כשהייתי ילד, לא לפני שנים רבות מדי, יום ירושלים היה יום חגיגי - לא יום מגזרי. זה היה יום של רוגע וחגיגה, לא יום של מתח ופילוג. יום של התרגשות, ולא של לחץ ותסכול. מתי יום ירושלים הפך ליום שגולת הכותרת שלו היא צעדת הדגלים דרך שער שכם? מה קרה לנו, שמי שקשור ביום הזה שייך לזהות פוליטית ודתית אחת?
מצד אחד, אומרים "איך אתם לא מצטרפים לדרך שלנו?", ומצד שני אומרים "לקחתם לנו את החגיגה, הרסתם לנו את היום". רוב הציבור, לדאבוני הרב, אדיש ליום ירושלים ואילולא המתח והסכנה סביבו ובמה שיבוא אחריו, מי בכלל היה זוכר ושם לב שהוא בכלל נמצא בלוח השנה. יותר מזה, הוא נהפך לחג שהעם כבר לא חפץ ביקרו.
ב"שנים של חגים", יום ירושלים הוא חג חדש למדי: הוא נקבע בהחלטת הממשלה שהתקבלה ב-12 במאי 1968, וב-1998 העניקה הכנסת לו מעמד בחקיקה. בדברי ההסבר להצעה אמר אז ח"כ חנן פורת ז"ל ש"יום מיוחד זה יחזור וידגיש את אחדות כל העם והמדינה סביב ירושלים". כיום, אם יש משהו שהיום הזה מבליט, הרי זה את ההיפך המוחלט. אם לא היינו בוכים, אולי היינו צוחקים.
כמובן שירושלים עתיקה הרבה יותר מיום ירושלים והתפילות, הערגה והחלומות על ירושלים מלווים את פס הקול ההיסטורי של העם היהודי ושל רגשותיו. במלחמת ששת הימים, במחיר חייהם של חיילים רבים ומשפחות רבות שחרב עליהן עולמם, פגועי גוף ונפש רבים ועוד הרבה יותר מכך, העיר אוחדה. אולם מי שחושב שמה שאוחד זה שטח במערב העיר ושטח במזרח העיר, מצמצם את היום הזה לכלום, מקדש את הקליפה.
על הסמליות של ירושלים - עיר השלום, עיר השלמות ועיר השלווה - אפשר לדבר עוד ועוד. על הקדושה שנוכחת בה, על המרכזיות שלה, על התפילות ועל שירי יהודה עמיחי, אפשר לדבר שעות על גבי שעות. אך אין כמו יום ירושלים כדי להנכיח את הפער בין מה שהיינו רוצים וחולמים לראות, לבין מה שאנו רואים אל מול עינינו. במסורת, קוראים לזה "ירושלים של מעלה וירושלים של מטה" - ירושלים של מעלה היא האוטופיה שאנו שואפים אליה, החלומות שלנו על עיר השלום. ירושלים של מטה היא החיים עצמם, העיר הקסומה והמרגשת אבל גם הענייה והמתסכלת, עיר של אנשים טובים וגם אנשים אלימים, עיר של אהבה וגם של שנאה. בקיצור, עיר של בני אדם, רק מורכבת יותר ובעלת פוטנציאל לטוב וסיכון להרס יותר מכל עיר אחרת בעולם.
אנו אומרים ושרים ומתפללים שוב ושוב "אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי, תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי, אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלִַם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי". האם הכוונה היא שנשכח את החיבור של מערב ומזרח העיר, אולי את היכולת לצעוד דווקא דרך שער שכם? אני סבור שלא. אסור לנו לשכוח את החלום ואת האמונה שירושלים תהפוך לעיר של שלום לעיר שכולנו גאים בה ואסור לנו גם לשכוח את ירושלים של מטה והאנשים החיים בה. אם נשכח את החיבורים בינינו, אם הם ייעלמו מליבנו - נשכח את עצמנו ונהיה חסרי כוח וחסרי יכולת לבנות עולם טוב יותר. כתוב במסכת תענית "אמר רבי יוחנן, אמר הקדוש ברוך הוא: לא אבוא בירושלים של מעלה עד שאבוא לירושלים של מטה".
המציאות של השנים האחרונות מראה שאיבדנו את הכיוון, ואני רוצה להציע את החזרת יום ירושלים ההיסטורי, המאחד בין האנשים ובין החלומות לבין המציאות המורכבת.
הרב יואב אנדי הוא ראש המדרשה למנהיגות בחנתון.