קוראים לי דניאל הוכברג ינאי. אני בן 22. שירתתי את המדינה שנתיים ושמונה חודשים כחובש קרבי בחטיבה 7 של שריון. נתוני הכניסה שלי לצבא היו מהגבוהים ביותר. למדתי בכיתת מחוננים ותעודת הבגרות שלי הייתה מצוינת. לכן, אחרי הצו הראשון קיבלתי שלל זימונים לכל היחידות המובחרות ביותר - מסייבר ועתודה עד לטייס וסיירות. לא הגעתי לאף אחד מהם.
האידאולוגיה שלי הייתה להתגייס לאיפה שבאמת צריך. ידעתי שגם ביחידות החי"ר ה-"רגילות" יש צורך בחיילים טובים והייתי נחוש בדעתי לתת כתף. כל החברים שלי מהכיתה התגייסו בינתיים לתוכניות מודיעיניות או מסלולים שכוללים קורסים באוניברסיטה ואמרו לי שאני עושה טעות. הם קראו לי "פראייר". אמרתי להם שחייל טוב עושה מה שדרוש ולא מה שטוב לו.
עוד בנושא "ממדים ללימודים"
ציינתי בפניהם שלוחמים מקבלים מימון לתואר ראשון לאחר השירות. אמרתי שכשהם יהיו בקבע - אני אלמד את התואר שלי, וכך יצא שכשאני אסיים ללמוד הם ישתחררו, ולא אשאר מאחור. מה שלא ידעתי הוא שלמרות מדיניות הרווחה והשאיפה לשוויון, למרות האהבה הענקית שיש לעם ישראל כלפי הלוחמים, כשמגיע הזמן לכסף הגדול, האינטרס הפוליטי מנצח הכול.
ויתרתי על תואר עתודאי באוניברסיטאות הטובות בארץ ועל תמיכה כלכלית של המדינה על מנת להיות איפה שבאמת צריך. סמכתי על המדינה שכשאני אצטרך אותה בחזרה היא תגבה אותי, כמו שאני גיביתי אותה. טעיתי ובגדול.