את מה שקרה עם התליון המוזהב בדמותו של נתניהו השבוע צריך ללמד בבתי ספר לשיווק. עקומת החיפושים בגוגל אחר צמד המלים "שרשרת ביבי" הייתה כמעט שטוחה עד ליום ראשון בערב, ואז זינקה בחדות, זמן קצר אחרי שהסרטון מכנס הפריימריז הליכודי בגבעת זאב הגיע לרשתות החברתיות.
הפריימריסטית הנלהבת היידי מוזס, שהפכה את השרשר המוזהב להצהרת נאמנות למנהיג, חרכה את האולפנים במהלך כל השבוע, ואיתה גם היזם הגאה שקידם את המכירות, שקפצו לאזור המאות תודות לכל תשומת הלב התקשורתית. לא מן הנמנע שרוב הרוכשים הם בכלל ברנז'אים מתל אביב, ולא מאזורי החיוג של הליכוד, שם כולם ניסו רק להתרחק מהגימיק השיווקי.
כוכב התליון וכוכב הסרטון מיהרו להתנער ביום שני. "אני לעולם לא עונד שרשראות", צייץ ישראל כץ בבוקר, וכמה שעות אחר כך נתניהו שיגר סרטון מיוחד מלונדון בו הכריז "לא צריך תליון, לא צריך נאמנות אישית". ובכן, הארכיון דווקא זוכר כמה מכתבי ומסמכי נאמנות בליכוד והבלוק הימין בכל פעם שחש איום או חשש ממרד פנימי או מהתפרקות של הגוש שלו. גם את תמונתם של חברי הליכוד שהתייצבו מאחוריו עטויי מסכות ביום פתיחת משפטו כשהוא משתלח במערכת אכיפת החוק, ואת התגמולים הפוליטיים המכובדים שקיבלו גדולי תומכיו, כשעוד יכול היה לחלק להם תיקים ותפקידים.
שבוע לפני שרשרת רק ביבי, ח"כ שלמה קרעי הצטלם עם פסל זהוב בדמותו של המנהיג - התליון היה בסך הכול קוריוז חסר טעם של מועמדת בפריימריז שניסתה לרכב על רוח המפקד במפלגה. אבל היא הקצינה אותה עד כדי גיחוך, ועוררה מחול של דימויים צפון קוריאניים, עובדי אלילים וחברי כתות. אפילו גדולי הביביסטים חשו קצת סלידה.
בכל גימיק קיצוני יש גם שמץ של אמת, והיא שהנאמנות העליונה והחשובה ביותר בליכוד בתקופת נתניהו היא למנהיג, יותר מאשר למפלגה, ואפילו יותר מאשר לשלטון. זה תהליך אבולוציוני שהתעצם כשהחלו לנתניהו הצרות הפליליות, והוא הצליח להפוך את המאבק המשפטי והפוליטי האישי שלו לסיפור של הליכוד כולו, שאף סיגר, שמפניה, או אסון במירון לא יכולים לשבש. התמיכה בנתניהו, בכל מחיר וללא סייג, הפכה למבחן הכניסה של המצטרפים החדשים ומרכיב הכרחי בהישרדות של הוותיקים שמוותרים פעם אחר פעם על האפשרות להתמודד מולו.
יולי אדלשטיין, לדוגמא, שהכריז בראיון לעמית סגל באוקטובר אשתקד שהוא יכול להקים ממשלה עם 70 המנדטים שיש לימין בכנסת, וש"עם נתניהו לא נוכל עוד לנצח", ויתר בחודש שעבר על האתגר בקול ענות חלשה. התבוסה הייתה ברורה מראש, וההתמודדות רק הייתה מייצרת כלפיו אנטגוניזם שעשוי היה לסכן את מעמדו בפריימריז לרשימה. כך, גם אחרי שנה שבה נתניהו איבד לליכוד את השלטון, ולא ברור אם יצליח להחזיר אותו לשם, אף אחד במפלגה לא העז להתייצב נגדו ולהציב אלטרנטיבה. השבוע, בהודעה לקונית של ועדת הבחירות, בוטלו הפריימריז ונתניהו הוכרז כמועמד היחיד של הליכוד לראשות הממשלה עד הבחירות הבאות.
צודקים גם הליכודניקים שחשים שבלגלוג הציני על הנאמנות למנהיג יש גם מידה מסוימת של צביעות. בליכוד יש בכל זאת פריימריז, יותר מ-120 אלף מתפקדים ששותפים בעיצוב הרשימה, ברוב המפלגות האחרות בכנסת ההחלטה בידיים של איש אחד, וחבר יועציו הקרובים, ובמבחן הזה נאמנות אישית היא ערך עליון. במקביל להתחזקות הפרסונלית של נתניהו, נולדו במערכת שלל מפלגות פרסונה; יש עתיד של יאיר לפיד, כחול לבן של בני גנץ, תקווה חדשה של גדעון סער, ישראל ביתנו של אביגדור ליברמן, ימינה של נפתלי בנט, ואם הולכים אחורה גם כולנו ז"ל של משה כחלון והתנועה של ציפי לבני. ובמרוצת השנים מתברר כי במפלגות מנהיג, נאמנות אישית היא תנאי הכרחי למימוש הכוח הפוליטי ולהשגת מטרות, וחוסר נאמנות יכול להפיל ממשלות ולהכריע גורלות.
גנץ, למשל, היה יכול תאורטית להיות היום ראש הממשלה, אם שלושת המורדים ממפלגתו לא היו מפילים עם האופוזיציה את הממשלה עם נתניהו ב"ליל החניונים" בדצמבר 2020. אצל בנט זה לא רק תאורטי, זה פשוט מה שקרה: זה התחיל בעמיחי שיקלי, המשיך בעידית סילמן, ונגמר בניר אורבך; העריקים מהבית שלו הם שהדיחו אותו מראשות הממשלה. "נשארתי לבד", הוא אמר ביום שהחליט לחדול את האירוע בשיאו. גם גנץ וגם בנט קיבלו החלטות מנהיגותיות, לחצות את הקוים כדי להקים ממשלה ולמנוע בחירות, ולא יכלו לממש אותן - כי הם איבדו חלקים מהנבחרת. לפיד וליברמן ידעו לעומתם במרוצת השנים להיפטר מח"כים עצמאיים שלא סרו למרותם כדי שלא ישבשו להם תוכניות גדולות.
הפוליטיקה הישראלית עוברת בשנים האחרונות תהליך מואץ של פרסונליזציה, שבו המנהיג והיחיד הופכים בולטים וחשובים יותר מהקבוצה, והשיח הפוליטי עובר מנושאים לאנשים. זה קורה בכל העולם, אבל ישראל היא מצטיינת. מחקר של פרופ' גדעון רהט מהמכון הישראלי לדמוקרטיה שפורסם ב-2019 בחן באופן השוואתי דמוקרטיות בעולם וגילה שישראל מככבת בצמרת לצד איטליה. לדוגמה, אחד המדדים שמובאים במחקר, בוחן את המגמה של הוספת שם המנהיג לשם המפלגה בפתק ההצבעה. עד שנות ה-80, זה לא היה מקובל בכלל, ושמו של מנהיג מפלגה הופיע על הפתק רק פעמיים בכל מערכות הבחירות, וגם אז רק ברשימות קטנות. מאז המעבר לשיטת הבחירה הישירה בשנות ה90, המנהג התקבע והתרחב: היום, ציון שם המועמד לראשות הממשלה ליד אותיות הרשימה כבר הפך לסמל סטטוס, ומופיע כבר על הפתקים במספר דו ספרתי של מפלגות.
גם בשתי המפלגות הדמוקרטיות הנוספות בכנסת יש שינויים במתח בין המפלגה למנהיג: רגע לפני שמרב מיכאלי נבחרה בקלות לכהונה שניה במפלגת העבודה, פורסם מכתב תמיכה של כל השרים והחכים שמהלל את יכולותיה וכישוריה, שלא היה מבייש אף הצהרת נאמנות של הליכוד ואף מתעלה עליהם בחנופתו. במכתב הם "מביעים הערכה עמוקה, ביחד ולחוד, על המנהיגות שגילתה, על היכולת לעמוד בראש משרד ממשלתי מורכב ולהרים סיעה מהקרשים", ועוד ועוד. מיכאלי ניצחה את המזכ"ל ערן חרמוני ברוב מוחץ של 83% שאפילו נתניהו לא זוכר בזיכרון הקרוב.
הקאמבק של זהבה גלאון למרצ צבוע גם הוא כולו בצבעים פרסונליים עזים: הסלוגן שהיא בחרה להשיק איתו את הקמפיין "מרצ חוזרת, אני חוזרת", משדר שהמפלגה בלעדיה נעלמה, למרות שהיו לה כבר שני יו"רים מאז שפרשה ב2018. אמנם, במרצ רואים בגלאון גלגל הצלה, מאחוז החסימה ובעיקר מיאיר גולן שנתפס כנטע זר ולא טבעי, והיא נהנית מתמיכה אדירה בסיעה ובמנגנון המפלגתי - רוב החכים כבר התייצבו מאחוריה - מיכל רוזין, מוסי רז וגבי לסקי, וגם רוב ראשי המפלגות בירכו על שובה לפוליטיקה.
בהודעה הראשונה שהקמפיין הוציא, על פגישתה הראשונה עם לפיד, גלאון הוגדרה כ"מנהיגת מרצ", על אף שהיא עדיין צריכה לנצח את גולן בפריימריז כדי לזכות בתפקיד. קצת כמו שבליכוד קוראים לנתניהו עדיין "ראש הממשלה". נ.ב. בעקבות הערות עוקצניות טוויטר, התואר תוקן בהמשך ל"מתמודדת על הנהגת מרצ".