מנסור עבאס הוא אנוואר סאדאת של זמננו. סאדאת הפתיע את העולם כולו (בעיקר את ישראל), קפץ למים הכי סוערים ועשה זאת בניגוד לכל הציפיות. הוא הפסיק את המלחמה, הביא שלום (שעומד בכל הטלטלות כבר 43 שנה) ושילם על כך בחייו. עבאס עושה מעשה מסובך יותר. הוא לא שליט טוטליטרי שעומד בראש מדינה, הוא פוליטיקאי שעומד די בקושי בראש מפלגה קטנה. צריך להתפלל שהמהלך שלו יצליח לפחות כמו המהלך של סאדאת, אבל לא באותו מחיר.
המהלך ההיסטורי שהוא מוביל חשוב לא פחות מהשלום של סאדאת. הוא גדול יותר מתקציבים, מג'ובים או מהבטחות. מהלך של השלמה הדדית בין היהודים לערבים, של אנשים שחיים יחד ומבינים שהגיע הזמן להתחיל גם לעבוד ביחד. הערבים נכנסים לאוהל, משנים את כללי המשחק ומתחילים להשתתף במשחק הפוליטי. זה לא רק האינטרס שלהם, אלא זה גם האינטרס שלנו.
עבאס הוא גיבור טרגי. עצמו עיניים ונסו לדמיין איך היו נראים החיים שלנו כאן היום, לו עבאס היה מקים את הממשלה עם הליכוד ונתניהו, ולא עם בנט ולפיד. תזכורת: זה מה שהוא רצה. עבאס פלרטט עם הליכוד, לא עם המרכז־שמאל. הוא שיתף איתם פעולה, הוא הפיל איתם הצבעות, הוא העביר איתם החלטות, הוא מונה לתפקיד יו"ר ועדה על ידי הליכוד, והוא אמר במפורש שהוא מעדיף ברית עם הימין. הוא גם הסביר למה: כשאתה חותם עם הימין, הסיכוי שתקבל מה שמבטיחים לך טוב יותר. אין מי שיסית נגד זה מבחוץ.
אל תפספס
עבאס ניהל רומן עם נתניהו, שהתחפש למחזר לטיני, שינה את שמו לאבו יאיר, הציע לו הרים וגבעות, והזמין אותו ארבע פעמים לבלפור. לו זה היה מצליח וסמוטריץ' לא היה מטרפד את זה, היינו עכשיו בגן עדן. במקום גל ההסתה המטורף, עמוס הבדיות, ההזיות, השקרים והאיומים, היינו מתנהלים על מי מנוחות ונותנים לממשלה לנהל את המדינה בשקט.
אף אחד לא היה צורח שנתניהו מכר את הר הבית למוסלמים, כפי שנתניהו צרח אתמול בלי בושה. ההכשר היה אוטומטי, כנהוג בדמוקרטיה של הימין. השופרות היו מסתדרים בשלשות לימינם של עבאס, וליד טאהא ומאזן גנאים ומתמוגגים מנחת. איזה יופי, איזה דו־קיום: פעם ראשונה ערבים ויהודים מושיטים יד זה לזה, מכירים זה בזה, מדגימים את התקווה המשותפת לחיים משותפים בארץ הזאת, וכל זה בלי לפגוע בביטחון! הרי "מר ביטחון" בכבודו ובעצמו מנהל את העניינים.
זה מה שיכול היה להיות, אם תוכניתו הגדולה של נתניהו, שהחלה במאמרים ההם של נתן אשל ונמשכה במו"מ ארוך, חשאי ברובו, עם התנועה האסלאמית, הייתה מתגשמת. לנתניהו היו חסרים שניים־שלושה מנדטים כדי לעשות את המהלך ההיסטורי הזה. כמה חבל שהוא לא זכה בהם. היינו חוסכים את ההסתה, את הצווחות, את העלילות והדיבות, את כל הקקופוניה המטורללת הזאת, שניטשת כאן סביב קיומה של רע"ם בקואליציה לטובת מהלך שחשיבותו לעתיד המשותף של כולנו כאן מכרעת מאין כמותה.
יכול להיות שהמהלך של עבאס ייכשל בסופו של דבר. יש סיכוי לא מבוטל שזה יקרה. הטרגדיה תהיה של כולנו. הממשלה הנוכחית מטפלת בביטחון ביד רמה ומשפרת במהירות גם את מצב הביטחון בתוך המגזר הערבי (ירידה תלולה בכל הפרמטרים האלימים). ההבנה של חלק ניכר מערביי ישראל שהגיע הזמן לזנוח את האג'נדה הבדלנית ואת בעיותיהם של השכנים ולהתמקד במה שקורה להם בתוך ישראל - היא אירוע בעל חשיבות עליונה, והאיש שיצא לדרך המסוכנת הזאת הוא אחד הפוליטיקאים האמיצים ומעוררי ההשראה ביותר שנראו כאן בזמן האחרון.
צריך להתפלל להצלחתו, כי היא הצלחתנו. הערבים לא ייעלמו מהארץ הזאת בוקר אחד, וגם לנו אין כוונה ללכת לשום מקום. עד לאחרונה הם לא היו מעוניינים להשתתף במשחק. הם ישבו מחוץ לאוהל והביטו פנימה בשנאה מהולה בבוז. עכשיו הם מגששים את דרכם פנימה. כמה חבל שנמנע מנתניהו להיות זה שיפתח להם את הדלת, כי אין מי שהיה יכול עכשיו לטנף ולהסית נגד המהלך החשוב הזה יותר ממנו.