המשבר שפרץ בימים האחרונים בין ישראל לרוסיה, לנוכח כוונתה של מוסקבה לסגור את פעילותה של הסוכנות היהודית ברוסיה, הינו החמור ביותר בין המדינות מזו תקופה ארוכה. מאז הפלישה הרוסית לאוקראינה, מגלה ישראל גישה זהירה, תוך שהיא משתדלת למתן את עוצמת הביקורת כלפי רוסיה ונמנעת מלספק לאוקראינה אמצעי לחימה, חרף בקשות חוזרות ונשנות מצד הנשיא זלינסקי וטענות כי עליה להיות בצד הנכון של ההיסטוריה לנוכח פשעי המלחמה שהרוסים מבצעים.
עמדה זו נובעת ממורכבות מערכת השיקולים האסטרטגיים והביטחוניים העומדים בפני ישראל. מצד אחד, אין עוררין בדבר הברית האסטרטגית עם ארה"ב שאין לה תחליף, ואין מחלוקת לגבי השיקולים הערכיים והמוסריים בנוגע לתמיכה באוקראינה. מצד שני, עומד החשש הישראלי, כי עימות חזיתי עם רוסיה עלול לפגוע בחופש הפעולה של צה"ל ולערער את התיאום הביטחוני החיוני עמה בסוריה שנבנה בעמל רב בשנים האחרונות, לאחר תקרית הפלת המטוס הרוסי (ספטמבר 2018).
ואמנם עד הימים האחרונים ניכר היה, כי המדיניות המאולצת שאותה נקטה ישראל כלפי רוסיה הצליחה להשיג את יעדיה. חרף הפרסומים על תקיפות ישראליות בסוריה, רוסיה הסתפקה בהטחת ביקורת ונמנעה מלפעול כדי לגבות מישראל מחיר או להקשות על ביצוען. זאת, בשל שילוב של מספר אינטרסים אסטרטגיים מצידה של רוסיה, ובראשם - הרצון לשמר את הקשרים עם ישראל כאחת המדינות הבודדות במערב שנמנעת מלהחרים אותה ומקיימת עימה דיאלוג מדיני ברמות בכירות, כפי שגם בא לידי ביטוי בהתנצלות לכאורה של הנשיא פוטין על דברי שר החוץ לברוב כי היטלר היה ממוצא יהודי, כמו גם במאמצי התיווך שקידם ראש הממשלה בנט בתחילת המלחמה.
מעבר לכך, החלשת האחיזה האיראנית בסוריה מהווה אינטרס רוסי בפני עצמו במסגרת התחרות בין השתיים על ההשפעה על המשטר הסורי ועומק ההתבססות במדינה, ועל כן הנכונות "לעצום עין" כלפי התקיפות המיוחסות לישראל.
רוסיה עושה חדשות לבקרים שימוש באפיק המשפטי כמנוף לחץ, לגיטימי לכאורה, לקדם יעדים מבית ומחוץ. כך, למשל היה בהחלטת בית המשפט ברוסיה לסגור (דצמבר 2021) את ארגון זכויות האדם ממוריאל, וכך היה במעצר של נעמה יששכר (2019).
באופן דומה, נראה כי גם במקרה של הסוכנות, למרות שרוסיה מנסה לשוות להליך אופי משפטי, לנוכח הטענות כי פעילות הסוכנות אינה עומדת בקנה אחד עם החוק הרוסי, נראה שהמניע האמיתי הינו מדיני. זאת, כאיתות לישראל על חוסר שביעות הרצון מההצהרות של ראש הממשלה לפיד על פשעי המלחמה שרוסיה מבצעת באוקראינה. לא בכדי, פורסם כי לטענת שגריר רוסיה בישראל, מינויו של לפיד "מייצר קשיים" ביחסים בין המדינות, וחרף ההכחשה לאחר מכן, נראה כי דברים אלו מבטאים את הלך הרוח בקרמלין.
המשבר עם רוסיה מתהווה דווקא בתקופה שבה ניכרת התחממות במערכת היחסים בין רוסיה לאיראן, כפי שבאה לידי ביטוי בפסגת טהראן שנערכה לפני ימים בודדים, בהשתתפות הנשיא פוטין והדיווחים על האפשרות כי איראן תספק לרוסיה מל"טים תוקפים. לנוכח הסלמת המתיחות עם איראן בחודשים האחרונים, ישראל צריכה לשמר בידיה את מירב היכולות וחופש הפעולה להגן על האינטרסים שלה במרחב.
במציאות זו, עימות ישיר ופומבי עם רוסיה, וחמור מכך איומים על גביית מחיר ממנה במידה שתחליט על סגירת הסוכנות, עלולים ללבות את המתיחות ולהקשיח את העמדה הרוסית. דומה, כי החודשים האחרונים הוכיחו היטב כי רוסיה לא רק שאינה נרתעת מאיומים, אלא אף אינה מהססת להשתמש בכל האמצעים העומדים לרשותה - החל משימוש בכוח צבאי גם כנגד אוכלוסייה אזרחית וכלה בניצול נשק האנרגיה והחיטה - כדי להשיג את יעדיה האסטרטגיים.
על כן, בעת הנוכחית, ישראל נדרשת לגלות גישה זהירה ומדודה, ולפעול בכל הערוצים האפשריים והדיסקרטיים כדי לפתור את המשבר בדרכים שקטות. אחרת ישראל עלולה לגלות כי התנהלות כוחנית מול פוטין עלולה להיות עבורה כבומרנג ולגבות ממנה מחירים משמעותיים בהרבה.
ד"ר שי הר-צבי הוא חוקר בכיר במכון למדיניות ואסטרטגיה (IPS), באוניברסיטת רייכמן