אל תפספס
דמותו של מאיר בביוף הייתה מוכרת בעשרות השנים האחרונות בכל מאבק למען זכויות העובדים בנגב. לא פעם ולא פעמיים נגרר על ידי שוטרים, תמיד עם מגפון סמוך לפיו, נואם בפני המפגינים. בביוף היה ותיק עובדי הסתדרות העובדים בישראל, עם 50 שנות ותק, מהן 27 שנים בתפקיד יו"ר מרחב הנגב בהסתדרות. לפני שבועיים הלך לעולמו והוא בן 72.
הוא נולד בינואר 1950, למשה וצילה בביוף. צילה, ילידת פולין, הספיקה לעלות לארץ ישראל לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. כל משפחתה נשארה בפולין ונספתה בשואה. משה בביוף נולד במצרים למשפחה שעלתה מאוזבקיסטן לארץ ישראל, היגרה למצרים ושבה לישראל. הוא היה אמן בנשמתו שידע לנגן על כל כלי נגינה שהזדמן לידיו. אחרי שנישאו גרו בני הזוג בבית ערבי ביפו, שדייריו נמלטו ממנו במלחמת העצמאות. איתם בבית התגוררו עוד ארבע משפחות.
לדויד פרץ מ"ישראל היום" בביוף סיפר: "לא זכינו להכיר את אבי חופשי ומשוחרר מתלאות הפרנסה, אבל הוא היה אמן מנדולינה, וניגן על כל כלי שמצא". אולי אז, בילדותו, נבטה בקרבו ההזדהות עם מעמד הפועלים שנאבקים על קיום משפחותיהם ומייחלים לפרנסה בכבוד.
לבני הזוג בביוף היו בן ובת נוספים והזוג הצעיר נלחם על פרנסתו. באותן שנים של מחסור ושל משטר צנע בישראל, נדדה המשפחה בין יישובים שונים במסעו של האב לחיפוש מקורות פרנסה. הם עברו תוך תקופה קצרה בחיפה, במושבה מנחמיה, ולאחר מכן הגיעו לקיבוץ נווה אילן, אז יישוב על קו הגבול. אולם, בעיות כלכליות וחברתיות הביאו להתפרקות הקיבוץ. המשפחה עברה לבאר שבע, שם מצא האב עבודה במחלקת המים.
"גרנו בדירה בגודל 34 מ"ר, רצפת בטון וללא תריסים בחלונות", סיפר בביוף לפני כשנתיים וחצי, ביום הולדתו ה-70. הוא זוכר תנאים קשים שכללו מקלחות במים שאמו חיממה בסיר מעל אש של פרימוס. "אבל היינו מאושרים עד הגג", סיפר על ילדותו בבאר שבע לפני 70 שנה, שהחלה אז לצמוח ולהתפתח ולקלוט עולים רבים.
את לימודיו התיכוניים עשה בבית ספר מקיף א' בעיר. "הייתי ילד צנוע וביישן ממשפחה דלה, אבל שם קיבלתי את ההזדמנות ללמוד, ובכל המקצועות שאהבתי - היסטוריה, ספרות, תנ"ך, מתמטיקה. הייתי תלמיד מצטיין", סיפר לפרץ. בצבא שרת בחיל השיריון. בתחילה בחטיבה 7, שם התגלה כתותחן מצטיין בעל כושר הדרכה. בעקבות כך, הועבר לבסיס ההדרכה של חיל השיריון במחנה ג'וליס והיה מדריך תותחנות. מפקד מדור תותחנות היה אז אביגדור קהלני, שהגיע אחרי שנה של החלמה מפציעה קשה במלחמת ששת הימים.
כשהשתחרר תיכנן להתחיל לעבוד ולאחר מכן ללמוד. במפגש מקרי עם מכרה סיפר שהוא מחפש עבודה, היא הצביעה לו על בית ההסתדרות שממול ואמרה לו שמחפשים מדריך נוער. בביוף נכנס לבניין שהפך למרכז חייו. הוא החל כמדריך נוער ולאחר מכן עבר לאיגוד המקצועי. בביוף נמנה בהסתדרות של אמצע שנות ה-80 על חבורת צעירים שהחלו להשתלב בתפקידים מרכזיים בארגון העובדים הוותיק. "למרות גילם הצעיר יחסית, הם מרגישים עצמם בשר מבשרו של המוסד הזה", כתב עליהם אז אבשלום גינוסר ב"מעריב". "כמעט אנטי-תזה לתדמית המיתולוגית של עסקן כסוף שיער, מפא"יניק ותיק, אשכנזי, עם כוס התה ביד. רובם, אגב, שתו בפגישה עימי, דווקא קפה. ועוד תכונה משותפת, אולי החשובה ביותר - כולם איכפתניקים מאוד".
אז כבר החל בביוף לבלוט בקו החזית של מאבקי עובדים בדרום, לעיתים בדרכים יצירתיות. ב-1988, למשל, כשקרס מפעל הרעפים "חסין אש" של חברת "כור", בביוף וחבריו מההסתדרות הובילו מהלך להפיכת המפעל לקואופרטיב בבעלות שוויונית של עובדיו. "הוא לא נח, לא ביום ולא בלילה", אמרו הפועלים על בביוף לאריה כספי מהשבועון "כותרת ראשית" שהגיע אז לבאר שבע, להתרשם מהניסיון המעניין. הוא זוהה עם מאבקי עובדים רבים נוספים, בהם גם מאבק בשנת 2005 של נהגי חברת התחבורה הציבורית בבאר שבע, "מטרודן". מאבק זה אף היווה השראה למחזה שכתב יהושע סובול בשם "מנהיג מעמד הפועלים".
בביוף היה למעשה מי שחנך את רוביק דנילוביץ', ראש עיריית באר שבע, בעולם הפוליטי. דנילוביץ' היה בן 21 כשפגש במקרה את בביוף בחנות ובעקבות השיחה שהתפתחה נוצר ביניהם קשר והם צעדו דרך ארוכה ביחד.
"זכיתי להתחיל את הדרך שלי אצל מאיר. הוא פתח עבורי את הדלת. זה התחיל בניצוץ של אהבה, משהו שמחבר בין הלבבות", סיפר דנילוביץ' ביום הולדתו ה-70 של בביוף. "למדתי ממאיר הרבה דברים טובים שסייעו לי להצליח בפוליטיקה. הוא היה בית הספר הכי טוב שלי לחיים - איך לעשות את הדברים הכי טוב ומדויק, לעתים באובססיביות. בשלב מסויים דרכינו נפרדו, אבל האהבה והערכה לא נגמרות לעולם. הוא שליח ציבור נאמן שעושה זאת בצורה קיצונית. זה מפעל חיים". דנילוביץ' ציין את העובדה שבביוף "לא היה יכול לסבול אי צדק - זכור לי בעיקר מאבקן של קלדניות בתי המשפט. הוא ליווה את המאבק שלהן ללא הפסקה", אמר.
מאבק נוסף שבביוף היה ממוביליו החל בשנת 2001, בעקבות החלטת ממשלת אריאל שרון לבטל את "חוק הנגב", שנועד לתת הטבות ליישובי הדרום. הוא עמד בחזית המאבק והוציא אלפי עובדים להפגנות סוערות, שדרשו לא אחת התערבות משטרתית. במקביל, היה בביוף פעיל במפלגת העבודה, ולמרות שהמנגנון ההסתדרותי היה מזוהה עם שמעון פרס וישראל קיסר, הוא בחר להימנות על מחנה יצחק רבין במפלגה. בין השניים התפתחה ידידות. במוצאי השבת שבה נרצח רבין, היה בביוף בהופעה של יהורם גאון באולם התרבות של ההסתדרות בבאר שבע. הוא סיפר כי אחרי ששמע את הבשורה הקשה, יצא מהאולם והתמוטט במגרש החניה.
בביוף נישא לבת שבע ולזוג נולדו שלושה ילדים - עדי, שירה ונועה. הוא ואשתו טיילו במקומות רבים בעולם. הוא אהב לצלם ולבשל, בעיקר תבשילים בוכריים. ביום הולדתו האחרון משפחתו הוציאה חוברת עם המתכונים שנהג להכין. "אבא שלי חי בשביל ארוחות ימי שישי ולא ויתר עליהן לא משנה מה. גם אם עבר באותה תקופה מאבק קשה", כתבה נועה בתו. כאביו, גם מאיר אהב מאוד מוזיקה, הביטלס היו אהבתו הגדולה והוא אף לקח את שתי בנותיו ל"מסע שורשים" בעקבות הביטלס בליברפול.
נועה הבת, מוזיקאית וזמרת, אמרה כי הושפעה מאביה ומאהבתו הגדולה למוזיקה. היא סיפרה שהיה לו אוסף תקליטים גדול, שהיה מורכב בעיקר מאמנים מאנגליה ומארה"ב שהצליחו באותם עשורים משפיעים - שנות ה-60 וה-70. האוסף כלל מגוון רחב, ממוזיקת רוק למוזיקת פולק, מוזיקה שנשאה באותם ימים את דגל המחאה הפוליטי-חברתי. אחת מאותם זמרי מחאה רבי-ההשפעה של אותם הימים היתה ג'ון באאז. בטיול בארה"ב עם בתו נועה, הם הלכו להופעה שלה והוא אף הצליח להפגיש את בתו עם הזמרת המפורסמת. האב ובתו גם ביקרו בעיירה וודסטוק, שלא רחוק ממנה התקיים באוגוסט 1969 פסטיבל המוזיקה המפורסם שסימל את רוח המרד של אותה תקופה.
לפני מספר שנים חלה בביוף בסרטן מספר פעמים והחלים, אולם לפני כחצי שנה, נדבק בנגיף הקורונה ולמרות החיסונים, הדבר הוביל לאשפוז ממושך במחלקת קורונה בבית החולים סורוקה בבאר-שבע. על רקע המערכת החיסונית המדוכאת שהייתה לו בעקבות שנים של מאבק בסרטן, אותו ניצח, ועל רקע סיבוכים שנוצרו כתוצאה מאותו אשפוז ממושך שהקורונה כפתה עליו, בביוף, שבימים כתיקונים הזיז הרים וגבעות כדי שאנשים יוכלו לעבור, נשם בשביעי ליוני, 2022, את נשימתו האחרונה.