"הדברים הקטנים ממשיכים איתי": האחים שהפכו את השכול ליצירת אמנות

קלידי פסנתר, בובת ארנב, עוגת גבינה, כדורגל, רקפת. מגזרות הנייר שתלויות על הקיר נראות כמו תמונות של חדר ילדים. משהו בתמימות הזו מורגש כשמתנאל בוכריס מדבר על שני האחים ששכל, אבינעם ויהונתן. "יש הפרש של שנה וחצי ביניהם, הם מאוד שונים אחד מהשני", שיתף. "אבינעם תמיד מחוץ לבית, לא מסוגל לשבת ולא לזוז, אוהב מסיבות וצניחה חופשית, מול יהונתן הסגור והמופנם, שיושב בבית, מנגן על הפסנתר וקורא ספרים".

במסגרת פרויקט "האחים שלנו יוצרים חיים" הוא נפגש עם האמנית יערה גולדברגר, והפך את זיכרונותיו מהשניים ליצירת אמנות. בתערוכה, שאצרה בשמת חזן, משתתפים 15 אחים ואחיות שכולים, ששיתפו 15 אמנים בזיכרונות שלהם מהאחים שנפלו, והאמנים עיבדו אותם ליצירות שמוצגות ביד בן צבי בירושלים.

התערוכה נפתחה ביום הולדת שלושים של אבינועם בוכריס, במלאת כמעט שנה למותו. אבינעם השתתף במבצע צוק איתן ושירת כנהג הטנק של סגן מפקד הפלוגה. באחד האירועים שמע בקשר על ירי טיל לעברם ומיד, עוד לפני שקיבל פקודה, הסיע את הטנק מהמקום ובכך הצליח להתחמק מהטיל והציל את הצוות כולו. על כך קיבל אות הצטיינות ממפקד הגדוד. לאחר המבצע הוא חלה ב-ALS. בתום חמש שנות מאבק, הוא הוכר כנכה צה"ל וב-22 באפריל השנה, בלילה הלך לעולמו כשבני משפחתו לצידו. יהונתן התאבד לפני חמש שנים.

בתערוכה ביקשו בוכריס וגולדברג לתאר את שני האחים שהיו הפכים גמורים, אבל משפחה אחת. "אבינעם היה מצייר המון", סיפר. "היה לו קשה בסוף, הייתה לו תוכנה בפלאפון שאפשר לצייר בה עם העיניים וכך הוא המשיך. יהונתן היה מוזיקאי ברמה גבוהה, מנגן בפסנתר, שומע באך, חווה אלברשטיין. שניהם אהבו אמנות, אבל בצורה שונה לגמרי. היו שלושה-ארבעה חודשים שהם שירתו יחד בצבא, הייתה להם תקופה אחד עם השני בקו באזור יריחו. כשהם אמרו שהם אחים, אף אחד לא האמין להם עד שאמא הגיעה. חיצונית אבינעם נראה מחטופי תימן, ויהונתן בלונדיני עם עיניים כחולות. כשהם משלבים ידיים היה מעבר חציה", שיתף בחיוך.

בתערוכה יש הרבה דימויים ביתיים, כמו עוגיות פפושידו שאבינעם אהב, או המשקפיים שלו, שלדברי מתנאל, מהווים את הזיכרון הקשה ביותר. "הכי קשה לי לראות את חיי היומיום", שיתף. "לא הצל"ש, לא התעודה, לא המדים. הזיכרון טהור, בתור נערים. זה מה שממשיך איתי, הדברים הקטנים ולא אותות הגבורה".

עמית כמיל עמד ליד הטריפטיך שיצרה נעה קלנר והסביר למבקרים, בחיוך מעורר השתאות, על היצירה, שמתארת את שני האחים שלו שהלכו לעולמם, אורן ויריב. הוא מעיד שגם עבורו זה לא מובן מאליו. "אני עומד פה שעתיים ואני מספר לאנשים עלינו בשיא הטבעיות. לפני שנתיים-שלוש לא הייתי מסוגל לדבר", הודה.

עמית שכל את אחיו הבכור אורן בשנת 1987, בקרב בלבנון. בעת ביצוע מרדף למרגלות החרמון נתקל כוח של היחידה במחבלים. אורן נהרג מפגיעת כדור בעת ניסיון לחלץ את מפקדו שנפגע. הוא הותיר אחריו שני הורים ואת אחיו, עמית ויריב. בחלק מהיצירה נראה ילד עם חוט טלפון כרוך סביבו. "ביום שאורן נהרג, יריב התקשר לחברים ומשפחה כדי לספר להם, וזו טראומה שנשארה איתו הרבה שנים", סיפר עמית. בשנת 2005 יריב התאבד והותיר את עמית לבדו, עד שהוריו אימצו ילדת אומנה.

"המפגש הראשון של התערוכה היה ביום ההולדת של אורן, הוא היה צריך להיות בן 54. אורן היה בן 19 שנהרג, אני הייתי בן 15. אני איבדתי את המנטור, את הלפיד. הוא האח הבכור, הוא האוטוריטה", שיתף. "אבא היה איש צבא, בקושי היה נוכח, היה מגיע פעם בשניים, לי וליריב היה את אורן. כשאיבדתי את יריב הכול היה ריק".

במשך שנים כמיל חש בודד, עד שהוא הגיע לעמותת 'האחים שלנו - למען אחים ואחיות במשפחת השכול הישראלית', שעזרו לו להתמודד עם הטראומה הכפולה. "החיבורים האלה בעמותה, המקומות שאתה מרגיש שאתה מצליח לספר את הסיפור, קודם כל לעצמי ואז החוצה", סיפר. "עד שהכרתי את האחים, אם מישהו מבחוץ היה שואל אותי כמה אחים יש לך הייתי נחנק. היום אני עונה בקלילות, 'היינו שלושה', היום אני במצב שאני מדבר עם אמא שלי שיחה שלמה בלי לבכות".