אחרי 13 שנים עם ראשי ממשלה מהימין, מינויו של יאיר לפיד הלילה (שישי) לראש הממשלה ה-14 של מדינת ישראל זה הכי קרוב שהמרכז-שמאל הגיע באחרונה, למהפך. אבל הטיימינג והנסיבות המפוקפקות ציננו כמתחייב את החגיגה.
כמה שעות בלבד אחרי שהכנסת פיזרה את עצמה, בתום אחד השבועות המכוערים שידעה הפוליטיקה הישראלית, וביומה הראשון של מערכת הבחירות החמישית תוך שלוש שנים וחצי, קשה היה להרגיש את משק כנפי ההיסטוריה. רק ציוץ ברכה מתוזמן היטב של נשיא ארצות הברית, ג'ו ביידן, בישר על החילופים לעולם כולו.
גם לפיד, ביום ניצחונו האישי על המוני פרשנים וצייצנים שזלזלו בעשור האחרון ביכולותיו, נאלץ לחגוג באיפוק יחסי. מפגני חילופי הכיסאות והעברת המפתחות החברית בינו לבין נפתלי בנט אמנם מסמלים חזרה להסכמים שמכובדים, אך גם את קריסת הממשלה שהקימו - ופירקו - במו ידיהם. לפיד היה אמור להיכנס ללשכת ראש הממשלה רק באוגוסט 2023, ולפחות על הנייר, לכהן קדנציה של שנתיים ושלושה חודשים; ההחלטה של בנט לפרק את הממשלה ערבבה את הקלפים, גזרה על הכנסת להתפזר, והרוטציה הפכה לחלק מסידורי האקזיט. הוא העביר ללפיד את המקל, אבל לראשות ממשלת מעבר, עם תאריך תפוגה תלוי באוויר.
לכן, כנראה, הוא נזהר מלצאת בהצהרות היסטוריות על שחר של יום חדש, כי זה קצת בכאילו. בתקופת הבחירות, היכולת שלו להוביל מהלכים גדולים שיירשמו בדברי הימים מוגבלת למדי, ובסופן - הוא עלול לאבד את הכיסא. או שלא. יש לו ארבעה חודשים לנצל את מנעמי המעמד ולנסות להפוך את הזמני לקבוע. מי שמהמר בוודאות שהכהונה שלו תהיה קצרה ומוגבלת לוקח סיכון - בחצות לפיד הוכיח לספקנים ולמצקצקים שהוא יכול לעשות את מה שנחשב לבלתי אפשרי.
ביומו הראשון כראש הממשלה, לפיד ייפגש עם ראש השב"כ ויפתח בהתייעצויות ביטחוניות בקריה בתל אביב. בתחילת השבוע ינהל את ישיבת הממשלה הראשונה, וביום חמישי ימריא לנסיעה מדינית ראשונה לארמון האליזה בפריז. בעוד שבועיים יקבל את פניו של הנשיא ביידן בנתב"ג, בספטמבר הוא מתכנן לטוס למפגש המנהיגים היוקרתי ולנאום בעצרת הכללית של האו"ם; לא מן הנמנע שינסה גם להאיץ את ההתחממות לקראת נורמליזציה עם סעודיה עד כדי ביקור היסטורי בריאד.
הזירה המדינית צפויה להיות מנוע התוכן העיקרי של הקמפיין של לפיד, שימשיך להחזיק גם בתיק החוץ, מה שיעניק לו שליטה כמעט בלעדית בסדר היום המדיני בתקופה הקרובה, וגישה מזורזת לראש הכותרות במהדורות. בנט הפורש, ימשיך להחזיק בתיק האיראני, אבל לא ברור לגמרי מה זה אומר, ושר הביטחון בני גנץ ימשיך לתחזק את הפרופיל הבינלאומי העצמאי אותו טיפח בשנה האחרונה. עם בנט, גנץ נקלע למשחקי כבוד, כמו בפגישות עם אבו מאזן או התחרות על הנסיעה להודו לפגישה עם מודי (גנץ ניצח, אגב. בנט לא הצליח להמריא מעל הצרות בקואליציה לביקור). לפיד וגנץ אמנם קרובים יותר בעמדותיהם המדיניות והביטחוניות ולאורך השנה האחרונה דווקא הסכימו והפגינו אחדות בקבלת ההחלטות, אבל אפשר לשער בזהירות שיהיה קשה יותר לתחזק את זה באווירת קמפיין.
גנץ, היה הראשון מבין ראשי המפלגות בקואליציה לברך בטוויטר את ראש הממשלה הנכנס ועל אף הנחת הקושי לראות את לפיד נכנס לתפקיד לפניו, הוא לא נענה להצעות הנדיבות שהגיעו עד הרגע האחרון משליחיו של נתניהו, לעמוד בראש ממשלה חלופית בכנסת הנוכחית ולבטל את הבחירות החמישיות. הוא היה יכול לקבל שנה או שנה וחצי ברוטציה, עם כל הביטחונות והערבויות שדרש, ובחר שלא. לא מאהבת לפיד, אלא מחוסר אמון מוחלט בנתניהו, אבל בכך, למעשה, איפשר את הכהונה של שותפו לשעבר. רק לא לאורך זמן; גנץ שואף לשחזר את ההצעות המפליגות מבלוק הימין-חרדים אחרי הבחירות, אם שוב לא יגיע ל-61 המיוחלים, ולעמוד בראשות הממשלה שתחליפו. הוא ינסה ככל יכולתו להפוך את הדו-קרב של לפיד ונתניהו לקרב תלת-ראשי, ולערער על הבכורה של הראשון כמנהיג המרכז-שמאל.
ולא רק הוא. מרב מיכאלי, למשל, טרם צייצה ללפיד דברי ברכה. ככלל, היא לא ששה להכיר במנהיגותו בגוש ורואה ביש עתיד כמי שלקחה מהעבודה את מעמד מפלגת השלטון. במצב הפתיחה שלה בסקרים, עם 6-5 מנדטים בלבד, כל התחזקות של לפיד בתפקיד מעמידה אותה בסכנה וגם את מרצ שנאבקת באחוז החסימה. כמו בבחירות הקודמות, האתגר של לפיד יהיה למנוע מהדינמיקה של קרב ראש בראש בינו ובין נתניהו לשאוב את הקולות מהמפלגות הקטנות. רק שהפעם, הוא בלשכת ראש הממשלה, מתמודד מול ראש ממשלה לשעבר. ככל שהאיום על השחקנים הקטנים בשמאל יגבר, הם יחפשו לבדל את עצמם ממנו, גם בקמפיין וגם סביב שולחן הממשלה, בעימותים יזומים.
אז מלשכת רה"מ, לפיד יוכל לנהל קמפיין מדיני א-לה ליגה אחרת של נתניהו, אבל ברמה הפוליטית יהיה לו אתגר כפול. במקביל לניסיונות הנדסת הגוש למיצוי קולות מקסימלי, הוא יצטרך לנהל את השותפים שלו בממשלה - שלא בהכרח רוצים בהצלחתו. לפיד הצליח בשנה החולפת לחבר שמונה מפלגות בלי שום קשר אידיאולוגי לכדי קואליציה אחת, אבל היתה להם מטרה משותפת - להחליף את נתניהו. עכשיו, המטרות שלהם שונות, בטח אם נכנסים למושגים של מלחמת הישרדות. ההרמוניה שהיתה עד עכשיו בממשלה תתערבב בהרבה יותר פוליטיקה, שבבסיסה הסתירה בין לפיד, שרוצה להישאר בתפקיד, ובין חלק משותפיו, כמו גנץ, מיכאלי וגם גדעון סער, שיסתפקו בכהונה הזמנית.
המפתח העיקרי למעבר בין הזמני לקבוע לא יושב סביב שולחן הממשלה אלא בבתים בחברה הערבית, ובכמה יצאו מהם להצביע. יחד עם מנסור עבאס, לפיד המציא בשנה האחרונה מחדש את השותפות הפוליטית היהודית-ערבית, שתגיע למבחן שיעורי ההצבעה בבחירות הקרובות. ממשברי רע"מ למשברי זועבי, לפיד גם העמיק בשנה החולפת את הרשתות שלו עם ראשי הרשויות המקומיות במגזר, שסייעו לו מתוך פחד גדול מהאלטרנטיבה של נתניהו ובן גביר. הנכונות שלו להסתמך גם על הרשימה המשותפת מרחיבה עוד יותר את אפשרויות שיתופי הפעולה שהוא מציע, וגם את הבידול מנתניהו - שמציע בדיוק הפוך. אבל דווקא הקמפיין הקולני של הליכוד על הממשלה של לפיד עם איימן עודה ואחמד טיבי יכול לפעול כבומרנג ולחדד את האלטרנטיבות ולהוציא אנשים מהבית. אם הערבים ינהרו לקלפיות, הסיכויים של לפיד להאריך ימים בלשכת רה"מ יגברו; אם הם ידחו את היד המושטת ושיעור ההצבעה יישאר נמוך, הם עשויים לסיים את הכהונה שלו בקאמבק של נתניהו.