בקיבוץ אפיקים הלך השבוע לעולמו גרשם זהרהרי, בן אפיקים ומהלוחמים הראשונים בפלוגת הסיור בגדוד 890 של הצנחנים, שצמח בהמשך להיות חטיבת הצנחנים. בן 86 היה במותו.
גרשם היה בנם הבכור של שמואל (מולה) ורחל זהרהרי. הוריו היו אנשי חינוך והיו מדריכים נערצים של חברות נוער שהורכבו מנערים שעלו לארץ ישראל ממדינות רבות. בין חניכיו הרבים של אביו היה גם הנער פרץ גולדשטיין, ממקימי קיבוץ מעגן ומצנחני הישוב העברי בזמן מלחמת העולם השנייה באירופה, שם נתפס על ידי הגסטפו ונרצח. במלאת עשר שנים לצניחה, בעת טקס חנוכת אנדרטה לזכר גולדשטיין, בקיבוצו מעגן, התרסק מטוס לתוך הקהל. 17 בני אדם נהרגו, בהם מולה ורחל זהרהרי.
בני הזוג היו חברים של הנשיא השני, יצחק בן צבי ושל אשתו, רחל ינאית בן-צבי. בתיק שנמצא בארכיוני יד בן צבי והמדינה נשמרו מכתבים ששלחה במשך השנים אשת הנשיא לגרשם ובו היא מתעניינת בשלומו ובשלום שני אחיו הקטנים, ובהמשך מתעניינת בשלום ילדיו. כך, למשל, ב-10 בפברואר 1961 כותבת ינאית בן-צבי לגרשם כי היא והנשיא יגיעו עוד שבועיים לבית קשת, לטקס האזכרה השנתי לבנם, עלי, וששת חבריו שנהרגו בקרב בשדות בית קשת במלחמת העצמאות. "יתכן ובאותו ערב נהיה בטבריה ותוכלו אז לגשת אלי", כותבת לו ולזיוה אשתו.
לחתונתם שנערכה כמה חודשים קודם, היא לא הגיעה והתנצלה: "מאז נפל עלי בני איני יכולה להשתתף בשמחות פרטיות, אחרת הייתי באה אליכם", כתבה. עלי בן צבי נהרג בגיל 24, ימים ספורים לפני יום נישואיו לפנינה דרומי, בת עשרים מנהלל.
רחל ינאית בן-צבי חיה בצל האובדן הכבד ותחושת ההחמצה על המשפחה שבנה לא הספיק להקים. היא הבינה לנפשו של גרשם, אז נער בן 18 שבדיוק התגייס לשירות קרבי בצבא. ייתכן שהיו אלו דמויותיהם של פרץ גולדשטיין, החניך של אביו, או של איתמר גולני מקיבוצו, החלל הראשון מקרב הצנחנים בצה"ל, שעמדו לנגד עיניו כשהתגייס לצנחנים. בוודאי גם שהיתה זו הרוח המשימתית שהיתה בבית הוריו.
אביו, מולה, גדל בבית מסורתי על גדות הדנייפר. אחרי שעלה לארץ ישראל היה ממייסדי קיבוץ אפיקים. הקיבוץ היה אז בחצר כנרת עדיין, ונאמר עליו כי זר שהיה נקלע למקום היה עלול לחשוב שהוא נמצא בקולחוז רוסי, משום שכל החברים דיברו ביניהם ברוסית. "בין יחידי הסגולה שעמדו כחומה בצורה על משמר התרבות והלשון העברית באותה החצר היה מולה (שמואל), איש העבודה ואיש הספר והעיון. החביב והיקר באדם", נכתב עליו בעיתון "דבר".
הוא היה האיש שהוביל את חיי התרבות בקיבוץ הצעיר, כתב פזמונים ומחזות, וכן תירגם וביים הצגות. אחד המחזות שתירגם היה "השקיעה". ההצגה הועלתה על ידי החוג הדרמטי של קיבוץ אפיקים בסככת ששימשה גם לאחסנת מטוסים של קורס הטייס הראשון שערך היישוב העברי בארץ ישראל. על תרגומו של מולה כתבה המשוררת לאה גולדברג שהגיעה לצפות בהצגה: "עבודת התרגום נקייה, ולעתים יש בה גם כן החדירה לרוח המחזה".
כשהחלו להגיע לארץ ישראל נערים עולים הפך מולה את החינוך למרכז חייו. הוא הקדיש את כל כולו לנערים הצעירים, חניכי חברות נוער שהגיעו לאפיקים ממדינות שונות. הנערים שהגיעו מסוריה והרכיבו את חברת הנוער "שיבולת" סיפרו לימים איך מולה זהרהרי הקפיד לכבד את מסורת בית אבא ואמא שעליה גדלו, איך בילה איתם שעות על שעות, יותר מאשר עם שלושת ילדיו הביולוגיים. הם סיפרו איך מולה החיה עבורם את התנ"ך בסיפורים וטיולים ושמר על מסורת בית אבא בשבתות ובחגים. גרשם היה עבורם כאח בכור.
גם בביתו של גרשם נכחו עולמות תרבותיים שנבעו הן ממקורות היהדות והן מהספרות הרוסית, והוא היה הילד הראשון באפיקים שחגג בר מצוה. בהיותו תלמיד תיכון, הדריך את ילדי כתות ז' ו-ח' באפיקים. ימים ספורים לפני שגרשם התגייס לצבא נסעו הוריו לטקס בקיבוץ השכן, מעגן. ההתרגשות בעמק הירדן היתה גדולה וכ-2,500 בני אדם הגיעו לטקס שבו היה צפוי מטוס להפתיע את הקהל ולהשליך לתוכו איגרת ברכה מנשיא המדינה, יצחק בן-צבי. המטוס התרסק לתוך ההמון והאסון ההמוני גרם להלם ברחבי המדינה.
לאחיו הקטנים של גרשם, נורית בת ה-12 ויוסי בן ה-7, לא סיפרו כי הוריהם נהרגו. "כולם הניחו שיבינו בעצמם. הם הבינו שאבא ואמא לא בבית", כתב אסף ענברי בספרו "הביתה". מולה זהרהרי הוא אחד מגיבורי הספר. גרשם כבר היה בן 18 וידע היטב על האסון שפקד אותו ואת שני אחיו הקטנים. שבועיים אחר כך התגייס לסיירת הצנחנים. בישראל הספרטנית של אותם ימים לא נראה כנראה בעייתי לגייס נער שלפני כמה ימים איבד את שני הוריו.
היחידה אליה הגיע גרשם נחשבה אז לאחת המובחרות בצה"ל. אורי שמחוני, אחד מלוחמי הפלוגה ולימים אלוף בצה"ל, כתב בספרו "לוייתן לבן": "פלוגה א'. פלוגה א', גדוד 890, שנת 1954, הייתה ללא ספק הקבוצה האיכותית ביותר שלתוכה נשאני גורלי. במשך שנות חיי הייתי במקומות רבים, בקבוצות רבות של אנשים, ביחידות שונות, בארצות רבות, בין אנשים ברמות שונות. הכרתי את האנשים הטובים ביותר, ואחרי שהשתחררתי מהצבא גם את הגרועים ביותר. אך מעולם לא הייתי בתוך חבורה כל כך מיוחדת, מגובשת ומשקיענית, חבורה של האנשים האמיצים ביותר, החכמים ביותר, המצחיקים ביותר והכיפיים ביותר; אנשים שהלכו לכל המקומות, לחמו בכל המלחמות והסתערו על כל הגבעות ומעולם לא ביקשו, רק נתנו... כאשר אני נזכר בחבריי ובמפקדיי מאז, אני יודע שחייתי עם נפילים."
ההתכתבות בין אשת הנשיא לגרשם החלה בזמן שהיה בטירונות. "גרשם, נערי הטוב", היא כתבה לו ואחר כך כל המכתב מושחר. כך גם המכתב שהוא שלח לה בחזרה מבסיס הטירונים. נראה כי נכתבו שם דברים אישיים על ידי הנער מוכה הצער וכך גם בתשובות האם השכולה לחייל הצעיר. את הכאב הוא נאלץ לשאת לבדו, ללא תמיכה, בדומיה.
בזמן שגרשם עבר טירונות מפרכת והשתתף עם חבריו בשורה של פעולות תגמול מעבר לגבולות ישראל ומאוחר יותר, במלחמת קדש, וצנח איתם במיתלה - את שני אחיו הקטנים גידלה דודתם, סימקה שמוקלר, אחותה של אמם רחל. שבע שנים קודם היתה לוחמת בפלי"ם. כשהיא רק בת 25 התבקשה לנסוע לצרפת, לעלות על אוניית המעפילים "אקסודוס" ומונתה כאחראית על השירות הרפואי על האונייה. גרשום זהרהרי סיפר שהמשימה הכי קשה שהוא זוכר מהקרב במיתלה, היתה פינוי גופות החברים שנהרגו.
בזמן השירות הצבאי היה מבקר גרשם לעתים בבית הנשיא. כשהיה בקו ליד ירושלים היה מגיע בערבים להתקלח בביתו של האזרח מספר אחד. "אהבנו לקבל אותו", כתבה לימים רחל ינאית בן צבי לרחל זהרהרי, בתו של גרשם. היא סיפרה לה עוד כי לאחר שסבה וסבתה נספו באסון ואביה "היה עלם צעיר ... הוא היה מאד מדוכא ואני השתדלתי לקרב אותו כבן משפחה".
כשגרשם השתחרר מהצבא הוא החל לעבוד כנהג בענף התובלה של קיבוצו, אפיקים. מרבית העבודה היתה הובלת בולי עץ מנמל חיפה למפעל הלבידים של אפיקים, כמו גם נסיעות של ימים ארוכים לשדות הנפט בסיני, אחרי מלחמת ששת הימים. יותר מחמישים שנה נהג על המשאית, גם כחייל מילואים לאורך שנים ארוכות. לימים עבד גם כסדרן רכב של התנועה הקיבוצית ואחר כך כקניין ואיש שירות במוסך החקלאי של המפעלים האזוריים בצמח.
ב-1960 התחתן עם חברתו זיוה בעבור מאשדות יעקב. בחתונה לבש מכנסיים שחורים, חולצה לבנה וחבש את הכומתה האדומה של הצנחנים. "התבין גרשם להתרגשותי ליום כלולותיך ואתה הרי כבן לי, לאחר שהוריך ניספו באופן כה טרגי", כתבה לו רחל ינאית בן צבי, אשתו של הנשיא שבעת השלכת האיגרת שכתב התרסק המטוס לתוך הקהל והרג את שני הוריו. "כבר שחתי לך פעם על שיחתי האחרונה עם אמא ואבא עליך, שהיו דואגים לעתידך - כמה מאושרים היו אילו היו זוכים לראותכם, אותך ואת זיוה, ביום כלולותיכם". אחר כך התנצלה שלא תבוא לחתונה וסיימה - "מקרב לב אברככם ואאחל לכם לחיות באושר ברוח הוריך - חיי עמל ורוח בקיבוץ".
כעבור שנה נולד בנם הבכור של גרשם וזיוה והם קראו לי שי. גרשם שלח לאשת הנשיא תמונה ובה הוא מחזיק את שי הקטן, ובגב התמונה נכתב: "לסבתא רחל, הרחוקה קרובה, בחיבה משי זהרהרי". היתה לשי סבתא רחל שנהרגה שבע שנים לפני שנולד וסבתא רחל בבית הנשיא.
כעבור שלוש שנים נולדה לגרשם וזיוה בת שניה שלה קראו רחל, על שם סבתה. לכבוד הולדתה הגיעה רחל ינאית בן צבי לאפיקים לברך את הזוג הצעיר ולראות את התינוקת. שלוש שנים אחר כך נולד ילד שלישי - עומר.
גרשם נודע בתבונת הכפיים שלו ובין השאר בנה מתקן אומגה, דומה למתקן עליו מתאמנים בקורס צניחה של צה"ל, ועליו גולשים ילדי הקיבוץ בחגיגות יום העצמאות של מדינת ישראל.
כמו אביו, כתב שירים. לפני מספר שנים גם יצא ספר משיריו. אחד מהם הקדיש להוריו:
"ולו לרגע ההורים היו קמים
להצטרף אל נשמתם המרחפת, איך היינו נראים בעין בלתי מזייפת,
החיים איתם, היו כאמורים לנטוף בטוב, ולהצניע לכת...
והם סטו ממסלולם בריצה קצת מטורפת, קרועי עיניים הם היו עומדים,
אבא מסתגר היה, ואמא עוד כמתעקשת, איך רחקתם, היא הייתה שואלת.
איך קרובים לרחוקים היו, נבוכים היינו עומדים, מבויישים שבכך ראו אותנו ההורים
לו לרגע ההורים היו קמים
חבל שלא ידענו, אולי היינו מתייפים"
ב-1976 נולד בן הזקונים של גרשום וזיוה ושמו עלי, על שם בנה של רחל ינאית בן צבי שנהרג בקרב בבית קשת 28 שנים לפני כן. הפעם ההתכתבות שנמצאת בתיק הארכיון היא בין רחל הילדה מאפיקים לרחל ינאית בן צבי. כשהפעוט עלי בן שנה וחצי, רחל הילדה מספרת במכתבה לרחל בת ה-91 על בני משפחתה ועל מעשי השובבות של עלי הקטן.
ביום רביעי הובא גרשם זהרהרי למנוחות, סמוך לקברים של הוריו. את מסע ההלויה ליווה השיר "בדומיה", שיר שאותו אהב ושאותו שר ליאור ייני, חבר ילדותו.