איך אפשר להציל את מערכת החינוך?

אין הורים שלא עסוקים בעתיד ילדיהם אל מול המשבר המתמשך במערכת החינוך, משבר שהשלכותיו על מצבם הפיזי, הנפשי והפיננסי של כל הנוגעים בדבר הן עצומות ועדיין - שום מהלך לפתרון לא נראה באופק. מערכת החינוך עדיין מקדשת את מדד הבגרויות (חיצוניות או פנימיות, זה לא משנה) שאינו תורם לפיתוח מיומנויות רלוונטיות לשוק העבודה או להתפתחות האישית מצד אחד, ובתנאי ההעסקה של המורים מצד שני. הנושא של מה חשוב לתלמידים - בין אם ברמת תכני הלמידה, אופני הלמידה או תוצאות הלמידה כלל לא מגיע אל שולחן הדיונים.

המחיר הגבוה של השנים הללו בקרב התלמידים ידוע. מעבר לבזבוז שנות החטיבה והתיכון כשנים של צמיחה, חלה בהן רגרסיה ומתפתחים חסמים נוספים כמו מוטיבציה נמוכה לעשייה, היעדר עניין כללי, חוסר זהות עצמית או בעיות פסיכולוגיות יותר עמוקות. אבל כשמגיעים למה אפשר לעשות - הדיון תמיד מתכנס להגנה על המבנה הקיים, מתוך מחשבה שאי אפשר לשנות אותו מחר בבוקר.

מחר בבוקר זה אנדרסטייטמנט מטורף. אי שם בשנת 2015 הגיעו בכירי עולם החינוך למסקנה ש"מורכבות הסביבה העתידית והתמורות המאפיינות אותה מחייבות היערכות של ארגונים ומערכות, ובכללם מערכת החינוך, לעתיד זה". אגף מו"פ, יוזמות וניסויים במשרד החינוך פצח ב"תהליך רב שלבי של חשיבת עתיד והגדרת מתווה פדגוגי", שכלל ראיונות ושיחות עם מאות מומחים, כשלבסוף גובש מסמך מרהיב שמספק מודל מרתק ומדוייק "לדרכי למידה חדשות, למיומנויות נדרשות, לשינויים במערכת החינוך וליישום טכנולוגיות מתקדמות".

על פי המודל, המיומנויות הנדרשות הן: אישיות, חברתיות, יצירתיות, ואפשרות למידה עצמאית. המודל הציע כי דרכי הלמידה החדשות יהיו: אישיות, חברתיות, גלוקליות (שילוב בין תהליכים גלובליים לתהליכים מקומיים), ומעורבות בעשייה יומיומיות. העקרונות הפדגוגיים עליהם הוסכם הם: פרסונליות, שיתופיות, אי פורמליות, תמורתיות, ותכנון. כל אלו אמור להיתמך על ידי סביבות וטכנולוגיות מאפשרות. כל הדרישות שם, מוסברות ומפורטות. אבל תכנית לביצוע - אין.

"התוצרים של תהליכי חשיבת העתיד שפותחו במהלך השנה יוכלו לשמש גורמים שונים במערכת החינוך. הפדגוגיה מוטת העתיד אמורה להוות מצפן להכוונת חדשנות פדגוגית במערכת החינוך בכלל ובאגף מחקר ופיתוח, יזמות וניסויים בפרט". הסייגים הללו מייצרים אמירה מגומגמת, לא מחייבת, שהתמסמסה בקלות ובמהירות אל תוך הרעש של שבע השנים שחלפו מאז המתווה.

התיאוריה בעולם החינוך ברורה כמעט מאז ומעולם. יאנוש קורצ'ק דבר על המטרה - חינוך מטרתו לעזור לתלמיד למצות את יכולותיו. מסלאו תאר את המטרה מזווית אחרת כשקבע כי תקרת צרכיו של האדם היא מימוש עצמי. אבל הדרך היא שאלת המליון דולר וכרגע עולם החינוך מדבר בשקלים. לאחר אינסוף וועדות, מתווים והמלצות שהביאו אותנו אל פי תהום, כשמערכת החינוך ואיתה מאות אלפי תלמידים עומדים ליפול פנימה, יש צורך לשנות את השיח התיאורטי ולהפסיק למפות אתגרים ומגמות.

יש צורך להפנים את גודל האירוע ולהחליף את הדיבורים בניסויים מבוקרים, בהתנסויות אמיצות, בגישה פרגמטית וחיובית. זה אומר לתת לכלים חדשים הזדמנות אמיתית ולרצות שהם יצליחו, לבוא בגישה פרואקטיבית של שינוי, לקפוץ למים כקהילה של מורים-תלמידים-הורים-בעלי עניין אחרים, ללכלך את הידיים ולצבור חוויות. מתוך החיפוש תיבנה דרך חדשה. מתוך התהליכים בשטח ישתפרו המימשקים. מתוך חדוות העשייה יוולדו רעיונות יצירתיים להמשך הדרך.

תוך כדי עשיה מתגלה פרט שולי, שנוטה להיעלם מנוף התכניות הפדגוגיות. הכשרות למורים, שיטות ניהול ומעקב, מודלים להעסקה ועוד - כל אלה חשובים מאין כמותם. אבל תפקידו של התלמיד במערכה נשכח ויכולתו לתמוך בשינוי הפדגוגי מוקטנת. הקהילה החדשה תתייחס לתלמידים כאל שותפים שווים, אם לא בכירים, בניהול תהליך השינוי - מלמידה גנרית פאסיבית ללמידה פרסונלית משמעותית. היא תלווה בהיבטים של תמיכה ואימון אישי, בניית סט ערכים והעצמה של כל לוקחי החלק בתהליך. באופן שווה, שיתופי, מובנה אל עבר השגת מטרות, אך גמיש ומאפשר. היא תעודד למידה אישית ותייצר מנגנונים לעבודת צוות, היא תשתף פעולה עם הקהילה המקומית ותעבוד יחד עם שותפים ברחבי העולם כדי לצאת מעמק המוות שאליו נקלעה מערכת החינוך בכל כך הרבה מקומות בעולם.

בחזרה אל הדיון הציבורי. זה נכון. אי אפשר לעשות שינוי מקצה אל קצה מחר בבוקר. אבל אפשר וחייבים להתחיל לעבוד על אלטרנטיבה כבר אתמול. אפשר וחייבים להתחיל להקים את התשתית למערכת חינוך חדשה, פרסונלית, גלובלית, הוליסטית. צריך לעבוד באופן אקטיבי ליצירת אקוסיסטם שממציא הלכה למעשה את העולם החדש של למידה והתפתחות, באופן משוחרר מקונספציות נושנות ומחובר לתובנות וליכולות עכשוויות. במקביל לבניית המבנה החדש, נוכל להתפנות בהדרגה מהמבנה הישן. בהתחלה רק חלק מהמורים ומהתלמידים יעברו מבנה, בהדרגה ייבנו עוד יכולות שיתמכו בהצטרפות של מורים ושל תלמידים נוספים, עד שבסופו של דבר נוכל להיפרד ממערכת החינוך הישנה ולעבור אל החדשה. זה אפשרי.

יעל שפריר היא מייסדת ומנכ"לית ReShuffle, פלטפורמה להתפתחות אישית של בני נוער