנו, אבל לא נמצא, ועם זה אנחנו חיים. הנכדים כל הזמן שואלים שאלות, זה חיים מאוד קשים".
"אסור לנו להתייאש"
יקותיאל בן יעקב, מייק, הוא ראש יחידת הכלבנים לישראל (יכ"ל), ובה גרעין של 25 אנשים שעובדים באיתור נעדרים בעשור האחרון ועוד 400 מתנדבים ברחבי הארץ. "אנחנו מוסיפים כל מיני מרכיבים שמביאים סיכויי הצלחה נוספים לאיתור נעדרים, ומתעסקים בזה כי מדובר בהצלת נפשות" הוא אומר.
לדבריו, "יש לנו יכולות מבצעיות שאין לאחרים, ואת הזמן לטפל בזה. לפעמים אנחנו מקבלים מידע מתחנות המשטרה, שמכירות אותנו ומזעיקות אותנו; לפעמים המשפחות של הנעדרים פונות אלינו ישירות, וטוענות שהמקרה שלהן לא מטופל ולא נעשה לגביו דבר.
"מבחינת הדדליין, שלושת הימים הראשונים להיעדרות הם הכי קריטיים, כי אם קרה משהו לנעדר או הנעדרת אז הזמן הוא מרכיב משמעותי. כיום אנחנו פועלים באופן עצמאי ועובדים עם כל האוכלוסיות, ולכן קל לנו לעבוד עם אוכלוסיות שפחות מתקשרות עם המשטרה. אבל מצד שני ברמה התקציבית אין ספק שהיינו מעדיפים לא להישען על תרומות ולא להתעסק בגיוס כספים".
אחרי 1,000 מצבעי חיפוש ופניות על בסיס יומי, בן יעקב אומר כי יש מחיר לפעילותו בתחום, "אני סוחב את הפספוסים שלנו כל לילה, מתבונן בתמונות של הנעדרים שעדיין לא הצלחנו לאתר. אבל אסור לנו להתייאש, כי אנחנו לומדים מזה ומפיקים לקחים, ומצד שני כשאנחנו מאתרים נעדר והוא מחייך וצוחק, זה שנתת לו צ'אנס לחיות זה שווה יותר הכל".
ממשטרת ישראל נמסר: "משטרת ישראל קיבלה על עצמה את הטיפול בסוגיית הנעדרים והאלמונים במדינת ישראל כמשימה בעלת חשיבות ורגישות מן המעלה הראשונה. כל העוסקים במשימה זו במשטרת ישראל מכירים בכך שמאחורי כל נעדר יש משפחה, קרובים וחברים ופועלים מתוך אחריות ומחויבות. הטיפול בתיקי נעדרים מעוגן בפקודות ונהלים ועוברים הליכי פיקוח ובקרה מוקפדים וכן מתעדכן בהתאם להתפתחויות טכנולוגיות ואחרות.
"במקרה של תלונה על נעדר וככל שמתקבל מידע חדש בעניינו, מבוצעות פעולות במישור החקירתי, המודיעיני והמבצעי בהתאם לנסיבות המקרה ולהערכות מצב. בכל דיווח על נעדר מבצעת משטרת ישראל מספר רב של פעולות חקירה על מנת לאתרו בהקדם ובמטרה להגיע לחקר האמת. משטרת ישראל רואה בטיפול בסוגיית הנעדרים והאלמונים שליחות ומשקיעה את טובי חוקריה והקדמה הטכנולוגית המצויה בארגון לנושא זה".