המערכת הפוליטית אינה נהנית, בלשון המעטה, מאמון הציבור: כבר למדנו שהכול הוא מפוזיציה, שמי שזועק היום נגד ממשלה עם מפלגות ערביות הוא מי שהציע להן אף יותר בעצמו, שמי שמחו נגד החוק הנורבגי והממשלה המנופחת סיגלו לעצמם את אותו המודל, ובכלל - למעט כמה צדיקים בסדום, כנסת ישראל היא מקום עם מעט מאוד ערכים והמון קומבינות.
ובכל זאת, נדמה שהדברים שאמרו מירי רגב (להזכירכם, מי שהייתה אמורה להיות היום שרת החוץ של מדינת ישראל) ויובל שטייניץ (מי שהיה שר אוצר בישראל), הצליחו לזעזע גם את אחרון הציניקנים, שיודע שפוליטיקאי הוא מי שיאמץ דעות או יתנער מהן אך ורק למען טובתו האישית.
למירי רגב יש עבר ארוך של התבטאויות מעוררות מחלוקת, אבל נדמה שהיחידה שראויה לאזכור בהקשר הנוכחי היא אודות תאגיד השידור. "מה שווה התאגיד אם אנחנו לא שולטים בו?", תהתה אז רגב וחשפה שלא רק שאבדו האידיאלים, אלא שאבדה אפילו הפסאדה של האבחנה בין טוב לרע. אין יותר טוב או רע, אלא רק באופן יחסי: מה שטוב לנו או רע לנו.
אין מנוס לפיכך מלקבוע שהאמירה של מירי רגב, כפי שהודלפה אמש מישיבת הסיעה, היא בעצם הארכה של אותה אמירה על התאגיד, רק שהפעם אפשר לשים במקום הנושא את מדינת ישראל לאמור: "מה שווה לנו המדינה, אם אנחנו לא שולטים בה?".
ההבדל העמוק
מי שהפתיע הפעם הוא דווקא יובל שטייניץ, לשעבר שר האנרגיה, שר המודיעין ושר האוצר. אם להתבטאויות החריפות והשנויות במחלוקת של מירי רגב כבר התרגלנו (או שלא), הרי שהפעם שטייניץ היה זה שהחריף את הטון: אם את מירי רגב לא מעניינים החיילים או קורבנות האונס, הכול בשם האידיאל היחיד שהיא כנראה מאמינה בו - חזרה לשלטון - הרי ששטייניץ לא היסס להוסיף לרשימת הדברים שמבחינתו הם רק אמצעים ולא מטרות את הנכים וניצולי השואה. ובאמת - מה שווים ניצולי השואה אם אי אפשר לעשות מהם הון פוליטי?
צריך להבדיל בין האמירות הקשות שבקעו אמש מהליכוד, לבין התבטאויות מקוממות של חברי כנסת מימין ומשמאל: יאיר גולן יכול לדבר על אלימות המתנחלים וגבי לסקי על הזכות שעומדת לילדי המרצחים לקבל קצבת שארים. דוד אמסלם יכול להתבטא בחריפות נגד מערכת המשפט ואצל איתמר בן-גביר, התבטאויות (ולפעמים אף המעשים) הם האג'נדה עצמה, ובכל זאת, נדמה שקיים הבדל עמוק בין מה שהאוזן שלנו התרגלה כבר לשמוע מנבחרי ציבור (ואולי הבעיה היא שהם לא ממש נבחרים על ידי הציבור שרואה מולו בדרך כלל רק את ראשי הרשימות - ולא את האנשים שאותם יכניס לכנסת בקולו), לבין מה ששמענו אתמול מרגב ושטייניץ.
זה לא שהאמנו באמת שלנבחרי הציבור שלנו יש אג'נדה אמיתית שאינה מורכבת כולה ממינויים פוליטיים, קידום אישי ותאוות השלטון - אבל מה שראינו אתמול זו התפרצות דוחה במיוחד, לא רק של אובדן הערכים, אלא בעיקר של אובדן הבושה.