בגיל 19 החליט הנער יצחק זאבי (פוח) לשים מאחור את שנות הילדות והנעורים ולפתוח דף חדש. יתום מאב ומאם, ראה את עתידו במקום אחר. הוא החליט לעזוב את ארץ הולדתו, טורקיה, לעלות לארץ ישראל ולהיות שותף בהקמת ישוב חדש. לפני שבוע וחצי הלך זאבי לעולמו בקיבוץ הגושרים, שהיה בין מייסדיו, והוא בן 96.
הוא נולד בשנת 1926 בשם יצחק פוח, בעיר קטנה בשם קדיקוי שליד איסטנבול, לסוזן ומיכאל פוח. כשהיה בן שבע מתו שני הוריו תוך חודשים ספורים והוא נותר יתום. אחותה של אמו, בעלה ושני ילדיהם שהתגוררו באיסטנבול אימצו אותו למשפחתם. "הייתי כבן שלישי בבית, לצד בנם ובתם של דודתי ובעלה", סיפר. "הם טיפלו בי די בסדר, אך כמובן זה לא כמו אמא ואבא". סיפור חייו יצא בספר "מטורקיה באהבה" ("הוצאה גלילית"). כעבור זמן מה נפטר גם הדוד. בגיל תשע עזב את בית הספר והחל לעבוד ולהתפרנס בחנות לחומרי חשמל.
בנעוריו נשבה ברעיון הציונות והחל ללכת לפעילות של תנועת הנוער "החלוץ" שפעלה באיסטנבול ושצמחה מתוך גוף שנקרא "נאמני ציון". כניסתו לפעילות התנועה הייתה באמצעות קשר שיצר עם ד"ר בנימין (בנז'ומינו) שמיל, מי שהיה הרוח החיה של תנועת הנוער. שליחי עלייה שהגיעו מארץ ישראל לטורקיה אמרו על שמיל כי "הוא שהוליד את המהפכה היהודית בקרב הנוער בטורקיה". רעיונו המרכזי של שמיל היה שיהדות טורקיה - ובראש ובראשונה הנוער - חייבת לשנות את ערכי חייה ולהכין עצמה לקראת חיים חדשים במולדתה, ישראל.
במשך שנתיים השתתף יצחק בפעילויות של התנועה שכללו הרצאות ולימוד נתיבי ההעפלה לארץ ישראל. כשהרגיש כי הגיע הרגע לעלות לארץ ישראל פנה לשמיל וביקש אותו לצרפו לאחת מקבוצות המעפילים שעתידיות ללכת לארץ ישראל ולהיות שותף איתם בהקמת יישוב חדש. אחרי שהגשים את שאיפתו אף היה שותף עם שמיל עצמו בהקמת יישוב בארץ ישראל. במלחמת העצמאות נהרג שמיל בקרבות בכיס פלוג'ה שבחזית הדרום.
מה שהאיץ את ההכנות ליציאה לארץ ישראל היה זימון שקיבל יצחק להתייצב לתחילת תהליכי הגיוס לצבא הטורקי. בתחילת יולי 1945 יצא למסע ההעפלה עם חבר בן גילו על פי הנחיות שקיבלו.
המסע החל בנסיעה ברכבת מאיסטנבול לגזיאנטפ שבדרום טורקיה. שם פגשו אותם מבריחי גבול שהחלו להוביל אותם בצעידה של יומיים לעבר סוריה. במהלך הדרך נשדדו על ידי אנשים שהציגו עצמם כשוטרים ושקרוב לוודאי היו מתואמים עם המבריחים במעשה השוד. במהלך ההליכה, סיפר לימים יצחק, "הנעליים שלנו נקרעו לגמרי והצטרכנו לחבוש את הרגליים בגופיות ובבגדים שהיו לנו. הגענו לגבול הסורי שם קיבלו אותנו מבריחים אחרים, הם הגיעו עם מכונית, עברנו את הגבול והם אמרו לנו להיכנס לאוטו ולקחו אותנו לעיר חלב שבסוריה. המכונית הגיעה לבית כנסת בחלב והשאירו אותנו שם".
הם נאלצו להמתין חודש ימים בבית הכנסת, עד שהתאספה במקום קבוצה של עשרים מעפילים מטורקיה ומעיראק. ביום המיועד הם נלקחו למקום מפגש מחוץ לעיר, שם כבר המתינה להם משאית ובה שני חיילים יהודים ששירתו בצבא הבריטי. מדובר היה בשיטת הברחת נערים וילדים מסוריה לארץ ישראל בסיוע של החיילים הארץ-ישראליים שהיו מסיעים את הילדים והנערים עד לנקודה סמוכה לגבול ומשם היו מובילים אותם חברי חוליה של הפלמ"ח.
אחרי נסיעה של שמונה שעות, ב-8 באוגוסט 1945, הגיע סוף סוף יצחק עם שאר חבריו למסע לקיבוץ דן שעל הגבול עם לבנון. אחרי ארוחה חמה ומנוחה של יום, המשיכו בדרך לחיפה, שם המתינו להם נציגי הסוכנות היהודית. בדרך עוד היה מכשול אחד שצריך היה לעקוף בהליכה. מדובר היה בנקודת הביקורת של הצבא הבריטי בראש פינה.
סוף מסע ההעפלה היבשתית הייתה הגשמת החלק הראשון של תכניתו. כעת נותר להגשים את החלק השני - הקמת יישוב. הוא הצטרף לגרעין של נערים נוספים שעלו מטורקיה שעבר שנת הכשרה בקיבוץ שפיים. אחרי שנה התאחדו עם גרעין שהיה בגבעת חיים וביחד הקימו מחנה הכשרה ליד פרדס חנה.
למחייתם חיפשו עבודה בכל מקום שניתן היה למצוא. יצחק וכמה בחורים נוספים עבדו במשך שנה שלמה במפעל האשלג בסדום. עם ניתוק המקום על ידי הצבא הירדני, פונו מהמקום במטוסים.
כששב להיות עם חבריו היה הגרעין שלו כבר בנווה יער שבעמק יזרעאל. המשאלה שלו ושל חבריו הייתה להקים ישוב בגליל העליון והם זכו למבוקשם; חברי המושב הדתי "נחלים" שהוקם באצבע הגליל עזבו את היישוב, אחרי שורה של חיכוכים עם הקיבוצים השכנים, ועברו להקים מושב סמוך לפתח תקווה.
ב-22 בנובמבר 1948 התגשם החלום של יצחק וחבריו והם הגיעו ליישוב שפונה. הם ראו עצמם ממשיכי הדרך, שהחלו לסלול חלוצי הגליל בתל חי ובכפר גלעדי. ביומן המחנה מיום העלייה על הקרקע נכתב כי "הקמת הבניין בגליל לא נפסקה למרות פרעות ומצור ולא תיפסק גם עתה (...), ההוכחה הברורה ביותר היא הקמת 'נחלים' מחדש, תחת אפו של האויב הסורי. בזה היננו מפגינים בפני כל העולם כולו שהישוב הזה קשה עורף הוא ולא ימצאו שום מעצמה, שום כוח, אף אמצעי אחר אשר יצליח להפסיק את זרם העלייה וההתיישבות בארץ הזאת".
אבל ההתחלה הייתה קשה מאוד. "כשהגענו למקום האכזבה הייתה גדולה, היה לנו שחור בעיניים, מצאנו מחנה שסביב סביב לו אדמה וכמו חומה מבוץ, ללא חשמל ואפילו מים בקושי", סיפר לימים יצחק זאבי. לדבריו, "כשהגיע החורף לא הייתה דרך גישה או כביש כדי להביא אספקה למקום. בשביל להתפרנס נשארנו חלקנו בנווה יער ורק חלק עלו לגליל. כך במשך שנה וחצי חלק מהמשפחות חיו בנפרד. בסופי השבוע היינו באים לבקר את המשפחות באיזה אוטו משא טרנטה שכל פעם היה נתקע בדרך. בתקופה הזו שהיינו בנחלים היו הרבה עזיבות של חברים ונשארנו מעטים בגרעין".
לרבקה שגיא סיפר לימים על אותה תקופה: "התנאים היו קשים מאוד, מיטות ברזל מגושמות, שמיכת צמר צבאית, כיסא ומדפי עץ לאחסון בגדים. לא היה חשמל, השתמשנו במנורת נפט לתאורה. מנורת 'לוקס' שימשה לתאורה במקומות ציבוריים ופתיחיה שימשה לבישול ולחימום. בעיה נוספת הייתה מכת היתושים, יתושים צהובים גדולים, מצב בלתי נסבל. החורף הראשון היה קשה במיוחד, לא היינו מצויידים בהתאם וחומת העפר שהקיפה את המחנה יצרה ביצה ענקית שהכבידה על ההתנהלות בתוך המחנה". אחרי פניה נוספת לסוכנות אושר להם לעבור מעט צפונה משם, סמוך לכביש הראשי (היום כביש מספר 99), למקום בו נמצא קיבוץ הגושרים היום.
במלחמת העצמאות הקיבוץ לא הותקף וחלק מחבריו, בהם גם זאבי, נשלחו לסייע בהגנת קיבוץ מנרה המבודד שברכס הרי נפתלי. קבוצה שנשלחה לתל סמוך הותקפה ושלושה נהרגו. "על ידי שכב מישהו, חשבתי שהוא ישן, אבל התברר שהיה אחד ההרוגים", סיפר יצחק.
מכיוון שלא היו די מקומות עבודה בהגושרים, החל לעבוד בכפר גלעדי, בבניין חדר האוכל של הקיבוץ. להגושרים היה מגיע רק בסופי שבוע. אחרי שנה וחצי עבר לעבוד בגן הירק וכעבור שנתיים, אחרי שלמד לנהוג על משאית, החל לעבוד כנהג בקואופרטיב התובלה בגליל העליון. בתקופה זו גם החליט לשנות את שם המשפחה מפוח לזאבי. הוא סיפר כי חשב על שינוי השם מספר שנים והחליט לעשות זאת בעדותו כנהג משום שהסבלים שדיברו יידיש, שהתעקשו שהוא בכלל פולני ולא טורקי, לא ידעו איך לכתוב את שמו.
עוד לפני כן, באוקטובר 1951 נישא לרבקה, גם היא חברת הגושרים. את טקס החתונה ערכו ביחד עם זוג נוסף במה שהיה לחתונות הראשונות של היישוב. "אחרי חודש חברות החלטנו לתפוס טרמפ על החתונה של יקים ושפרה בן שושן", סיפרה רבקה זאבי בזכרונותיה. "בהגושרים היינו באותה תקופה במצוקה ובשביל לאפות כמה עוגות, האקונומית הורידה ממצרכים שהייתה צריכה ליום-יום".
לחתונה של שני הזוגות הגיעו עשרה אורחים שלא גרו בהגושרים. אמה של רבקה סירבה שבתה תתחתן כשהיא לובשת מכנסיים ולבסוף נמצאה שמלה בצבע לבן אצל החברה אסתר קרקו. ההינומה נגזרה מכילה שנפרשה מעל המיטות כדי למנוע מיתושים לעבור ולעקוץ.
ביום החתונה בני הזוג עבדו ובסיום יום העבודה נסעו שני הזוגות בג'יפ למושבה מטולה, שם נערכה החופה. כששבו להגושרים הועלתה לכבודם הצגה בעברית ובספרדית כדי שגם הוריהם יבינו. לבני הזוג נולדו ארבעה בנים - דני, מיכה ואבי שנקראו על שמות הוריהם וסבה של רבקה ויגאל שנקרא על שם יגאל אלון, מפקד הפלמ"ח הנערץ.