הכריזמה, הקסם, הלב הגדול והחיבוק החזק: האיש שהיה האבא החי של ילדי חללי הצנחנים

כשאביו נהרג היה נבות אררט בן שלוש וחצי. "אני לא זוכר הרבה ממנו, אלא כן מהחיים ללא אבא", כתב. את הדברים הקריא לפני חודש בהלווייתו של דמי בן-חורין. "את האבא החי שלי איבדתי היום", אמר מעל הקבר. "ההספד שכתבתי ושהקראתי בהלוויה הוא תמצית חייו של דמי בחיי ובחיי עשרות ילדים ואימהות, אלמנות ויתומי "קרן הצנחנים", אמר אררט.

במשך עשרות שנים התנדב בן-חורין ב"קרן לטיפול במשפחות חללי הצנחנים", המוכרת כ"קרן הצנחנים", והפך לדמות משמעותית עבור רבים. לפני שלושה שבועות הלך לעולמו והוא בן 71.

הוא נולד בשנת 1951 להוריו, יעל ומרדכי בן-חורין. יעל רוח, בת למשפחה צפתית-ירושלמית עם שורשים של תשעה דורות בארץ ישראל ומרדכי רבינוביץ', ניצול שואה מרומניה. שניהם היו לוחמים באצ"ל והאם אף נכלאה בכלא בריטי בבית לחם. השניים הכירו בהכשרה בשוני שחבריה יועדו להקים מחדש את מושב משמר הירדן שנכבש והוחרב על ידי הסורים במלחמת העצמאות.

"כמי שעבר את השואה, את השילטון הבריטי ואת מלחמת העצמאות, אבא שלנו ראה עצמו אחרי הקמת המדינה כבן-חורין וזה הפך לשם המשפחה שלו", אמרה פופו, בתם של יעל ומרדכי בן-חורין ואחותו הצעירה של דמי. הוא היה הילד השני שנולד במשמר הירדן, המושב שהוקם מחדש. כשנולד, סבתו יפה רוח לבית בביוף החזיקה אותו בידיה ואמרה לרך הנולד: "זה דמי" ושמו היה לדמי.

בהיותו צעיר מאד עברה המשפחה לשכונת סלע בנתניה, שכונה שצמחה מתוך מעברת אוהלים וצריפים ושדמי הגדיר כ"שכונה קשוחה". האב שרת שירות קבע בצבא, בחיל התותחנים ובהמשך עבר לעבוד במפעל לעיבוד יהלומים. האם היתה עקרת בית. בנתניה נולדה פופו.

אחרי שסיים את לימודיו בבית הספר היסודי אוסישקין ובתיכון טשרניחובסקי הצליח להגשים את חלומו להתקבל לחטיבת הצנחנים. דודו, אבינועם רוח, היה מוותיקי הצנחנים, לוחם בפלוגה ד' של מוטה גור שהשתתפה בפעולות תגמול ובקרב המיתלה במלחמת קדש. דמי, שבילה בביתו בקרית חיים בחופשים מהלימודים, נשא אליו עיניים וראה בו דמות לחיקוי.

הוא התגייס ב-1969 ואחרי הכשרתו כלוחם בגדוד 202 שירת פרק משמעותי במלחמת ההתשה, על גדת תעלת סואץ. לאחותו סיפר על החוויות הקשות שחווה ועל חברים שנהרגו ושנפצעו. עם פרוץ מלחמת יום כיפור, באוקטובר 1973, היה חייל מילואים צעיר. אחרי תקופת המתנה קצרה בצפון, נשלחו הוא וחבריו לחזית הדרום, שם נלחם והיה בין הראשונים שחצו את תעלת סואץ. גם במלחמה זו עבר אירועים קשים. לשאלת אחותו איך הוא לא חווה הלם קרב ענה כי "ההרגשה שלנו הייתה שאנחנו נלחמים על קיום המדינה וזה כנראה נתן לנו כוחות".

אחרי המלחמה שב הביתה והצטרף לעסק לאיטום בתים של דודו אבינועם. הוא הכיר את דליה, שאיבדה במלחמת יום כיפור את בעלה, שוקי בן-שלום, קצין בצנחנים, וב-1984 הם נישאו. לאורך כל השנים המשפחה החדשה שהקימו דליה ודמי נמצאת בקשר קרוב עם משפחת בן-שלום. אחרי נישואיהם עברו בני הזוג למושב חצבה שבערבה, שם נולדו בנותיהם - ערבה ושיזף. במספר תקופות בחייהם גרו בדרום אמריקה ובאסיה, שם עבד דמי כמנהל חוות חקלאיות.

לב העשייה של דמי הייתה ההתנדבות ב"קרן הצנחנים". הקרן הוקמה אחרי מלחמת ששת הימים ואחרי מלחמת יום כיפור התמסדה והרחיבה את פעילותה נוכח השכול הכבד. דמי הפך לאחת הדמויות הבולטות בפעילות הקרן והיה עבור רבים אדם משמעותי.

אייר סגל, פעילה בקרן הצנחנים תיארה את דמותו: "נסו להיכנס רגע לראש של ילד קטן שאביו נהרג. כשהאוטובוסים של קרן הצנחנים מגיעים לנקודת הכינוס וכל יתומי ואלמנות הקרן יוצאים החוצה בצהלות - הילד הזה מחפש איש אחד ענק בקהל ורץ אליו לקבל חיבוק. לפעמים צריך לחכות כי יש תור. אבל כל ילד מקבל את הדקה הזאת שבה הוא יחיד ומיוחד ויש איש אחד שמאמץ אותו אל החזה, מעל הכרס. רגליו של הילד מתנפנפות באוויר.

"נסו לחשוב רגע כמו אלמנה צעירה. שמצליחה להתרומם מעט מעל הקשיים של היומיום, ולארוז את עצמה ואת הילדים לכמה ימים של טיול עם קרן הצנחנים. הנסיעה הייתה מתישה, סוף סוף הגענו. איפה דמי? היא מחפשת אותו. ופתאום יד ענקית וכבדה מונחת על כתפה וקול צרוד ורועם וחיבוק עז שנותן לרגע להרגיש: את לא לבד. דמי גם עזר ללא לאות בהמון דברים אחרים: אירגן ותיקן ובדק וייעץ ועשה טלפונים והפעיל קשרים ומשך בחוטים וסידר לאנשים עבודה והיה נוסע מאות קילומטרים הלוך ושוב כדי לעזור למי שצריך ברגע הנכון. רוצה לומר: דמי היה צ'ק עם כיסוי. הבטחה שמתממשת".

כשמלאו לו שבעים נערכה לו יום הולדת בקרן הצנחנים. אחת מיתומות הצנחנים סיפרה כי בחלומותיה על אביה הקול שהיא שומעת הוא הקול של דמי. לדברי נבות אררט דמי היה דמות כה משמעותית עבורו, שהוא היה הראשון שלו סיפר על החלטתם, שלו ושל בת הזוג שלו, רונה, להינשא.

"דמי היה איש גדול וחזק, לובש ג'ינס קצר ונועל סנדלים תנכיות, עם לב ענק וחם שידע לתת את האהבה שלו והביטחון שתמיד יש לך מישהו ששומר עלייך", כתב אררט בהספד והוסיף: "בתור ילד ועד הפעם האחרונה שנפגשנו, החיבוק הגדול והחם של דמי היה אחד המאפיינים הכי בולטים. לחיבוק הגדול הצטרף קול צרוד ועבה שהוסיף עוד יותר עוצמה לאיש הגדול.

"דמי תמיד שאל לשלומך, לשלומה של אמא ותמיד התעניין איך באמת אתה מרגיש. דמי היה תמיד בכל מקום, כל דבר שהייתי צריך דמי תמיד היה שם, כל התייעצות אישית זה קודם כל עם דמי וכל עזרה שצריך זה טלפון לדמי ומיד הכול מסתדר. בתור ילד דמי היה האבא העוטף, המחבק, המצחיק, השומר. בתור נער, דמי היה האבא התומך, המקשיב, העוזר, המחנך. במהלך השנים, גם כשאני כבר אדם בוגר, דמי נשאר האבא שלי והקשר היה חזק ונשמר עד יומו האחרון".

שיזף וערבה, בנותיו של דמי בן-חורין, אמרו כי ראו בילדים מקרן הצנחנים אחים שלהם. "לא קינאנו ולא הרגשנו שהוא מחסיר מאיתנו דבר. אבא תמיד היה איתנו, מתי שהיינו צריכות אותו. אפשר היה לנדב אותו כמלווה לטיול שנתי ולהודיע לו בלילה שלפני היציאה לטיול והוא היה מגיע לטיול. הוא תמיד נתן מתוך הלב, לנו ולילדים מהקרן". הן הוסיפו כי גם היה סבא מסור ואוהב.

בהמשך למורשת שהנחיל להן, שיזף וערבה שירתו בבסיס ההדרכה של חטיבת הצנחנים וצנחו במהלך שירותן הצבאי. לאב ולבנותיו היה חלום לצנוח ביחד, אבל הם לא הספיקו להגשים אותו.

הכריזמה, הקסם, הלב הגדול והחיבוק החזק הם תיאורים שנשמעו ונכתבו עליו על ידי רבים. אייר סגל, לדוגמא, כתבה כי "דמי חונן במתנה ייחודית שרק מעטים בעולם הזה קיבלו: היכולת לפגוש אדם ולייצר אצלו בתוך שניות מהלך גורף: גופני, כימי, עצבי, נפשי - מהלך שכולו מעבר מחושך לאור. מעצבות לשמחה. מבדידות לתחושת מוגנות".

אררט, שגר בחוץ לארץ, סיפר כי כששמע מצבו הבריאותי של דמי מדרדר והוא נמצא על ערש דווי, הוא מיהר להגיע לישראל. "בתוך כמה ימים הייתי צריך להגיע לארץ, להיפרד.. אבל לא הספקתי.. כל מה שרציתי זה רק עוד חיבוק אחד, רק עוד פעם אחת לשמוע את הקול הזה.. הקול של אבא דמי", כתב.

הוא אמר כי בימים אלו הוא ואנשים נוספים מקימים את "קרן דמי, קרן מלגות לחוגים ולימודים לילדים של ילדי קרן הצנחנים. כך נשמור על הזיכרון של דמי ואת המורשת שבנה ויצר בשתי ידיו עם חזון, ערכים, אמונה, אהבה ומסירות אין סופית."