שנת הלימודים שהחזירה את ילדי ישראל ומוריה למסלול ההתחנכות מסתיימת השבוע תחת צל כבד של השבתות חלקיות, עוד רפורמה שסופה מי יישורנו ומאבקם של המורים הצעירים על כבודם ומעמדם.
מערכת החינוך שלנו דומה לספינה שזה עתה נחלצה מעין סערה, לאחר שנתיים מטלטלות של
הקורונה, וחוף מבטחים אין. קברניטיה אובדי העצות חובטים אחד בשני, ומלחיה - מוריה, מותשים לאחר שחילצוה מהמצרים, מוזנחים וחסרי תקווה.
חוקר החינוך האמריקני החשוב ג'וזף שוואב מאוניברסיטת שיקגו מזמין אותנו לבחון מערכות חינוך דרך ארבעת מרכיבי היסוד שלהן: תלמידים, מורים, קהילה ותוכניות הלימודים.
תלמידי ישראל חזרו ללמוד לאחר שנתיים בלתי סדירות בהן עוכבה התפתחותם הלימודית, החברתית והרגשית ונוצרו ביניהם פערי ענק בתחומים אלו. זכותם הבסיסית לחינוך, שקופחה לטובת בריאותם הפיסית, פגעה אנושות בבריאותם הנפשית. הרגלי הלמידה של רבים מהם נהרסו והם חווים מצוקות בלתי מטופלות אם אין בידי משפחתם ההון הנדרש לשיקומם. גילויי האלימות הפיסית, המילולית והוירטואלית שהיו קיימים עוד לפני כן זינקו לאחר הניתוק החינוכי הכפוי. רמות הידע בשכבות הגיל השונות אינן מותאמות והשליטה בשפה קלוקלת. בחינות בגרות רבות הועברו לאחריות בתי הספר ואין כל ביטחון בתקפותן. הסכנה שמתרגשת עלינו בשל כך: צמיחת בורים בעלי עמדות.
מורי ישראל חזרו לשפיות פדגוגית לאחר "שהחזיקו את הקשר" עם תלמידיהם ועשו מאמצים כבירים ללמדם ולטפל ברווחתם הנפשית וחברתית. הם עשו זאת תוך כדי שהם מאמצים, באופן ראוי להערכה, דרכי הוראה יצירתיות. ואולם, לאחר שנתיים מתישות רבים מהם מתקשים להתאושש. מעמדם הציבורי ממשיך להיות חבוט, שכרם נותר שערורייתי, ופעמים רבות הם אינם זוכים לגיבוי מצד משרד החינוך מול הורים המתייחסים אליהם בכוחנות ובוטות. בתוך שבוע העבודה המתיש הם אינם מסוגלים לרכוש כלים חיוניים להתמודדות עם צרכיהם ואתגריהם של תלמידיהם. כל מי שמכיר מקרוב את עשיית המורים ותגמולהּ - אינו מופתע כלל מהמחסור החמור במורים שמוביל למחסור חמור לא פחות במנהלים שיובילו את בתי הספר. אין ראוי יותר מהמאבק הציבורי המתנהל בימים אלו על תנאיהם.
ההורים חזרו למעגל העבודה, לאחר שרבים מהם נחשפו למשברים מקצועיים והתנסויות משפחתיות קשות, שהותירו בהם צלקות. חלקם איבדו קשר וויתרו על בקרה על מצבם של ילדיהם. אחרים עברו לבקרה הדוקה מידי וחרדתית באופן בלתי מידתי על הישגי הילדים. אלה אף אלה זקוקים להדרכה הורית מקיפה, רבים מהם חיים בחוסר ידע מביך על מעשי ילדיהם ומחשבותיהם, חלקם שרוי בהונאה עצמית בנוגע אליהם וחלקם אינו מצליח לקיים עימם מערכת יחסים מיטיבה ופתוחה.
תוכניות הלימודים מורגלות כבר לטלטלות עונתיות כשקברניטי החינוך המתחלפים מצהירים שגילו סוף סוף את "הדרך הנכונה" ללמד, ללמוד ולהעריך את התכנים. מה לא היה לנו: מיקודים, הגרלות, מושגי חובה, למידה משמעותית, תוכנית לאומית לחמש יח"ל מתמטיקה ועתה - למידה מתחדשת. כל שר ובשורתו החדשה שמתפוגגת בחילופיהם התכופים או נשחקת תחת גלגלי הביורוקרטיה האימתנית של משרד החינוך הבנוי טלאים טלאים. המעבר המהיר והרדיקלי, שיובא אל החינוך מעולם העבודה, מהתמקדות בידע אל הנחלת "מיומנויות" משאיר רבים מתלמידנו חפים מכל ידע, מביעים עמדות בלתי מבוססות ומנומקות, לעיתים אף במיומנות תקשורתית מרשימה אך חלולה.
בתוך המרעין בישין הללו, זרועים איים רבים של עשייה מרגשת ומפעימה, פואמות פדגוגיות יצירתיות נעשות על ידי מורים נפלאים מסורים ומנהלים פורצי דרך. כוחם של אלה לא תש גם מול רוחות הנגד, אולם, ללא שינוי עמוק ויסודי, גם הם צפויים לשקוע ולהיעלם. קהילות ורשויות בעלות אמצעים ימשיכו לדאוג לילדיהם ואחרים ימצאו עצמם מושלכים לצידי הדרך.
צדק שוואב, כשקבע שהחינוך שהוא תחום מעשי ואקלקטי, אינו סובל תיאוריות חד-צדדיות. החינוך כאמנות המשלבת בין מעשה לתאוריה נקבע על ידי אותם אומנים שאינם מתמקדים בתיאוריה שתובעת בלעדיות לשדה מחשבה אחד ויחיד, כזו המצמצמת את דמיונו ומגבילה את פעולתו. במלאכת החינוך שורר כלל מעשי מובהק: מותר לנסות. הצניעות מחייבת אותנו שלא לפסול התנסויות חדשות.
כשם שאיננו יכולים לנבא לאן יצמחו תלמידינו, לא נוכל לדעת לאן תוביל כל התנסות. ככל אמנות גדולה החינוך מחייב חירות. עייפנו מרפורמות גדולות ותיאוריות חדשות המסבירות לנו, המורים והמנהלים, מה נכון יותר. עלינו להביא את הטובים ביותר אל החינוך ולתגמל אותם כפי שראויים אלו שדמות החברה מופקדת בידם. בל נפריע להם לנהל את המרחב שעליו הם מופקדים ליצירת מפגשים חינוכיים מעוררי השראה. אנו אמני החינוך נדע לשמור על הדברים הישנים והטובים ולשלב אותם בדברים החדשים ופורצי דרך. עלינו מוטלת החובה לשמור על החינוך. לכן עלינו לצאת עתה יחד למלחמת השחרור שלו .
הכותב הוא מנהל החטיבה העליונה בבית הספר הריאלי העברי בחיפה.