עוד לא חלפו שבועיים מאז הודעת הפרישה של יו"ר הקואליציה עידית סילמן ועל שולחנה של ממשלת בנט-לפיד נחתה בסוף השבוע מכה חדשה-ישנה: איומי פרישה של חברי כנסת מרע"ם, הפעם בתגובה למתיחות הביטחונית ולעימותים בהר הבית. אחרי העריקה של סילמן, שהותירה את הקואליציה עם 60 ח"כים בלבד וללא רוב מוחלט בכנסת, לכל איום יש פוטנציאל להפוך לאצבע הנוספת שתגרום להפלתה. וכך, בעוד ראש הממשלה נפתלי בנט מנסה להרגיע את גזרת "ימינה", ראש הממשלה החליפי יאיר לפיד עסק בימים האחרונים באינטנסיביות בניסיון לבצר את הדופן הערבית של הממשלה ולמנוע ממנה להתמוטט.
בנט הצליח לבודד את סילמן, לעת עתה, ולמנוע עריקה נוספת של מי ממפלגתו, וגם לפיד הצליח, לעת עתה, להוריד את האש של רע"ם. ההודעה אמש על "הקפאת" החברות בקואליציה ובכנסת בלמה, לעת עתה, החלטה על פרישה מוחלטת, ונועדה לנטרל חלק מהלחצים הפנימיים על היו"ר, מנסור עבאס, שמתגברים יחד עם ההתחממות הביטחונית.
אבל הדגש הוא ממש על לעת עתה. הקלף שראש הממשלה ושותפו החליפי משחקים עליו הוא טיימינג: לדרמות פוליטיות שמתרחשות בתקופה של פגרה פשוט אין באמת במה.
כשהכנסת בפגרה, כל הפורשים, הסוררים והמורדים לא יכולים להביא את המהלכים שלהם לכדי מימוש: סילמן הכריזה בדרמטיות על פרישה אבל עדיין לא הרימה את ידה פעם אחת נגד הממשלה. זה נתן לבנט זמן להתעשת ולנסות לעצור את מאמצי הפירוק הליכודיים במפלגתו, ולמנוע כך גם ממאזן גנאים וואליד טאהא, שאיימו בימים האחרונים בפירוק הקואליציה בתגובה לאירועים בהר הבית. הח"כים של רע"ם כבר שיתקו את הקואליציה במשך שבועות בחרמות הצבעות למיניהם במחאות על נטיעות בנגב וחוק האזרחות; בגלל שהכנסת בפגרה, את המחאה על המתרחש במתחם אל אקצא לא יכלו לבטא באצבע בכנסת אלא רק בהצהרות לוחמניות.
לכן, גם ההחלטה על "הקפאה" היא סמלית והצהרתית בלבד, ובקואליציה מקווים שעד סוף הפגרה יירגעו הרוחות הביטחוניות ואיתן גם הרוחות ברע"ם. אבל כמו המשבר הפנימי בימינה, כך גם האופוזיציה שלוחצת על עבאס, ברשימה המשותפת ובתוך מפלגתו שלו, לא הולכת לשום מקום. מתישהו, כלומר בעוד שלושה שבועות, הפגרה תסתיים. ברקע המתיחות הביטחונית, שמגבירה עוד יותר את הלחץ על שתי דפנות הקואליציה, בליכוד מקווים לפרוץ עוד סדקים עוד קודם.
ח"כ אופיר אקוניס אמר אתמול בערוץ 13 שכבר בשבוע הבא צפויה הודעה "שתרעיד את הקואליציה", וגם בסביבת נתניהו הסתובבו אתמול באופטימיות יתרה. גם אם למשבר עם רע"ם אין משמעות אופרטיבית, באופוזיציה זיהו אותו כמשמעותי במאמצים לפורר את הפלג הימני בממשלה ולקחת לקואליציה גם את האצבע ה-60. האיומים של בכירי רע"ם מגבירים את אווירת אי הודאות ומייצרים דינמיקה של סחרור, ומחזקים את החיזורים אחר אנשי ימינה ותקווה חדשה להצטרף לסילמן ועמיחי שיקלי ולנטוש את הספינה. נתניהו ויריב לוין עובדים, גם בחול המועד, על כל הצירים האפשריים. גם לסייע לשיקלי, שנערך לקרב פוליטי-משפטי על עתידו מיד אחרי החג, כשוועדת הכנסת תתכנס כדי לדון בבקשה של בנט להכריז עליו כפורש: בליכוד לוחצים על אביר קארה להציב לבנט אולטימטום ולאיים בפרישה מיידית אם הדיון לא יידחה. עד כה, ללא הצלחה. ושוב, הדגש הוא על עד כה. המשבר עם רע"ם יכול להשפיע גם על הניסיון להפריש את שיקלי כי בלי הקולות של רע"ם בוועדת הכנסת לא בטוח שימינה תצליח לגייס רוב למהלך.
בשבוע שעבר, אחרי הפרישה של סילמן, בנט ולפיד תיכננו עם ראשי מפלגות הקואליציה איך להמשיך לתפקד גם ב-60 אצבעות, עם סדר יום חקיקתי קמצני ושינויים בסידורי התקציב. המשבר עם רע"ם, והשלכותיו האפשריות מימין, מאיים לשבש להם את התוכניות ושומט עוד לבנה מתחת ליסודות הממשלה. והוא מוסיף למשחק ההימורים על כמה זמן תשרוד הממשלה גם שאלה נוספת, לא בלתי זניחה, של מי יהיה זה שיפיל אותה: ניר אורבך וקארה או גנאים וטאהא. לפי ההסכם בין בנט ולפיד, אם הממשלה תיפול והכנסת תתפזר בתמיכת חברים בגוש הימין, ראשות הממשלה תעבור ללפיד באופן אוטומטי לתקופת הבחירות וממשלת המעבר. רע"ם, לעומת זאת, נחשבת בגוש של לפיד, ואם היא זו שתפרוש או מישהו מחבריה יצביע בעד פיזור הכנסת, בנט יישאר ראש הממשלה. לעת עתה, נראה שהם עובדים ביחד על סגירת הסדקים וחיזוק הדפנות, אבל לכל אחד יש אינטרס שזה יתפרק מהכיוון של האחר.