בשבוע שעבר שמענו בכלי התקשורת השונים את סיפורן של כמה נשים על הפגיעה המינית שעברו בשנות לימודן באולפנה. סופר שם גם על נשים רבות שסיפרו סיפורים דומים, אבל העדיפו לא להיחשף. מה הדבר הכי חשוב שאנחנו, הציבור ומנהיגיו, יכולים לעשות כרגע? קודם כל משהו שנראה קטן אבל הוא גדול: להקשיב. באמפתיה. בלב פתוח. באמון. לא להטיל מיד ספק. לא להיכנס למגננה. לא לפחד. ולתת לסיפור מקום. מקום מוגן. מקום בעולם, באור השמש. לעזור להן כפי שהן אמרו - לצאת ולהוציא את הסיפור מהמחשכים.
אלה מאיתנו שלא נפגעו מינית ומתבוננים על הסיפורים מבחוץ חיים ב'הסתרה בתוך הסתרה'. אנחנו לא יודעים מה אנחנו לא יודעים על החיים של נפגעי פגיעה מינית. כן, נשמע קשה להיפגע, אבל אין לנו מושג על איך שהחיים אחרי הפגיעה נראים. ישבתי לפני כמה שנים בקבוצה שהיו בה גברים ונשים שנפגעו מינית ששיתפו וסיפרו. הדבר הראשון שקרה עבורי היה תהליך של קבלת חוסר הידיעה הזה, של התהום העמוקה שפעורה ביני לבינם, ביני לבין מסע הייסורים הקשה שהחיים הופכים להיות לאחר הפגיעה, שהיא פעמים רבות לא פגיעה אלא פגיעות חוזרות ונשנות.
לפני כמה חודשים השתתפתי בהשתלמות עם אנשי מקצוע בתחום, שארגן ארגון רבני בית הלל, כדי להבין יותר את מה ששמעתי, מההיבט המקצועי. הדברים שנשמעו שם חשובים לכולנו כחברה. המסע הזה של הנפגעים לא תמיד מתחיל מיד אחרי הפגיעה. לפעמים מנגנוני ההגנה הנפשיים דוחקים את הפגיעה אל מחוץ לזיכרון, למשך שנים רבות. לפעמים הדרך היחידה לחיות היא ניתוק, דיסוציאציה. ולכן השאלה "למה לא אמרת עד עכשיו כלום" אינה רלוונטית. הנפגעים עצמם הרבה שנים לא ידעו, לא זכרו, זה לא היה חלק מהם, רק חוו שמשהו מאד לא בסדר, בלי לדעת מה. ולפעמים ידעו, אבל הסיפור נשמע כל כך לא יאמן, שלא היו להן ולהם הכוחות והאמון בהתקבלות שלו. לספר אותו דרש כוחות נפש על-אנושיים כמעט.
הסיפור נשמע לא יאמן מהרבה סיבות, הנה רק חלק מהן: מי שמופיע בסיפור כפוגע יכול להיות רב, גדול בתורה, או דמות קרובה ומיטיבה מהמשפחה, או אדם גדול, שמחנך לאהבת אדם ועשיית טוב. ואנחנו מתקשים להאמין שהם יכולים להיות גם פוגעים מהסוג הקשה הזה. מתקשים להכיל סתירה כזו בתוך אותו אדם. מתקשים לקבל שהיצרים שהם כוח החיים והיצירה, ולכן הם מצויים גם אצל אנשים גדולים, הם גם כוח שיכול לפגוע כל כך. לא באמת מאמינים למילים של חז"ל "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו". ואולי הפחד הגדול הוא לגלות את הכוחות העוצמתיים וגם הקשים האלה גם בתוכנו. וגם אם כבר נעתרנו לשמוע, ועקרונית להאמין, הסיפורים לפעמים ישמעו לנו מבולבלים, מלאים 'חורים' וחוסר רציפות. יש לזה הסבר מקצועי. זה קשור הרבה פעמים למנגנוני ההרס של הפגיעה המינית והפוסט-טראומה שבעקבותיה, לא לחוסר האמיתות של העובדות.
אלה רגעים קריטיים. כשנפגעות נזכרות, או מוצאות את הכוחות לספר, זהו רגע בו לאופן התגובה של הסביבה הקרובה והרחוקה יש כוח השפעה עצום - לתת סיכוי להבראה, או לדחוף אל המשך השקיעה במעמקים של חושך, כפי שרבים מהם מתארים את המציאות המקבילה שהם חיים בה. הכחשה, חוסר אמון או ספקנות יחוו כהעמקת הפגיעה והסבל, יערערו את האחיזה והעוגנים בעולם בכלל ובעולם הדתי בפרט. ואילו מתן מקום לסיפור, הרגשה שיש בו ממש, גם אם הוא לא נשמע מסודר וברור, עשויים להעניק סיכוי לחיים. כל זה עוד קודם לשאלת עשיית הצדק. גם תורה יגיע. אנחנו, השומעים, איננו מערכת משפט ולא נכנסים לתפקיד השופט. תפקידם של אלה יהיה בדיקה ובירור יסודיים ועשיית צדק.
ומה לגבי חזקת החפות? אין ספק שחשוב מאד למנוע פגיעה באדם שלא חטא ובמשפחתו. המשפחות של נאשמים בפגיעה משלמות מחיר כואב מאד. אבל רובנו פחות מודעים למחיר הכבד שמשלמים נפגעים ונפגעות שלא מקבלים את האפשרות לספר את סיפורם, ולתפקיד שיש לאפשרות הזו בתהליך הריפוי שלהם. ולכן צריך לפחות לדעת שהכרעה היא בין אופציות כואבות ולא מושלמות.
צריך להוסיף שדי מוסכם שאחוז תלונות השווא בהקשר הזה נמוך מאד. אם חלילה מתרחשת תלונת שווא - אני מניח שהחפות תצא לאור, וכמובן צריך גם להתפלל שה' יהיה בעזרנו בכל תהליך הבירור וימנע תקלות. ומה יקרה לאולפנות? אנחנו לא זקוקים להיות בעמדה שמגוננת על מערכת החינוך של האולפנות, לא כי היא לא יקרה לנו, אלא להיפך, כי אנחנו מאמינים בה, ומאמינים שיש בה המון טוב, ומאמינים שהיא רק תצא מחוזקת יותר מהבירור הזה. היא תצא מקום בטוח יותר, טוב יותר, טהור יותר. מקום שבעוד עשרים שנה לא יוכל להתקיים מצב בו מישהי מספרת על פגיעה ועשרות נשים מצטרפות ואומרות - כן, היו דברים כאלה. זה המקום שאנחנו שואפים אליו.
הכותב הוא הרב תני פיינטוך, רב קהילת "אילנא דחיי" בירושלים וחבר בארגון רבני ורבניות בית הלל.
בקרוב יצא לדרך "מקשיבים" - מסע העשור של ארגון בית הלל