"אני משוחררת מהצבא, אני יודעת להדפיס הדפסה עיוורת ואני צריכה עבודה", כך אמרה הנערה בת ה-18 שרה עמרם להלל לנדסמן, ראש המועצה הראשון של חצור. עמרם נכנס למשרדו ששכן בצריף ביישוב הצעיר שרק הוקם וביקשה שיקבל אותה לעבודה.
באותו רגע הודיע לה ראש המועצה שהיא התקבלה. מאז אותו יום, 1 בינואר 1957, ועד לפרישתה לגמלאות ב-1999 - הייתה עמרם מזכירת שבעה ראשי המועצה המקומית חצור וניהלה את לשכת ראש המועצה ביד רמה.
שרה עמרם הייתה אישה פורצת דרך ופטריוטית של חצור. לפני שלושה שבועות הלכה לעולמה והיא בת 85.
היא נולדה בשנת 1939 בעיר אירביל שבצפון עיראק להוריה רחל וחיים-ציון לוי.
אביה היה הילד התשיעי שנולד להוריו. כל שמונת הילדים שנולדו לפניו מתו בינקותם. האם שהתפללה כי יזכה לגורל אחר נתנה לו את השם חיים והחליטה לרכוב איתו על חמור לארץ ישראל. כשסיימו את המסע הארוך הוסיפה לו את השם ציון. כעבור זמן מה האם ובנה שבו לאירביל.
לרחל ולחיים-ציון לוי נולדו חמש בנות ששרה היתה הצעירה ביניהן. האב היה חזן בבית הכנסת והאם עקרת בית.
ב-1951 עלתה המשפחה לישראל במבצע העליה הגדול מעירק שנקרא "מבצע עזרא ונחמיה" שבמסגרתו עלו לישראל 130 אלף מיהודי עירק.
המשפחה הגיעה לצפת ולדברי רינה ענתי, בתה של שרה, אמה ומשפחתה חיו בעוני מוחלט. שרה היתה תלמידה מבריקה ובלטה בלימודיה. לצד הלימודים בבית הספר התיכון ביקשה גם לעבוד ולסייע בכלכלת המשפחה. היא לימדה עברית בשיעורים פרטיים ומדי פעם היתה הולכת עם אחותה שעבדה כאחות בבית החולים בעיר וסייעה לה במלאכות שונות. "בקיץ אחד היא הרוויחה 15 לירות, סכום שנחשב אז גבוה מאד", אמרה בתה.
"לאמא לא היה מספיק כסף, אז היא ביקשה מהבנות שילמדו אותה"
באחד החופשים החליטה כי ברצונה ללמוד את מקצוע המזכירות. "היא השתמשה בכסף שהרוויחה כדי לקחת אוטובוס, לגמרי לבד, מצפת לחיפה, מצאה את בית החייל, שם נערך הקורס", סיפרה בתה רינה. אולם לדבריה, "לאמא לא היה מספיק כסף להרשמה ולימודים מסודרים, אבל היא לא נואשה והחליטה שהיא תלמד ויהי מה. היא 'נדחפה' לשיעורים וביקשה מהבנות שלמדו שם ללמד אותה כל מה שהן כבר יודעות והן לימדו אותה כך שבסוף החופש הגדול היא למדה את מקצוע המזכירות ויכלה לרכוש ניסיון במקצוע עם גיוסה לצבא".
היא התגייסה לצה"ל ושירתה כמזכירה בבסיס שבשכונת בת-גלים שבחיפה. במהלך השירות הכירה את יעקב עמרם ששירת כחובש קרבי. גם הוא עולה מעיראק, מכפר סמוך לאירביל, עיר הולדתה.
הזוג קבע את מועד נישואיהם לערב ה-29 באוקטובר 1956. באותו יום פרצה מלחמת סיני ("מבצע קדש") ובשל ההוראות על האפלה לא יכלו לחגוג את נישואיהם בבית הקפה בראש פינה, כפי שתכננו והחתונה נערכה בצריף שבמעברת חצור, שם גרו הוריו של יעקב.
כעבור זמן קצר התחילה שרה לעבוד במועצה המקומית. נשים מעטות, ובמיוחד בפריפריה, עבדו אז במקצוע חופשי ובמשרה מלאה. שרה עמרם הצעירה שרק שש שנים קודם הגיעה חסרת כל למדינה חדשה, הצליחה לעשות זאת. עם הזמן הפכה לדמות המזוהה ביותר עם המועצה.
שמחה גואטה-בוקובזה שמתעדת וחוקרת את תולדות חצור סיפרה כי "באותן שנים המועצה היתה צריף קטן ועל עובדיה המעטים נמנה גם רפי אדרי ששימש כמנהל חשבונות ומזכיר המועצה". לימים אדרי היה ראש המועצה, חבר כנסת ואיש עסקים.
לדברי גואטה-בוקובזה, "שרה המשיכה לשמש כמזכירה במשרד ראש המועצה גם עם חילופי השלטון בחצור לאחר סיום עשר שנות שלטון מפא"י בהנהלתו של לנדסמן. גם כאשר התרחש מהפך פוליטי בחצור וראש המועצה מטעם המפד"ל (שמואל דנינו) נבחר בקואליציה מפד"ל-חרות, שרה נשארה בתפקיד זה. זה לא דבר מובן מאליו, צריך לזכור שבשנים אלו- אמצע שנות השישים ועד סוף שנות השבעים- חצור התאפיינה באי יציבות פוליטית ובמאבקים פוליטיים-חברתים קשים. 'הפיכות חצר' וחילופי שילטון התרחשו בתדירות גבוהה מאוד, בין מפלגת המערך (מפא"י) למפלגות מפדל וחירות (ליכוד). למרות המאבקים הפוליטיים וחוסר האמון ששרר בין ראשי המועצות שהתחלפו בתדירות גבוהה, הרי שבכל התקופה הזו, שרה המשיכה לשמש כמזכירת ראשי המועצה ולא הוחלפה, מה שיכול להעיד על האמון הרב שרחשו כלפיה".
שריתה כמיסה וחנה אלול שראיינו אותה לצורך תיעוד תולדות חצור כתבו כי בראיון איתן הקפידה שרה לדבר טובות בכל אחד ואחד מראשי המועצה שאיתם עבדה ולא הסכימה לנדב מידע שמבחינתה היה לא רלוונטי. היא החזיקה בידיה דף ובו פרטים על שנות כהונותיהם של ראשי המועצה בחצור, והקפידה בכבודם ובזכרם".
רינה ענתי אמרה כי אמה "היתה חכמה, רהוטה, דייקנית, ועשתה את עבודתה במסירות וביעילות - היה לה זכרון פנומנלי - היא מעולם לא נזקקה לספר טלפונים וזכרה את כל מספרי הטלפון בעל פה. עובדי המועצה נהגו לומר שחצור לא צריכה ארכיון כי אמא שלנו היתה ארכיון מהלך - היא זכרה כל ארוע לפרטי פרטים, מי אמר מה ובאיזה תאריך. בעבודה בלשכת ראש המועצה היתה אחראית גם על קבלת הקהל - כל מי שנזקק לעזרה היה ניגש אליה והיא היתה עוזרת לכולם וכל בני האדם היו שווים בפניה - עניים ועשירים, פשוטי העם ורבנים רבי מעלה ובלבד שיהיו בני אדם, ובעלי דרך ארץ - שהרי דרך ארץ קודמת לתורה, כך אמרה השכם והערב, ולא רק אמרה אלא כך גם נהגה. פעמיים זכתה על עבודתה בתואר עובדת מצטיינת".
שרה ויעקב עמרם גידלו שמונה ילדים ולצד העבודה במועצה היא הקפידה להיות אמא במשרה מלאה; "היא ואבא גידלו, טיפחו וחינכו שמונה ילדים", אמרה הבת. לדבריה "אין יום שבו אמא לא בישלה, אין יום שבו לא טרחה. עשתה הכל בעצמה במהירות רבה, מבלי לעשות עניין מכלום - עוד לפני שהיתה מגיעה לעבודה כבר היתה מסיימת עם הכביסה, לא לפני שהיתה מכינה לנו אוכל וסנדוויצ'ים מלאי כל טוב: חצילים מטוגנים ופלפלים קלויים, כבד וביצה עם בצל, כאילו כל היום עוד לפניה והיא לא צריכה להיות בשמונה בבוקר במשרד מוכנה לעוד יום עבודה. בשתיים בצהרים היתה שבה מהעבודה ובתוך דקות היתה כבר במטבח טורחת על הסירים, כל יום שלושה סירים של אוכל טרי ומשובח ובסופי שבוע עוד היתה אופה עוגות שמרים ועושה עוגיות, שלא לדבר על כך שכבר אז הבינה את נזקי המזון המעובד ולא הרשתה לנו לא שקדי מרק ולא נקניקיות, לא מיונז קנוי ולא שום דבר שהיום ברור לכולם שזו סכנה לבריאות - פעם בשנה הסכימה לנקניקיות ואז היתה מבקשת שנבטיח לה שלא נבקש יותר".
לילדיה היתה מסבירה ומשננת עד כמה חשוב שילמדו וישכילו וכך עשו.
שרה היתה תושבת נאמנה וגאה של חצור ומסופר כי היתה משכנעת משפחות צעירות לעבור ולגור בישוב. במשך השנים רבים עזבו את חצור, אולם היא ובעלה, יעקב, ראו במקום את ביתם ונמנו על מייסדי הישוב שנותרו לגור בו, הישוב שצמח מהמעברה שבאחד מצריפיה נישאו לפני 65 שנים.